אמא תרזה: הקדושה שלא יכלה לחוש את אלוהים
ב-10 בספטמבר 1946, מורה בבית ספר מנזרי בת שלושים ושש נסעה ברכבת לדארג'ילינג כששמעה, כפי שתיארה זאת, קריאה בתוך קריאה: הוראה לעזוב את בית הספר וללכת לאנשים העניים ביותר בכלכותה (Calcutta). היא צייתה לה ובילתה את חמישים ואחת השנים הבאות בבניית המסדר הצדקה המוכר ביותר עלי אדמות. מכתביה הפרטיים, שפורסמו לאחר מותה, חושפים כי במשך כמעט כל אותן חמישים ואחת שנים היא לא יכלה עוד לחוש את אלוהים שנתן את ההוראה.
מסקופיה לכלכותה
היא נולדה בשם אנייזה גונג'ה בוז'אזיו (Anjeze Gonxhe Bojaxhiu) ב-26 באוגוסט 1910 בסקופיה, שהייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית וכיום בירת צפון מקדוניה, למשפחה קתולית אלבנית מקוסובו. היא תמיד ראתה ב-27 באוגוסט, יום הטבילה שלה, את יום הולדתה האמיתי, רמז מוקדם לאופן שבו הבינה חיים: הם החלו כאשר הוקדשו, לא כאשר התחילו.
לפי נתוני קרן נובל, היא חשה במשיכה לעבודה מיסיונרית בגיל שתים עשרה. בגיל שמונה עשרה, בשנת 1928, עזבה את ביתה לאירלנד והצטרפה למסדר האחיות של לורטו (Sisters of Loreto), בעיקר כדי ללמוד אנגלית, שפת המשימות בהודו. היא התאמנה בדבלין, הגיעה להודו ב-1929, ונדרה את נדריה הראשונים ב-24 במאי 1931, כשהיא בוחרת בשם הדתי תרזה על שם תרז מליזייה (Therese de Lisieux).
לאחר מכן באו שבע עשרה שנים שביוגרפיות נוטות לדלג עליהן. מ-1931 עד 1948 היא לימדה בבית הספר התיכון סנט מרי (St Mary's High School) בכלכותה, חיים רגילים ומכובדים בתוך חומת מנזר, בעוד עוני העיר לחץ על הצד השני שלה. היא לא הייתה רדיקלית צעירה. היא הייתה מורה בגיל העמידה כששינתה כיוון.
הקריאה בתוך הקריאה
לאחר החוויה ברכבת לדארג'ילינג היא עזבה את ההוראה בשנת 1948 ויצאה אל שכונות העוני ללא מוסד מאחוריה. ב-7 באוקטובר 1950 היא קיבלה אישור מהכס הקדוש (Holy See) להקים מסדר משלה, המיסיונריות של הצדקה (Missionaries of Charity), המוקדש, לפי ניסוחה של קרן נובל, לאהבת אותם אנשים שאף אחד לא היה מוכן לדאוג להם.
זוהי משימה צרה ומוזרה יותר מכפי שהיא נראית בתחילה. היא לא ניסתה בעיקר לרפא את החולים או לסיים את העוני. היא ניסתה להבטיח שאף אחד לא ימות ללא השגחה. בשנת 1952 היא פתחה את בית הגוססים קליגאט (Kalighat Home for the Dying), וההיגיון של המקום היה שאדם שנותרו לו שעות ספורות צריך לבלות אותן כשיש מי שנוגע בו ומדבר אליו במקום לשכב בתעלה. האם זו תשובה מספקת לעוני היא השאלה המרכזית בחייה, והיא מעולם לא הוכרעה.
בניית מסדר
מה שהיא הפגינה לאחר מכן היה יכולת אדמיניסטרטיבית בהיקף יוצא דופן. היא החלה עם שתים עשרה אחיות. במותה מנו המיסיונריות של הצדקה יותר מארבעת אלפים אחיות המנהלות 610 משימות ב-123 מדינות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההתרחבות הייתה מובנית, לא מאולתרת. הצו של האפיפיור פאולוס השישי משנת 1965 הפך את החברה לבינלאומית. ענפים התרבו כדי להתאים לייעודים שונים: אחיות התבוננות ואחים פעילים ב-1963, אחים התבוננות ב-1979, ענף לכמרים ב-1984. סביב הדתיים המקצועיים היא הקימה עזר חילוני, ה"עמיתים לעבודה" (Co-Workers), שעד שנות ה-90 מנו מעל מיליון אנשים ביותר מארבעים מדינות. למעשה, היא בנתה ארגון רב-לאומי מאפס, באחת הערים העניות בעולם, ללא הון.
פרס נובל
הכבוד הגיע בהתמדה: פרס רמון מגסאיסאי לשלום ב-1962, פרס האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה לשלום ב-1971, פרס נהרו ב-1972, פרס נובל לשלום ב-1979, והBharat Ratna ההודי ב-1980.
תגובתה לפרס נובל הייתה אופיינית ומעט מאכזבת. כשהוענקה לה הבמה הגדולה ביותר בעולם, היא סירבה לקרוא למדיניות, סיוע או שינוי מבני, ואמרה לקהל שלה במקום זאת ללכת הביתה ולאהוב את משפחותיהם. זו הייתה או הפניית תשומת לב עמוקה מהמופשט למיידי, או התחמקות מכל שאלה מערכתית שהפרס נועד לעורר. לשתי הקריאות יש מגינים רציניים.
החשיכה
העובדה יוצאת הדופן ביותר עליה הפכה לנחלת הכלל רק לאחר מותה. עשורים של מכתבים פרטיים חשפו כי זמן קצר לאחר שהחלה את עבודתה ועד סמוך לסוף חייה, תקופה של קרוב לחמישים שנה, היא לא חוותה כל תחושה של נוכחות אלוהית. היא תיארה ריקנות וחשכה. האישה שפניה שימשו ברחבי העולם כפרסומת לוודאות דתית, קיימה באופן פרטי מוסד שנבנה כולו על אמונה שהיא לא יכלה לחוש.
מבקריה פירשו זאת כעדות לכך שהמבנה כולו היה חלול. זהו הפירוש הפחות משכנע הקיים. המשך עבודה במשך חמישים שנה ללא הנחמה שהופכת עבודה כזו לנסבלת הוא קשה יותר, לא קל יותר, מאשר לעשות זאת במצב של אמונה.
התיק נגדה
יש לומר זאת במלואו, כי ההגיוגרפיה הזיקה למוניטין שלה יותר מאשר הביקורת. כריסטופר היצ'נס (Christopher Hitchens) תקף הן את הסטנדרטים הרפואיים בבתיה והן את מה שהוא אפיין כפרקטיקות המרה בקרב הגוססים. הרופא ארופ צ'אטרג'י (Aroup Chatterjee) טען כי ההיגיינה במתקניה בכלכותה השתפרה רק לאחר מותה ב-1997. היא ספגה ביקורת על קבלת תרומות מדמויות מפוקפקות ללא בדיקת מקורן. והתנגדותה המוחלטת להפלות ואמצעי מניעה, שהובעה מהבמות המוסריות הבולטות בעולם, נחשבת על ידי רבים כגורמת נזק מדיד בקהילות העניות ביותר ששירתה.
ההאשמה הבסיסית היא עקבית: סכומי עתק זרמו דרך ארגון שבחר לספק נוחות ולא רפואה מוסמכת, וכי תהילתה של המייסדת עלתה על תוצאותיה.
מדוע תרזה מכונה גאונה
היכולת כאן אינה אינטלקטואלית ואינה אמנותית. היא ארגונית ומוסרית, והיא מורכבת משני דברים נפרדים.
הראשון הוא בניית מוסדות מסוג נדיר מאוד. היא לקחה שתים עשרה נשים וללא כסף והפיקה מסדר של ארבעת אלפים אחיות, 610 בתים ב-123 מדינות ורשת חילונית של מיליון אנשים, המובנים לענפים מתמחים, המסוגלים לפעול במדינות ללא שפה, מערכת משפט או דת משותפת. כמעט אף מייסד של שום ארגון, חילוני או דתי, לא השיג קנה מידה דומה מבסיס דומה בתוך חיים בודדים. זו יכולת ניתנת להפגנה ומדידה.
השני הוא סוג של תשומת לב מוסרית המתפקדת כתובנה אמנותית: היא זיהתה צורך שאף אחד אחר לא נקב בשמו. העולם היה מלא בסוכנויות המטפלות ברעב ובמחלות. היא הבחינה שהזוועה הספציפית של עוני קיצוני היא גסיסה ללא עדים, והיא בנתה מנגנון עולמי שלם סביב התצפית הבודדת הזו. הגדרה מחדש של בעיה כך שקטגוריה בלתי נראית בעבר של סבל הופכת ברורה היא מה שחושבים מקוריים עושים.
המקרה הנגדי הוא אמיתי ולא ניתן לבטל אותו. אם המדד הוא הצלת חיים או הפחתת עוני, הפעילות שלה תפקדה בצורה גרועה ביחס למשאביה, והביקורת על הסטנדרטים הרפואיים שלה הן מהותיות ולא זדוניות. התיאולוגיה שלה על סבל העריכה ככל הנראה את המשמעות הגואלת של הכאב על פני הקלתו. והיא הייתה, לפי כל סטנדרט, ידוענית יוצאת דופן כמו גם נזירה יוצאת דופן, מה שמסבך כל הערכה של מה שהתהילה באמת הניבה. היא לא הייתה גאונה של פתרונות. היא הייתה גאונה של הבחנה, ושל בנייה.
מורשת
היא מתה ב-5 בספטמבר 1997, עברה הליך הכרזה כמבורכת ב-19 באוקטובר 2003, והוכרזה כקדושה ב-4 בספטמבר 2016 כקדושה תרזה מכלכותה. המסדר שהקימה עדיין מנהל את בתיו ב-123 מדינות, והוויכוח על השאלה אם היא הייתה קדושה או שערורייה שרד כעת את מיטב המאמצים של מגיניה ומבקריה לסיים אותו. מה שלא שנוי במחלוקת הוא העובדה שהיא התחילה איתה: שאלפי אנשים שאחרת היו מתים לבדם ברחוב – לא מתו.