מיכלאנג'לו אנטוניוני (Michelangelo Antonioni): משורר הניכור
בהקרנת הבכורה של הסרט האוונטורה (L'Avventura) בפסטיבל קאן ב-1960, הקהל הגיב בבוז ובקריאות ביניים: סרט בן שעתיים על אישה שנעלמת באי ים-תיכוני ולעולם לא נמצאת, היעלמות שדמויות אחרות בסרט מפסיקות בהדרגה להתעניין בה. בתוך שנה, הסרט זכה להכרה כציון דרך, ואנטוניוני שכתב מחדש את הדקדוק של הקולנוע. הוא הפך את ההיעדר לנושא ואת מצב הרוח לסיפור, ובכך הפך, כפי שצוין במוזיאון אחד, ל"אחד מבמאי הקולנוע הבודדים שזכו להכרה כ" אמן אירופי חשוב.
מפרארה לקולנוע
מיכלאנג'לו אנטוניוני נולד ב-29 בספטמבר 1912 בפרארה (Ferrara) שבצפון איטליה. כילד מחונן שנתן את קונצרט הכינור הראשון שלו בגיל תשע ואהב לצייר, הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת בולוניה עם תואר בכלכלה. הוא נכנס לעולם הקולנוע בדרך עקיפה: כמבקר בעיתון בפרארה בשנות ה-30, ולאחר מכן תקופה קצרה כסטודנט במרכז הניסיוני של רומא (Centro Sperimentale), אותו עזב לאחר שלושה חודשים. במהלך המלחמה שרד גזר דין מוות כחבר במחתרת האיטלקית והיה שותף לכתיבת תסריט עם רוברטו רוסליני (Roberto Rossellini). סרטו העלילתי הראשון, כרוניקה של אהבה (Cronaca di un amore, 1950), כבר סימן פריצה מהניאוריאליזם השולט, כשהוא מחליף את הרחובות והעניים בשעמום של הבורגנות.
טרילוגיית הניכור
המוניטין שלו נשען על רצף יוצא דופן בתחילת שנות ה-60. האוונטורה (1960) זכה בפרס חבר השופטים בקאן והפך את המוזה שלו מוניקה ויטי (Monica Vitti) לכוכבת. הלילה (La Notte, 1961), בכיכובם של ז'אן מורו (Jeanne Moreau) ומרצ'לו מסטרויאני (Marcello Mastroianni), זכה בפרס דוב הזהב בברלין. הליקוי (L'Eclisse, 1962), עם ויטי ואלן דלון (Alain Delon), השלים את מה שהמבקרים מכנים טרילוגיית הניכור, שלושה מחקרים על אנשים משכילים ונוחים שאינם מסוגלים ליצור קשר, על רקע אדריכלות מודרנית ונופים ריקים. המדבר האדום (Red Desert, 1964), סרטו הראשון בצבע, הרחיב את החזון, תוך שימוש בשממות תעשייתיות כהפשטה ציורית; הוא דיבר על הרצון להראות ש"אפילו מפעלים יכולים להיות יפים."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →יצרים (Blow-Up) והבמה העולמית
בשנת 1966 יצר אנטוניוני את יצרים (Blow-Up), סרט בשפה האנגלית על צלם אופנה בלונדון התוססת שעשוי היה לצלם רצח. הסרט זכה בפרס דקל הזהב, זיכה אותו במועמדויות לאוסקר על בימוי ותסריט, והפך עבור רבים לסרט המגדיר של העשור, הרהור על תפיסה, מציאות וחוסר האמינות של הדימוי. לאחר מכן הגיע הניסוי בתרבות הנגד נקודת זבריצקי (Zabriskie Point, 1970) והמותחן האקזיסטנציאליסטי זהות גנובה (The Passenger, 1975), בכיכובו של ג'ק ניקולסון (Jack Nicholson), שהשוט הלפני-אחרון המפורסם שלו גולש באופן בלתי אפשרי מבעד לחלון מלון.
קולנוע ייחודי
סגנונו של אנטוניוני הוא בלתי ניתן לטעות: שוטים ארוכים שנמשכים מעבר לפעולה, חיתוך מינימלי, דמויות שגמדיות לעומת האדריכלות, נרטיבים שמסרבים להיפתר. החוקר סימור צ'אטמן (Seymour Chatman) כינה את שיטתו "פני השטח של העולם", הביטוי של החיים הפנימיים דרך חיצוניות. הוא היה, בהסכמה רחבה, אחד מסטייליסטים הוויזואליים העליונים של הקולנוע, והשפעתו עוברת דרך טרקובסקי (Tarkovsky), קובריק (Kubrick), ונדרס (Wenders), סקורסזה (Scorsese) וכל תנועת הקולנוע האיטי.
מדוע מיכלאנג'לו מכונה גאון
גאוניותו של אנטוניוני היא זו של חדשן צורני, אמן ששינה את מה שהסרט יכול לעשות. האיכות היצירתית הספציפית היא המצאת שפה קולנועית חדשה: הוא הוכיח שסרט יכול לבצע דרמטיזציה של מצבים פנימיים, שעמום, אימה, ריקנות רוחנית, אך ורק באמצעות דימוי, קצב וחלל, ללא עלילה קונבנציונלית. האקדמיה הכירה בכך ישירות, והעניקה לו פרס כבוד בשנת 1995 "כאחד מסטייליסטים הוויזואליים המאסטרים של הקולנוע", והוא נותר הבמאי הנדיר שזכה בפרס העליון בקאן, ונציה וברלין. יוצרי קולנוע מהדרגה הראשונה מצטטים אותו כיסודי, וזו הראיה העמידה ביותר לגאונות העומדת לרשות אמן. מקרה הנגד הכן תמיד היה קיים ובא מחוגים רציניים: אינגמר ברגמן (Ingmar Bergman) מצא כמה מסרטיו משעממים, ואורסון וולס (Orson Welles) לגלג על אמונתו ששוט משתפר ככל שמחזיקים בו יותר זמן. הקולנוע שלו של שקט ודו-משמעות יכול להיקרא כנהנתנות עבור צופים שרוצים אירועים, ומתנגדיו מכנים אותו קר. אך ההאשמה בקרירות היא במידה רבה תיאור של הנושא שלו, שיתוק רגשי מודרני, ולא פגם בעבודה. העובדה שסרטיו ממשיכים לצבור תהודה ככל שהעולם משתנה היא הטיעון החזק ביותר לכך שהגאונות שלו הייתה אמיתית ונבואית.
מורשת
אירוע מוחי חמור בשנת 1985 הותיר את אנטוניוני אפאזי ומשותק חלקית, ובכל זאת הוא המשיך לביים, כשהוא משלים את מעבר לעננים (Beyond the Clouds, 1995) עם וים ונדרס כגיבוי ותורם לאנתולוגיה ארוס (Eros) בשנת 2004. הוא מת ברומא ב-30 ביולי 2007, באותו יום שבו מת ברגמן, צירוף מקרים שהרגיש כסגירת עידן. הוא נקבר בפרארה. יותר מחצי מאה לאחר מכן, הפיאצות הריקות שלו והמצלמה המרחפת נותרות התבנית לקולנוע שמעז להאט ולהתבונן.