מיכאיל שולוחוב: אפוס הדון והספקנים לגביו
בשנת 1928 פרסם צעיר בן עשרים ושלוש, בעל השכלה פורמלית מועטה ביותר, את הכרכים הראשונים של אפוס קוזאקי כה בטוח בעצמו, ששמועה התפשטה מיד במוסקבה הספרותית: הוא חייב היה לגנוב את כתב היד מקצין "לבן" שנהרג. תגובתו של שולוחוב הייתה להגיש ל-"פראבדה" (Pravda) את טיוטותיו ולדרוש חקירה. הוא ניצח באותו סבב ב-1929, ולאחר מכן בילה את שבעים השנים הבאות — רובן לאחר מותו — במאבק באותה האשמה שוב ושוב.
אאוטסיידר על הדון
הוא נולד ב-24 במאי 1905 במחוז צבא הדון (Don Host Oblast), בארץ הקוזאקים, ולא היה קוזאק. אביו, אלכסנדר שולוחוב, היה לסירוגין חקלאי, סוחר בקר וטוחן; אמו, אנסטסיה צ'רניקובה, הגיעה ממשפחת איכרים אוקראינית ולמדה קרוא וכתוב בעצמה למטרה הספציפית של כתיבת מכתבים לבנה. המשפחה הייתה מוגדרת כ-"אינוגורודנייה" (inogorodnye) — "חיצוניים", הקאסטה השולית בחברה הקוזאקית. זוהי העובדה השימושית ביותר על יצירתו הספרותית: הוא כתב את הרומן הגדול של הדון מתוך הקהילה ומחוצה לה במקביל.
השכלתו עברה דרך קארגינסקאיה, מוסקבה, בוגוצ'אר וושנסקאיה, והסתיימה בשנת 1918. בגיל שלוש-עשרה הוא הצטרף לצד הבולשביקי במלחמת האזרחים, ושירת בכוחות ה-"אדומים" עד 1922. באותה שנה נסע למוסקבה, עבד כסבל, סתת ורואה חשבון, והשתלב בסמינרים לסופרים; יצירתו הראשונה שפורסמה, מאמר סאטירי בשם "המבחן", הופיעה ב-19 באוקטובר 1923. הוא כתב בגיל שבע-עשרה וסיים את סיפורו הראשון, "כתם הלידה", בגיל תשע-עשרה. בשנת 1924 חזר לושנסקאיה ונשא לאישה את מריה גרומוסלבסקאיה, בתו של אטמאן, שאיתה נולדו לו ארבעה ילדים.
טיכי דון (הדון השקט)
"סיפורי הדון" (1926) התבססו ישירות על מה שראה במלחמת העולם ובמלחמת האזרחים. לאחר מכן הגיעה היצירה שגזלה ארבע-עשרה שנים: "טיכי דון" (Tikhii Don), ארבעה כרכים, שפורסמו באנגלית בשם And Quiet Flows the Don, העוקבים אחר הקוזאקים לאורך המהפכה ומלחמת האחים. התיאור של קרן נובל עצמה על היצירה פונה להשוואה עם טולסטוי — סצנות ריאליסטיות בצורה חיה, פנורמות עצומות — והשוואה זו היא הסטנדרט המקובל. הספר זכה בפרס סטלין בשנת 1941 ומעולם לא הפסיק להיות האנדרטה שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההאשמה
הטענה שהוא לא כתב זאת החלה ב-1928 והאריכה ימים יותר ממנו. ועדה מיוחדת בחנה את חומריו ב-1929 ולא מצאה עדות לפלגיאט, תוך ציון שסגנון כתב היד תואם את "סיפורי הדון". בשנות ה-60 אלכסנדר סולז'ניצין (Aleksandr Solzhenitsyn) הפיח חיים בטענה באופן בולט — מהלך שהסתבך בשל העובדה ששולוחוב תקף את "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" — והסופר הקוזאקי האנטי-בולשביקי המת פיודור קריוקוב (Fyodor Kryukov) הפך למועמד המתחרה המוביל. בשנת 1984 פרסמו הסלביסט הנורווגי גייר קייטסה (Geir Kjetsaa) ועמיתיו עבודה סטטיסטית על אורך משפטים שתמכה בשולוחוב. העניין נסגר למעשה ב-1987, כאשר צצו מאות עמודים של טיוטות והערות משנות ה-20: 605 בכתב ידו של שולוחוב, ו-285 שועתקו על ידי אשתו ואחיותיו. האקדמיה הרוסית למדעים רכשה אותם ב-1999 ואישרה את מחברותו, כאשר פליקס קוזנצוב שיחזר את התהליך היצירתי בפירוט. התנגדות מיעוט נמשכת — הבלשן הרוסי-ישראלי זאב בר-סלע טען לזכותו של הסופר ויקטור סבסקי — אך זהו מיעוט.
מכתבים לסטלין
שולוחוב הצטרף למפלגה הקומוניסטית ב-1932 ונבחר לסובייט העליון ב-1937, והוא עשה משהו שכמעט אף אחד אחר לא שרד: הוא אמר לסטלין את האמת. בכותבו מושנסקאיה במהלך שנות ה-30 על התנאים בחוות הקולקטיביות, הוא הזהיר בינואר 1931 ש-"ללא הגזמה, התנאים הם קטסטרופליים". ב-4 באפריל 1933 תיאר עינויים על ידי קציני ה-OGPU במחוזו; סטלין שלח את החוקר מטביי שקיריאטוב, הקצינים נעצרו ונידונו למוות, גזרי הדין הומתקו מאוחר יותר, ומזון נוסף נשלח לאזור. כאשר ידידו פ. ק. לוגובוי נעצר באוגוסט 1937, שולוחוב סירב להשתתף בוועידת סופרים בינלאומית עד שסטלין התערב; לוגובוי ושניים נוספים שוחררו בנובמבר ההוא. מפגש ב-1938 עם אשתו של ראש ה-NKVD ניקולאי יז'וב בחדר מלון מרושת הביא עליו מעקב, והוא התלונן על כך בפני סטלין פעמיים באותו אוקטובר.
אדמת בתולה וסטוקהולם
"אדמת בתולה" (Podnyataya tselina - Virgin Soil Upturned) דרש עשרים ושמונה שנים ושני חלקים, 1932 ו-1960, כדי לומר את מה שהיה לו לומר על הקולקטיביזציה, וזכה בפרס לנין; הוא הפך למשפיע בצורה בולטת על הספרות הסוציאליסטית הסינית. "גורלו של אדם" (1957) עובד לסרט על ידי סרגיי בונדרצ'וק ב-1959, והרומן על המלחמה "הם נלחמו למען מולדתם" מעולם לא הושלם. הוא מונה לאקדמאי באקדמיה למדעים של ברית המועצות ב-1939, פעמיים לגיבור העמל הסוציאליסטי, וחבר בוועד המרכזי ב-1961. בשנת 1965 קיבל את פרס נובל לספרות על תיאור החיים והגורל של העם הרוסי. הוא הוציא את כספי עיטור לנין על בית ספר לכפר שלו ואת כספי הנובל על טיול נהיגה ברחבי אירופה ויפן עם משפחתו.
ההתקשחות
אז, ב-1966, הוא בחר בצד הלא נכון בקול רם. בקונגרס ה-23 של המפלגה אמר שגזרי הדין של מאסר שניתנו לסופרים אנדריי סיניאבסקי ויולי דניאל היו "מתונים מדי" לפי הסטנדרטים המהפכניים של שנות ה-20. מכתבים גלויים של לידיה צ'וקובסקיה ויורי גלאנסקוב באו בעקבות זאת, וחלק גדול מהאינטליגנציה הסובייטית מעולם לא סלח לו. ב-1972 הוא פעל נגד אלכסנדר יאקובלב על מאמר שביקר את הלאומנות הרוסית, ויאקובלב הוסר ונשלח לקנדה כשגריר. שולוחוב כמעט הפסיק לכתוב אחרי 1969. הוא מת מסרטן הגרון ב-21 בפברואר 1984 וקבור בחצר ביתו בושנסקאיה.
מדוע מיכאיל מכונה גאון
היכולת הספציפית היא אדריכלית. "הדון השקט" מחזיק חברה שלמה — קאסטה, אזור, מלחמה שפיצלה משפחות לשניים — על פני ארבעה כרכים וארבע-עשרה שנים מבלי לאבד את בן האנוש הפרטי בתוכה, והוא מציג גם את ה-"אדומים" וגם את ה-"לבנים" כאנשים ולא כעמדות. הסיכום של קרן נובל עצמה מציב אותו כמי שסינתז את המורשת האמנותית של טולסטוי וגוגול יחד עם החידושים של גורקי, ופונה שוב לטולסטוי כאשר הוא מתאר את הפנורמות. הוא החל זאת בסביבות גיל עשרים ואחת, עם השכלה שהסתיימה בגיל שלוש-עשרה, וזהו החלק שבאמת עומד בפני הסבר וזה בדיוק מדוע שמועת הפלגיאט מצאה אחיזה.
לטיעון הנגד יש שלושה חלקים ואף אחד מהם אינו טריוויאלי. ראשית, שאלת המחבר רדפה אותו במשך שישה עשורים; כתבי היד מ-1987 והממצא של האקדמיה מ-1999 מיישבים זאת עבור רוב החוקרים, אך העובדה שהספק היה בר-קיימא זמן רב כל כך מלמדת עד כמה חריג נראה ההישג. שנית, זהו למעשה ספר אחד. "אדמת בתולה" דרש עשרים ושמונה שנים ושירת את דוקטרינת המדינה על הקולקטיביזציה; אחרי 1969 הוא כמעט לא כתב כלל. שלישית, האיש שסיכן את עצמו כדי לספר לסטלין על עינויים ב-1933 היה האיש שדרש ב-1966 תנאי מאסר קשים יותר לשני סופרים. גאונות כאן פירושה מעשה בנייה יוצא דופן אחד, שבוצע בצעירותו, על ידי סופר שהאומץ והקונפורמיות שלו היו שזורים זה בזה לכל החיים.
מורשת
ספרי הדון נותרים התיאור הבדיוני הגדול של הקוזאקים המשמידים את עצמם בין 1914 ל-1922, והם שורדים את הפוליטיקה של מחברם כי הוא נתן לצד המפסיד לדבר. ביתו בושנסקאיה הוא כיום מוזיאון-שמורה לאומי על שם שולוחוב; פסלי דמויותיו ניצבים שם וברוסטוב על הדון; אסטרואיד ואוניברסיטה במוסקבה נושאים את שמו. הפרס וההאשמה הגיעו יחד ונסעו יחד מאז — מה שמהווה, בסופו של דבר, תיאור הוגן של המאה עליה כתב.