מיכאל סארס (Michael Sars): הכומר שרוקן את האזור האזואי
בשנת 1864 העלה כלי שיט למחקר מול איי לופוטן (Lofoten Islands) חבצלת ים בעלת גבעול – בעל חיים שהמדע האירופי הכיר כמעט אך ורק משכבות מאובנים. מיכאל סארס, שהיה אז פרופסור לזואולוגיה בכריסטיאניה (Christiania) ועבר את גיל שישים, תיאר אותו כ-Rhizocrinus lofotensis. הוא הועלה מעומק של כ-300 פאתום (כ-1,800 רגל), במים שגדולי חוקרי הטבע של התקופה החזיקו כנטולי חיים. הדגימה הייתה קטנה, חיוורת וחסרת ייחוד. היא גם עזרה לסיים אחת מטעויותיו הביטחוניות ביותר של המאה ה-19.
מרציף בברגן ועד אולם ההרצאות של התאולוגיה
סארס נולד בברגן ב-30 באוגוסט 1805, למשפחה שהים כבר היה טבוע בה: אביו היה רב-חובל וסוחר ממוצא ברמנאי, ואמו דייברט הנריקה היילמן (Divert Henriche Heilmann), הייתה ממוצא אסטוני חלקי. נורווגיה של שנות ה-20 של המאה ה-19 הציעה לגבר צעיר מוכשר מסלולים מקצועיים מועטים, וסארס בחר במסלול המקובל. הוא למד תאולוגיה באוניברסיטה המלכותית פרדריק בכריסטיאניה וקיבל את תואר המועמד שלו ב-1828. דבר בהכשרה זו לא הצביע על כיוון של זואולוגיה של חסרי חוליות. מה שהכריע את הכף עבורו הייתה הגאוגרפיה – המדינה שאליה עמד להישלח.
עשרים ושש שנים בקהילה חופית
בין 1828 ל-1854 עבד סארס כמורה, כומר ורקטור בקהילות חופיות בנורווגיה. התפקיד דרש נסיעות מתמידות בסירה בין קהילות מפוזרות, וסארס הפך כל חצייה למסע איסוף. הפיורדים היו המעבדה שלו: עמוקים, קרים, נגישים באופן יוצא דופן מהחוף, וכמעט ללא תיאור מדעי. הוא עבד ללא מינוי אוניברסיטאי, ללא תקציב מחקר וללא עמיתים בהישג יד, כשהוא מפרסם בנורווגית – שפה מדעית שרוב אירופה לא הייתה מסוגלת לקרוא. הוא נשא לאישה את מארן ולהבן (Maren Welhaven) ב-1831; לזוג נולדו בסופו של דבר ארבעה-עשר ילדים.
זהו השלב הפחות זוהר אך החשוב ביותר בקריירה שלו. בין השנים 1830 ל-1860 בערך, הוא ביצע את עבודת התצפית שפרסמה את שמו – לא במסע הרואי אחד, אלא באלפי שעות של התבוננות סבלנית בבעלי חיים שהצליח להחזיק בחיים מולו.
מהי מדוזה באמת
הישגו הגדול הראשון של סארס נגע לזהות. קטלוגים ימיים של המאה ה-19 היו עמוסים באורגניזמים שסווגו כמינים נפרדים על סמך מבט אחד בלבד. סארס זיהה שרבים מהם כלל אינם מינים אלא שלבים: אותו בעל חיים בנקודות שונות של חייו, כשהוא לובש צורות כל כך שונות שאיש לא העלה על דעתו לקשר ביניהם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המקרה המפורסם ביותר שלו היה המדוזה. הוא זיהה את השלב הנייח – הפוליפ הקטן בעל הגבעול המקובע לקרקעית הים – כאותו יצור של המדוזה השוחה בחופשיות, עבודה שהזינה ישירות את חקר חילופי הדורות. הוא עשה עבודה דומה על רכיכות וחסרי חוליות אחרים, ותיאר צורות לרווה כולל טרוכופורה (trochophore) ווליגר (veliger), שהם כיום מרכיבים סטנדרטיים בכל סילבוס זואולוגי, אך אז היו בבחינת נעלמים גמורים.
כדאי להגדיר במדויק את המהלך האינטלקטואלי: סארס הפסיק להתייחס לדגימה ימית כאל דבר קבוע שיש לתייק, והחל להתייחס אליה כאל רגע במסלול חיים. כמעט כל שאר עבודתו נבעה מהרגל זה.
ריקון ה"אזור האזואי"
הדוגמה האחרת שאותה שבר השתייכה לאדוארד פורבס (Edward Forbes), שהיפותזת האזור האזואי (azoic hypothesis) שלו טענה שחיים מן החי נעלמים מתחת לעומק של כ-300 פאתום ושתחתיו האוקיינוס הוא אזור מת. זה היה מסודר, סביר ושגוי, והפיורדים המעמיקים של נורווגיה היו במקרה אחד המקומות הטובים בעולם להוכיח זאת כשגוי.
סארס ביצע דיג במכמורת. הוא תיעד טקסונים החיים בעומק העולה על 450 פאתום, וב-1864, בעבודה משותפת עם בנו גאורג אוסיאן (Georg Ossian), העלה חבצלת ים חיה ממעמקי לופוטן. חבצלת ים בעלת גבעול לא הייתה רק עוד רישום: היא הציעה שהים העמוק עשוי להכיל פאונה שתיעוד המאובנים הספיד, וגרמה לקרקעית האוקיינוס להיראות פחות כמדבר ויותר כיבשת שלא נחקרה. הממצא עורר תשומת לב בכל מקום. סארס טען בפומבי בעד משלחות מחקר בינלאומיות למעמקי הים, וההתלהבות שהולידה החבצלת שלו תרמה להפלגת האונייה אה"מ צ'לנג'ר (HMS Challenger) בשנות ה-70 של המאה ה-19 – ההפלגה שממנה נהוג לתארך את האוקיינוגרפיה המודרנית.
הקתדרה, סוף סוף
הממסד האקדמי השתכנע לאט. תארי דוקטור לשם כבוד הגיעו מציריך ב-1846 ומברלין ב-1860; האקדמיה המלכותית השוודית למדעים בחרה בו ב-1855. ב-1854, בהיותו בן ארבעים ותשע, הוא קיבל סוף סוף משרה מדעית בשכר: פרופסור לזואולוגיה באוניברסיטת כריסטיאניה, משרה שבה החזיק עד מותו ב-1869. הוא פרסם כ-95 מאמרים, רובם במקור בנורווגית, והמרשם העולמי למינים ימיים (World Register of Marine Species) מייחס לו מתן שמות ל-260 מינים ימיים. שני ספריו הגדולים היו Fauna littoralis Norvegiae (שני כרכים, 1856), סקר של חסרי חוליות נורווגיים, ו-Mémoires pour servir à la connaissance des crinoïdes vivants (1868), אשר תיעד את חבצלות הים החיות בלוחות.
הפרלמנט הנורווגי גם הטיל עליו לעבוד על הביולוגיה של הדגה – שאלה של הכנסה לאומית, לא סקרנות. הוא לא זכה לסיים זאת; גאורג אוסיאן עשה זאת.
מדוע מיכאל מכונה גאון
האיכות שפעלה כאן אינה מהירות, יכולת מתמטית או תעוזה תאורטית. זהו סוג נדיר ומדויק של ראייה. סארס הביט באורגניזמים שחוקרי טבע מוכשרים אחרים כבר הביטו בהם והבחין שהם אותו אורגניזם. זה דורש להחזיק את כל מחזור החיים של בעל חיים בראש כהיפותזה בזמן שצופים במיכל במשך שבועות, ולהיות מוכן להסיק שהקטלוג המפורסם – העבודה הקולקטיבית של התחום שלך – הוא בחלקו תוצר של חוסר סבלנות. התקפתו על ההיפותזה האזואית בעלת אותו אופי: הוא לא ניצח בוויכוח את פורבס, הוא פשוט הלך והסתכל, במקום היחיד עלי אדמות שבו הסתכלות הייתה מכריעה את העניין.
טיעון הנגד הכן הוא שסארס לא היה בונה מערכות. הוא לא הפיק תאוריה כללית הניתנת להשוואה לאלו של עמיתיו הדגולים, וחלק גדול מתפוקתו הוא טקסונומיה תיאורית מסוג שהמאה ה-20 למדה לזלזל בו. הוא עבד בשפה קטנה, וחלק גדול מהשפעתו הגיע לעולם הרחב מיד שנייה. האובייקט הבודד המפורסם ביותר שלו, חבצלת הלופוטן, הועלה על ידי בנו. מה שניתן לטעון בצדק הוא מצומצם אך עדיין גדול: הוא מתואר באופן שגרתי כאחד מאבות הזואולוגיה הימית, ושתי עובדות יסוד של התחום – שמינים ימיים רבים הם שלבי חיים, ושהים העמוק מאוכלס – הן שלו. אפשר לקרוא לזה הגאונות של הצופה הסבלני, שהיא קטגוריה ממשית ונדירה.
מורשת
שם המשפחה סארס הפך לשושלת מדעית: שני בניו גאורג אוסיאן וארנסט הפכו למלומדים בעלי שם, כשגאורג אוסיאן ממשיך לקדם את העבודה הימית למשך חצי מאה נוספת. נורווגיה קראה לספינת מחקר "מיכאל סארס" ב-1910, ומרכז מיכאל סארס לביולוגיה מולקולרית ימית באוניברסיטת ברגן נושא את שמו כיום, וממשיך לעבוד על בעלי החיים שאותם שלף לראשונה מהפיורדים. הוא בילה עשרים ושש שנים ככומר קהילה וחמש-עשרה כפרופסור, ומאז לא נחשבה קרקעית האוקיינוס לריקה.