מינואטה קסלר: קונצ'רטו לערבה ומשחק רשום כפטנט
ב-20 בנובמבר 1947, שידרה רשת CBC את בכורת הקונצ'רטו לפסנתר שנקרא על שם מחוז קנדי, כשעל הפסנתר מנגנת המלחינה עצמה. ה-Alberta Concerto ליווה את מינואטה קסלר לאורך כל חייה — היא ניגנה אותו עם תזמורות ברחבי קנדה וארצות הברית, וביוני 1975, לרגל חגיגות המאה של קלגרי, היא ניגנה אותו שוב עם תזמורת המאה של קלגרי. העיתון Calgary Albertan כינה את היצירה עבודה בעלת חשיבות רבה וציין שהיא ניגנה אותה בסמכותיות, ברגש וברגישות. היא הייתה בת שישים. היא הופיעה בפומבי עם יצירותיה שלה מאז שהייתה בת חמש.
מהומל לקלגרי
היא נולדה בשם מינואטה שומיאצ'ר ב-5 בספטמבר 1914 בהומל, במה שהיה אז האימפריה הרוסית, והובאה לקנדה כילדה קטנה למשפחה בולטת בקלגרי. אביה, אברהם יצחק שומיאצ'ר, היה עורך דין ויועץ משפטי למלכה. אמה, לובה לובינסקי, הייתה בוגרת אוניברסיטת ורשה ועסקה בהוראת ילדים. סבה מצד אביה הביא את ספר התורה הראשון לקלגרי; דודה ייסד את חברת SmithBilt Hats, יצרנית כובע הבוקרים הלבן שהפך לסמל העיר. אחיה הצעיר, מוריס סי. שומיאצ'ר, גדל להיות אחד מעורכי הדין הבולטים בקנדה.
הילדה הייתה עילוי מסוג יוצא דופן. בגיל חמש היא ניגנה יצירה משלה ברסיטל ותוארה על ידי מבקר כאחת מהפתעות הערב; בגיל שש כתב מבקר אחר שהבשלות המוקדמת של בת השש הזו מפתיעה. שימו לב למה שזכה לשבח: לא הנגינה שלה, אלא הכתיבה שלה. סדר עדיפויות זה מעולם לא השתנה.
ג'וליארד
היא למדה פסנתר בקלגרי אצל גלדיס מקלווי אגברט, המורה הבולטת בערבות, ובגיל חמש-עשרה זכתה במלגה מלאה לבית הספר ג'וליארד בניו יורק. שם עבדה עם ארנסט האצ'יסון ואניה דורפמן בפסנתר ועם איוון לנגסטרוט בהלחנה, סיימה את לימודיה ב-1934, השלימה לימודי תואר שני עד 1936, ונשארה ללמד פסנתר בג'וליארד במשך מספר שנים.
בשנת 1936 נישאה למיקרוביולוג ארנסט בורק; בנם רונלד קסלר הפך לעיתונאי וסופר. בסביבות 1940 הפכה לאזרחית אמריקאית, לאחר שהייתה כבר אזרחית קנדית — זהות משולשת, רוסיה מלידה, אלברטית בחינוכה ואמריקאית בקריירה שלה, שזורה במוזיקה שלה.
שנות הקונצרטים
קסלר ערכה את הופעת הבכורה שלה בארצות הברית ב-Town Hall בניו יורק ב-1945. היא הגישה יותר מחמישים תוכניות סולו ברדיו WNYC. היא הופיעה בקרנגי הול וב-Town Hall וניגנה עם התזמורת הסימפונית האזרחית של בוסטון והבוסטון פופס. הערכת ה-New York Times היא הראויה לציטוט, שכן היא מגדירה אותה במדויק: "תופעה נדירה בקרב הפסנתרנים הצעירים של ימינו — מוזיקאית יותר מאשר פסנתרנית."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היצירות New York Suite ו-Ballet Sonatina זיכו אותה בפרסי CAPAC באמצע שנות ה-40. ה-Alberta Concerto הגיע ב-1947. מאוחר יותר הגיעו Sonata Concertante (1957) ו-Lake O'Hara Fantasy (1978), שנקראה על שם האגם בהרי הרוקי הקנדיים — הערבה וההרים שבים ומופיעים אצל מלחינה שחיה במסצ'וסטס במשך רבע מאה. היא הקליטה את Music for Solo Instruments ב-1978 ואת Childhood Cameos ב-1981, וכתבה מאות יצירות בסך הכל, לפסנתר, כינור, קול, חליל, קלרינט, צ'לו והרכבים קאמריים.
בלמונט
בשנת 1952 נישאה בשנית — לד"ר מאיר מ. קסלר, פיזיקאי ב-MIT — ועברה לקיימברידג', ולאחר מכן ב-1953 לבלמונט, מסצ'וסטס, שם נשארה לשארית חייה. נולדה להם בת. היא ניהלה חברת הוצאה לאור משלה, Music Resources, מביתה, ולימדה שם פסנתר עד 1998, כשהייתה בת שמונים וארבע.
שנות בלמונט הניבו את גוף העבודה השני שלה, שהוא לטענת רבים מקורי יותר מהראשון: פדגוגיה. היא התמחתה בהוראת הלחנה — לא רק ביצוע — לילדים קטנים. בשנת 1960 יצרה ורשמה כפטנט את Staftonia, משחק חינוכי ללימוד החמשה. היא פיתחה מערכת תיווי מפושטת בשם Dash-a-Notes ובנתה אותה לתוך ספר לימוד, Piano Is My Name (1975). לאורך סוף שנות ה-70 ושנות ה-80 הגיע זרם של ספרי הלחנה עם כותרות שנועדו להקסים ילד בן שבע: The Improper Grasshopper, Cat 'n Mouse Tails.
היא ארגנה פעילויות באנרגיה שבה כתבה. היא הייתה ממייסדי הפורום למוזיקה יהודית של ניו אינגלנד ב-1958 ועזרה להקים את Concerts in the Home ו-Friends of Young Musicians. היא כיהנה כנשיאת איגוד מורי הפסנתר של ניו אינגלנד בין 1965 ל-1967, נשיאת איגוד מורי המוזיקה של מסצ'וסטס בין 1979 ל-1981, ונשיאת נשים מלחינות אמריקאיות במסצ'וסטס.
ההכרה הצטברה בשתי מדינות: מפתח העיר קלגרי ב-1951; מלחינה ומוזיקאית מצטיינת של אלברטה ב-1955; פרס מלחינה מאיגוד המוזיקה של ספריית ברוקליין ב-1957; פרס הפדרציה הלאומית של מועדוני המוזיקה ב-1975; חברות כבוד ב-Sigma Alpha Iota ב-1979; וב-1984 תעודת המורה המוסמכת הראשונה שהוענקה על ידי איגוד מורי המוזיקה הלאומי. בשנת 1988 העניקה לה הליגה הלאומית של נשות ה-PEN האמריקאיות פרס ראשון על יצירות ליד שמאל בלבד.
היא נפטרה בביתה בבלמונט ב-30 בנובמבר 2002, בגיל שמונים ושמונה, ונקברה בפארק הזיכרון שרון.
מדוע מינואטה מכונה גאונה
המילה אינה מופיעה במקורות, ואין לכפות אותה. השיפוט העכשווי הטוב ביותר עליה הוא שורת ה-New York Times — מוזיקאית יותר מאשר פסנתרנית — וזהו שבח מדויק ולא ניפוח: הוא אומר שמוחה היה במוזיקה, לא באצבעות.
היכולת הספציפית הראויה לציון היא תפיסתה כיצד נרכשת חשיבה מוזיקלית. כמעט כל מוזיקאי רציני מלמד; מעטים מאוד שואלים מה ילד בן חמש באמת צריך להבין לפני שהתיווי הופך הגיוני, ועוד פחות מכך בונים כלים כדי להביא אותם לשם. קסלר רשמה פטנט על משחק. היא המציאה תיווי חלופי. היא כתבה ספר לימוד ואז עשור של ספרי הלחנה, והיא לימדה ילדים להלחין במקום רק לשחזר — מה שעל פי עדות הביוגרפיה שלה עצמה, הוא בדיוק האופן שבו היא החלה בגיל חמש. איגוד מורי המוזיקה הלאומי העניק לה את תעודת המורה המוסמכת הראשונה שהנפיק אי פעם. זהו אינו כבוד דקורטיבי; זהו המקצוע המזהה מיומנות ספציפית.
טיעון הנגד ברור. כמלחינה, קסלר כתבה בסגנון שמרני עבור קהל צפון אמריקאי של אמצע המאה, ומחוץ ל-Alberta Concerto יצירות הקונצרט שלה לא נכנסו לרפרטואר; הרוב המכריע של מאות היצירות שלה הוא פדגוגי. הקריירה שלה, כמו זו של מלחינות רבות מדורה, הוגבלה גם על ידי נסיבות שלא בחרה בהן, מה שהופך כל שיפוט על תקרת היכולת שלה לבלתי מהימן. גאונות היא הגזמה. אינטליגנציה מוזיקלית מהשורה הראשונה שבחרה בהוראה על פני אמביציה היא הגדרה קרובה יותר, ונדירה יותר ממה שזה נשמע.
מורשת
שני דברים האריכו ימים אחריה. ה-Alberta Concerto נותר יצירת הקונצרט המזוהה ביותר עם המחוז שעל שמו נקרא — יצירת ערבה שנכתבה על ידי אישה שנולדה בהומל. ודור של ילדים אמריקאים למד לקרוא מוזיקה באמצעות משחק לוח רשום כפטנט ומערכת של קווים, שהומצאו על ידי פסנתרנית בוגרת ג'וליארד שמעולם לא הפסיקה להאמין שהלחנה היא משהו שאפשר ללמד ילד בן שש.