מייקל אונדאצ'ה: הסופר שכותב אחורה וקדימה בבת אחת
מייקל אונדאצ'ה לא יצא לכתוב רומן מלחמה קונבנציונלי עם "הפצוע האנגלי" — הוא בנה אותו במקום מתוך שברים, זיכרון, והפסולת הפיזית של לוחמת מדבר, ונתן לקוראים להרכיב את האמת הרגשית בעצמם. הסירוב הזה למסור תשובות קלות זיכה אותו בפרס בוקר ב-1992, ועשרים וחמש שנים לאחר מכן, בהצבעה של עמיתיו זוכי הבוקר כזוכה הטוב ביותר במחצית המאה הראשונה של הפרס.
מקולומבו לפנימייה בלונדון
פיליפ מייקל אונדאצ'ה נולד ב-12 בספטמבר 1943, בקולומבו, במה שהיה אז ציילון הבריטית, למייג'ור מרווין אונדאצ'ה ודוריס גרטיאן, משפחה ממוצא טמילי ובורגרי מעורב — הולנדי וסינהלי — שהציבה אותו, מלידה, בתוך השכבות הקולוניאליות והאתניות שמאוחר יותר יתנו מרקם לסיפורת שלו. הוריו נפרדו כשהיה צעיר, וב-1954, בגיל אחת עשרה, הוא עזב את ציילון כדי להצטרף מחדש לאמו באנגליה, שם למד במכללת דאלוויץ', אותו בית ספר לונדוני שהפיק קודם לכן סופרים כולל פ. ג. וודהאוס. זו הייתה ירושה מבלבלת — ילדות אי בודד שהוחלפה בפתאומיות באחת מוסדית אנגלית — שהוא ינסה בסופו של דבר להחזיר לעצמו בפרוזה במקום פשוט לספר.
הגירה ונתיב לא סביר למכתבים
ב-1962, בגיל תשע עשרה, אונדאצ'ה היגר שוב, הפעם למונטריאול, ובילה שלוש שנים בבית הספר של מכללת בישופ ובאוניברסיטת בישופ בלנוקסוויל, קוויבק. הוא קיבל תואר ראשון באמנויות מאוניברסיטת טורונטו ב-1965 ותואר שני באמנויות מאוניברסיטת קווינס בקינגסטון זמן קצר לאחר מכן — מסלול אקדמי קונבנציונלי שלא נתן סימן חיצוני לסיפורת הנועזת רשמית שתבוא. הוא התחיל, למעשה, כמשורר ולא כסופר: The Dainty Monsters הופיע ב-1967, וב-1970 הוא פרסם את The Collected Works of Billy the Kid, שיר ארוך מטשטש ז'אנרים הבנוי סביב פורע החוק האמריקאי שזיכה אותו בפרס המושל הכללי הראשון שלו, הכבוד הספרותי העליון של קנדה, וביסס את שיטת החתימה שלו מוקדם — מיזוג שברי תיעוד, קול מומצא ודחיסה לירית למשהו שלא היה שירה ישרה ולא נרטיב ישר. פרס מושל כללי שני הגיע עבור אוסף השירה There's a Trick with a Knife I'm Learning to Do: Poems 1963–1978 ב-1979.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית קריירת סיפורת לצד חיי עריכה
במשך שני עשורים, בערך מ-1970 עד 1990, אונדאצ'ה עבד ב-Coach House Press בטורונטו, ערך ותמך בסופרים קנדיים אחרים גם כשפיתח את הסיפורת שלו — קריירה מקבילה שקטה של בניית מוסדות שעיצבה את סצנת הספרות הקטנה הקנדית לא פחות מהספרים שלו עצמו. הוא גם החל ללמד אנגלית, תחילה באוניברסיטת מערב אונטריו ואז, מ-1971, במכללת גלנדון, אוניברסיטת יורק. הסיפורת שלו קיבלה צורה בהדרגה ובאופן לא קונבנציונלי: Coming Through Slaughter (1976) דמיין מחדש את התפרקותו של נגן הקורנט הג'אז המוקדם באדי בולדן בניו אורלינס, Running in the Family (1982) הפך טיול חזרה לסרי לנקה לזיכרונות חוצי ז'אנרים הממזגים עובדה, מיתוס ואגדה משפחתית, ו-In the Skin of a Lion (1987) עקב אחרי פועלים מהגרים שבנו את התשתית של טורונטו של שנות ה-20 — רומן שדמויותיו יצופו שוב שנים לאחר מכן ב"הפצוע האנגלי" עצמו.
הספר שהפך אותו לסופר עולמי
"הפצוע האנגלי", שפורסם ב-1992, זכה בפרס בוקר באותה שנה — אונדאצ'ה חלק את הכבוד במשותף עם Sacred Hunger של בארי אנסוורת', פיצול יוצא דופן בהיסטוריה של הפרס — והפך לידוע הרבה יותר לאחר עיבוד הסרט של אנתוני מינגלה מ-1996 שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. המבנה השבור והלא-ליניארי של הרומן, העוקב אחרי חולה שרוף קשות והאנשים שמטפלים בו בווילה איטלקית בסוף מלחמת העולם השנייה, הדגים את הטכניקה שאונדאצ'ה פיתח מאז השירה שלו: הצגת חתיכות מפוזרות של זיכרון ודמות ואמון בקורא שיעשה את העבודה של חיבורן. הוא תיאר מאוחר יותר את גישתו לדמות במונחים אלו — הופך, לאחר שנים שבילה עם כתב יד, ל"אובססיבי להיות הוגן כלפיהם", דוחף ללכת "עמוק ככל שאני יכול לקראת ייצוגם" — ואמר בבירור שהוא רוצה "שהקורא יהיה משתתף פעיל" ולא מקבל פסיבי של משמעות פתורה. ב-2018, ביום השנה החמישים לפרס בוקר, הצבעה ציבורית בין זוכי העבר של הפרס כינתה את "הפצוע האנגלי" כזוכה הבוקר הטוב ביותר במחצית המאה הראשונה של הפרס — ה"גולדן מן בוקר".
קריירה שהמשיכה להתרחב
אונדאצ'ה לא נח על ההצלחה ההיא. Anil's Ghost (2000), המתרחש בתוך הסכסוך האזרחי של סרי לנקה וממוקד באנתרופולוגית משפטית החוקרת הרג פוליטי, זכה בפרס Scotiabank Giller, אחד מפרסי הסיפורת היוקרתיים ביותר של קנדה. Divisadero (2007) זכה בפרס מושל כללי נוסף, ו-Warlight (2018), רומן על לונדון שלאחר המלחמה הנראה דרך עיני ילד, נכנס לרשימה הארוכה של פרס בוקר, והאריך קריירת הוצאה לאור המשתרעת כבר על פני חמישה עשורים. לאורך כל הדרך, הוא המשיך לערוך במשותף את Brick, A Literary Journal, לצד אשתו, הסופרת והאקדמאית לינדה ספולדינג, תוך שמירה על אותה זהות כפולה — סופר ואלוף ספרותי של עבודת אחרים — שסימנה את שנות ה-Coach House שלו.
מדוע מייקל מכונה גאון
המוניטין של אונדאצ'ה לגאונות נשען על הישג פורמלי ספציפי: הוא מתייחס למבנה נרטיבי עצמו כחומר פואטי, בונה רומנים משברים, פערים ותמונות מופרדות בצורה שמקורה בשירה המוקדמת שלו והחזיקה מעמד בצורה יוצאת דופן על פני חמישה עשורים וז'אנרים מרובים — רומן מלחמה, אלגיית עידן הג'אז, זיכרונות משפחתיים, מותחן שלאחר המלחמה. אותה נועזות מבנית, בשילוב עם פרוזה של צפיפות לירית יוצאת דופן עבור סופר, היא מה שוועדות הבוקר, פעמיים, וחבר המושבעים של גילר ומושל כללי הכירו בו רשמית. מקרה הנגד הכנה הוא שאותה טכניקה שברירית משכה ביקורת אמיתית על תעדוף מצב רוח ותמונה על פני בהירות עלילה ונגישות רגשית — כמה קוראים ומבקרים מצאו את הרומנים שלו יפים אך חמקמקים, מוערכים יותר מאשר אהובים, והשיטה שלו מתגמלת קוראים סבלניים וספרותיים יותר מאשר מזדמנים. הגאונות שלו, במילים אחרות, היא גישה של משורר לרומן, לא מתנה של מספר סיפורים נגיש אוניברסלית.
מורשת
אונדאצ'ה מחזיק במסדר קנדה ברמת עמית, הכבוד האזרחי הגבוה ביותר של המדינה, ובכבוד הגבוה ביותר של סרי לנקה לאזרח זר, ה-Sri Lanka Ratna — הכרה כפולה המשקפת את שתי המדינות שעבודתו בילתה קריירה ביישוב ביניהן. עשורים לאחר ש"הפצוע האנגלי" הופיע לראשונה, הוא נותר הרומן הספרותי הנדיר שהמבנה השבור והתובעני שלו כבש גם חבר מושבעים של מבקרים וגם, עשרים וחמש שנים לאחר מכן, הצבעה פופולרית של עמיתיו שלו.