מרסדס סוסה: הקול שלא יכלו להשתיק
הממשל הצבאי בארגנטינה אסר את השמעת שיריה ברדיו, מנע ממנה להופיע, ולבסוף עצר אותה על הבמה מול הקהל שלה – אך עדיין לא הצליח להשתיק את מה שייצגה. כשמרסדס סוסה (Mercedes Sosa) חזרה ב-1982 משלוש שנים של גלות כפויה, בואנוס איירס קיבלה אותה בקבלת פנים של גיבורה, הוכחה לכך שממשלה יכולה לכלוא זמרת אך לא להוציא לגמלאות סמל.
בת של כובסת מטוצומאן
האידה מרסדס סוסה נולדה ב-9 ביולי 1935, בסן מיגל דה טוקומאן, שבצפון-מערב ארגנטינה, לארנסטו "טוצ'ו" קיטריו סוסה, פועל יומי, ואמה דל כרמן חירון, כובסת. מוצאה שילב שורשים אינדיאניים בני דיאגיטה, צרפתים וספרדים, שושלת שלימים עיצבה את הדרך שבה הציגה את המוזיקה שלה כשייכת לאדמת אמריקה הלטינית ולאנשים העובדים בה, ולא למסורת בודדת. היא זכתה בתחרות שירה לחובבים בגיל חמש-עשרה, סימן מוקדם לקול שלימים יישא מעבר ליבשת, וב-1957 נישאה למוזיקאי מנואל אוסקר מָאטוּס, שעימו הביאה לעולם בן, פביאן, שלימים ניהל את הקריירה שלה; הנישואים הסתיימו בגירושין ב-1965.
בניית השיר החדש
סוסה הוציאה את אלבום הבכורה שלה, "La Voz de la Zafra", ב-1959, אך ההופעה ששינתה את מסלולה הגיעה ב-1965, כאשר הזמר חורחה קפרונה (Jorge Cafrune) העלה אותה לבמה במהלך פסטיבל הפולקלור של קוסקין, מפגש הפולקלור היוקרתי ביותר בארגנטינה. היא הפכה לדמות מכוננת בתנועת ה-Nuevo Cancionero – שנספגה עד מהרה בגל הרחב יותר של ה-Nueva Canción, או "השיר החדש", ששטף את אמריקה הלטינית – אשר מודרניזציה של מסורות פולקלור אזוריות על ידי שילובן עם מילים על צדק חברתי, אי-אלימות והערצה לאנשים עובדים רגילים ולאדמה שעליה עבדו. עד סוף שנות ה-60 הביצועים שלה ליצירות של כותבי שירים אחרים הפכו אותה לאחד הקולות המגדירים של התנועה, ובמהלך שנות ה-70 השפעתה התפשטה הרבה מעבר לגבולות ארגנטינה אל הדמיון התרבותי הרחב יותר של אמריקה הלטינית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →רדיפה תחת הדיקטטורה
השפעה זו הפכה אותה למטרה. הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה, ששלטה מ-1976 עד 1983 והייתה אחראית להיעלמותם או להריגתם של כ-30,000 בני אדם, ראתה בהקשרים השמאליים ובמילים בעלות המודעות החברתית של סוסה איום הראוי לדיכוי. הרשויות אסרו על שידור המוזיקה שלה ומנעו ממנה להופיע בפומבי; ב-1979 היא נעצרה על הבמה, יחד עם חברי קהל שלה, ושוחררה רק לאחר מחאה בינלאומית. במקום להמשיך בתנאים אלו, היא יצאה לגלות, תחילה בפריז ואחר כך במדריד, במשך כשלוש שנים. כשחזרה לבואנוס איירס ב-1982, היא התקבלה לא כדיסידנטית מצונזרת אלא כגיבורה לאומית, והופעות השיבה שלה משכו קהל שהתייחס לנוכחותה כאל השבה ציבורית של התרבות שהדיקטטורה ניסתה למחוק.
טווח מוזיקלי מתרחב
לאחר שובה, סוסה לא נסוגה לטוהר הפולקלור שהפך אותה למפורסמת; היא הרחיבה את שיתופי הפעולה שלה על פני ז'אנרים ודורות, הקליטה והופיעה עם אמנים, בהם ג'ואן באאז (Joan Baez), סטינג (Sting) ושאקירה (Shakira). הפרשנות שלה ל-"Misa Criolla" זכתה להכרה בטקס פרסי הגראמי הלטיני הראשון בשנת 2000, כחלק מגוף עבודה שהקנה לה בסופו של דבר שישה פרסי גראמי לטיני, כולל פרס מפעל חיים בשנת 2004, עם שני תארי "אלבום הפולקלור הטוב ביותר" נוספים שהוענקו לאחר מותה ב-2009 וב-2011. פרויקט האולפן האחרון שלה, "Cantora", שיצא שנה לפני מותה, הפגיש אותה עם דור צעיר יותר של מוזיקאים מאמריקה הלטינית, מעשה מכוון של העברת המסורת הלאה במקום פשוט לכהן מעליה. המפיק גוסטבו סנטאולאיה (Gustavo Santaolalla), בהתבוננות על הקריירה שלה, כינה אותה "אמנית מדהימה עם קול מחונן לחלוטין" ואמר שהיא מייצגת את "אמא אדמה" של תנועת ה-Nueva Canción בדיוק בגלל שהיא מעולם לא הגבילה את עצמה לפינה אחת שלה, כשהיא חולקת את אמנותה עם מוזיקאים מז'אנרים ודורות שונים לחלוטין.
"לה נגרה", קולם של חסרי הקול
ידועה ברחבי אמריקה הלטינית פשוט כ-"לה נגרה" (La Negra), סוסה זכתה בתואר הלא-רשמי "קולם של חסרי הקול" בשל הדרך שבה המוזיקה שלה נתנה צורה קולית לחוויה של אנשים שסבלם תחת דיקטטורה ואי-שוויון נותר ללא תיעוד. הכלי שלה לא היה וירטואוזיות טכנית במובן האופראי אלא קול קונטרה-אלט בעל משקל וכובד יוצאי דופן, המסוגל להפוך מלודית פולקלור פשוטה למשהו שקראו בהופעה קרוב יותר לעדות מאשר לבידור.
מדוע מרסדס מכונה גאונה
הטיעון לכינוי מרסדס סוסה כגאונה אינו נשען על המצאה במובן טכני או מדעי – היא הייתה, לפי עיצוב המסורת שלה, בעיקר מפרשת של יצירות כותבי שירים אחרים ולא מחברת שלהן. הכישרון שלה היה במקום זאת פרשני ומוסרי: יכולת לקחת שיר פולקלור קיים ו, באמצעות הכובד והשליטה המיוחדים של קולה, להפוך אותו להצהרה פוליטית ורגשית דחופה מספיק כדי שממשלה תרגיש מחויבת לעצור את האישה ששרה אותו. זוהי מיומנות נדירה יותר ממה שהיא נשמעת – הפיכת חומר שעבר בירושה למשהו כה טעון במשמעות שהשתקתו הופכת לעדיפות ממשלתית – וזה קרוב יותר למה שאנשים מתכוונים בגאונות אמנותית מאשר לגאונות יצירתית בתבנית של כותב שירים. הטיעון הנגדי ההגון הוא שהכישרון הגדול ביותר שלה היה מלאכת שירה ופרשנות ולא יצירה מקורית, ושהמעמד שלה חייב לא פחות לרגע ההיסטורי שגילמה – דיקטטורה, גלות, שיבה הביתה – מאשר לכל חדשנות מוזיקלית יחידה. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא קנה המידה של השפעתה התרבותית: מפיקים ומשתפי פעולה מז'אנרים שונים התייחסו אליה לא כמומחית ז'אנר אלא כדמות מכוננת, "אמא אדמה" של תנועה אזורית שלמה.
מורשת
מרסדס סוסה נפטרה ב-4 באוקטובר 2009, בבואנוס איירס, בגיל שבעים וארבע, כשהיא מותירה אחריה דיסקוגרפיה שנשארה נקודת ההתייחסות ל-Nueva Canción ולפולקלור של אמריקה הלטינית באופן רחב יותר. כבוד הגראמי שלאחר מותה, המשך הפצת שירים כמו "Gracias a la Vida", והטיפול של בנה בארכיון שלה שמרו על המוזיקה שלה נוכחת הרבה מעבר לחייה, באזור שבו שמה עדיין מתפקד כקיצור למוזיקה שסירבה, תחת איום אמיתי, להישאר שקטה.