מאסאהיקו קימורה: אלף שכיבות סמיכה ביום
הוא התאמן על הטכניקה שלו, אוסוטו-גארי (osoto gari), נגד עצים. לא נגד מזרנים, לא נגד בני זוג — אלא עצים, כי שותפיו לאימונים ביקשו ממנו להפסיק להשתמש בהם מחשש לפציעות. הוא ביצע אלף שכיבות סמיכה ביום והתאמן תשע שעות ביום. בקריירת ג'ודו תחרותית שכללה שלושה תארים רצופים של אליפות יפן, מדווח כי הוא הפסיד בארבעה קרבות בלבד בסך הכול, כולם בשנת 1935, כשהיה בן שמונה-עשרה. מאסאהיקו קימורה הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לעולם אמנויות הלחימה לניסוי מבוקר בתוצאות של גוף מוכשר הנתון לכמות בלתי סבירה של עבודה.
קומאמוטו, גיל תשע
קימורה נולד בקומאמוטו ב-10 בספטמבר 1917 והחל להתאמן בג'ודו בגיל תשע. המוטיבציה הראשונית הייתה, לפי הדיווחים, זו הרגילה של ילד עקשן: הוא רצה לנצח את מורו, מר טגאווה.
העלייה הייתה מיידית ואנכית. הוא השיג דאן ראשון בבית הספר התיכון צ'ינזיי לאחר שהטיל חמישה יריבים. בגיל חמש-עשרה הוא כבר היה דאן רביעי, לאחר שהביס שישה יריבים ברציפות שהיו מדורגים כדאן שלישי ורביעי. בשנת 1935, בגיל שמונה-עשרה, הוא הפך לדאן החמישי הצעיר ביותר בהיסטוריה של הקודוקאן (Kodokan) לאחר שניצח שמונה גברים ברצף.
מורהו העיקרי היה טאצוקומה אושיג'ימה (Tatsukuma Ushijima). אך הפרט המלמד יותר הוא היכן בחר להתאמן: רנדורי (randori) בדוג'ו של משטרת טוקיו וכן בקודוקאן. ג'ודו משטרתי ביפן שלפני המלחמה היה הקשוח ביותר שניתן למצוא — אנשים גדולים יותר, פחות נימוסים, דגש על שליטה ולא על נקודות. קימורה חיפש במכוון את החדר הקשה ביותר בעיר.
האימונים
המשטר הפך לאגדה, והאגדה מתועדת היטב: אלף שכיבות סמיכה מדי יום, תשע שעות אימון, עבודה נגד המאקיווארה (makiwara), קרש חבטות שהושאל מהקראטה, וחזרות על אוסוטו-גארי נגד גזעי עצים.
הוא גם התאמן בשיטות נוספות מחוץ לג'ודו, דבר שהיה חריג עד כדי אקסצנטריות עבור אלוף יפני באותה תקופה. הוא למד קראטה שוטוקאן אצל גיצ'ין פונאקושי (Gichin Funakoshi) במשך שנתיים, ולאחר מכן גוג'ו-ריו אצל סו-ניי צ'ו (So-Nei Chu), והפך למדריך עוזר לצד מסוטאצו אויאמה (Masutatsu Oyama) וגוגן ימאגוצ'י (Gogen Yamaguchi) — שני אנשים שכל אחד מהם יייסד לימים זרמי קראטה מרכזיים משלו.
שליטה מוחלטת
קימורה ניצח באליפות האוניברסיטאות של יפן ב-1935, באליפות טאקודאי קוסן ב-1936, ולאחר מכן באליפות הג'ודו של יפן שלוש שנים ברציפות: 1937, 1938 ו-1939. הוא ניצח בטנ-ראן שיאי (Ten-Ran Shiai) בשנת 1940, באליפות מערב יפן ב-1947, ובאליפות יפן ב-1949, שם סיים בתיקו עם טקאהיקו אישיקאווה (Takahiko Ishikawa). הוא הגיע לדאן שביעי בגיל שלושים; דרגתו הוקפאה אז, שכן הקודוקאן התנגד למעברו להיאבקות מקצוענית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ריו, 1951
בשנת 1949 הזמין העיתון "סאו פאולו שימבון" את קימורה לברזיל, והוא נסע יחד עם הג'ודוקאים טושיו ימאגוצ'י (Toshio Yamaguchi) ויוקיו קאטו (Yukio Kato). מה שקרה לאחר מכן, ב-1951, הוא הקרב המשמעותי ביותר בהיסטוריה של אמנויות הגראפלינג.
הזירה הייתה המראקנה (Maracanã), לעיני כ-20,000 צופים, כולל נשיא ברזיל ז'טוליו ורגאס (Getúlio Vargas). הקרב נערך לפי "חוקי גרייסי": לא ניתן לנצח באמצעות הטלה או ריתוק, אלא רק באמצעות הכנעה או איבוד הכרה. זה ביטל את רוב שיטת הניקוד שקימורה בילה את חייו בשליטה בה.
הוא הסתגל במהלך הקרב. הוא חסם את ניסיונות האוסוטו-גארי והאוצ'י-גארי (ouchi gari) של הליו גרייסי (Hélio Gracie), ואז הטיל אותו שוב ושוב — אוצ'י-גארי, האראי-גושי (harai goshi), אוצ'י-מטה (uchi mata), איפון סאוי נאגה (ippon seoi nage) — הטלות שלא העניקו נקודות אך שחקו בהדרגה את יריבו. הוא ריתק את גרייסי בקוזור-קאמי-שיהו-גאטמה (kuzure-kami-shiho-gatame), עבר דרך קסה-גאטמה (kesa-gatame), סאנקאקו-ג'ימה (sankaku-jime) ודו-ג'ימה (do-jime), ולבסוף ביצע גיאקו-אודה-גאראמי (gyaku-ude-garami), בריח יד הפוך. הוא שבר את היד. גרייסי לא נכנע. הוא שבר אותה פעם שנייה, והכין סיבוב שלישי כשצוותו של גרייסי נכנע בשמו. קימורה, שהתרשם מסירובו של גרייסי להפסיק, דווח כי העניק לו דרגת דאן שישי.
הג'ו-ג'יטסו הברזילאי העניק לבריח את שמו של האדם שהשתמש בו. כיום, בכל מכון כושר על פני כדור הארץ, "קימורה" הוא שם עצם נפוץ.
היאבקות מקצוענית וריקידוזאן
פנייתו של קימורה להיאבקות מקצוענית באה בעקבות אבחנת השחפת של אשתו; בעודו מועסק כמדריך משטרתי, נראה כי נזקק לכסף עבור הטיפול בה. בראשית שנות ה-50 הוא ייסד את התאחדות ההיאבקות המקצוענית קוקוסאי, והוא נמשך להתאחדות ההיאבקות המקצוענית של יפן של ריקידוזאן (Rikidozan), שם הקרבות ב-1954 נגד האחים שארפ הקנדים נחשבים למי שהציתו את תור הזהב של ההיאבקות המקצוענית ביפן. מאוחר יותר הוא הקים את כוח ההיאבקות המקצוענית הבינלאומי בקומאמוטו, הקידום היפני הראשון שהביא מתאבקי לוצ'ה ליברה (lucha libre) מקסיקנים למדינה.
ב-22 בדצמבר 1954 הוא פגש את ריקידוזאן בקרב על אליפות יפן במשקל כבד. הקרב תוכנן להסתיים בתיקו כדי להכין קרבות חוזרים. ריקידוזאן סטה מהתסריט: במקום לספוג את מכת הקראטה המתוכננת של קימורה לחזה, הוא הכה את קימורה בעוצמה מלאה בצוואר. קימורה איבד את הכרתו וריקידוזאן ניצח בנוקאאוט. לא היה קרב חוזר.
בשנת 1959 חזר קימורה לברזיל כדי להתמודד מול ולדמר סנטנה (Waldemar Santana), איש ג'ו-ג'יטסו וקפוארה שנוהל על ידי קרלסון גרייסי (Carlson Gracie), שהיה כבד ממנו בכ-18 קילוגרמים וצעיר ממנו בעשרים וחמש שנים בסיבולת, אם לא בגיל. הקרב הראשון, ב-1 ביולי במראקנזיניו (Maracanãzinho), נמשך ארבעה סיבובים של עשר דקות בג'ודוגי; העיתונות תיארה את קימורה מנצח כרצונו. השני, ב-12 ביולי לפי חוקי ואלה טודו (vale tudo), הסתיים בתיקו עקוב מדם — קימורה נלחם כשהוא חולה, לפי האוטוביוגרפיה שלו, נגח, הכה מהתחתית, שבר את אפו של סנטנה וסיים מותש. הוא היה בן ארבעים ואחת.
מדוע מאסאהיקו מכונה גאון
הטענה לגבי קימורה נשענת על מיומנות פיזית, לא על אינטלקט, וחשוב לומר זאת בבירור. הוא לא כתב תיאוריה, לא ייסד אסכולה מחשבתית ולא הותיר אחריו גוף רעיונות. הוא לא היה הוגה דעות במובן המקובל. שום דבר בתיעוד לא מצביע על אחרת, והלבשתו בבגדי מלומד תציג באופן שגוי את מה שהיה באמת.
מה שהיה לו היה משהו צר יותר ובממלכתו שלו, קרוב לבלתי ניתן לשחזור. ראשית, יכולת לנפח עבודה הגובלת בפתולוגי: תשע שעות ביום, אלף שכיבות סמיכה, הטלות שמתורגלות נגד עצים. שנית — וזה החלק יוצא הדופן באמת — סוג של פתרון בעיות קינסטטי שפעל במהירות קרב. קרב גרייסי הוא ההוכחה. הוא נכנס לתחרות תחת חוקים שמחקו את כל מנגנון הניקוד של הספורט שלו, נגד מומחה בשיטה שנבנתה במיוחד כדי לנטרל ג'ודו על הקרקע, והוא פתר זאת בזמן אמת: השתמש בהטלות לא כדי לנצח אלא כדי להסב נזק, בצע ריתוק, ואז עבוד דרך רצף של אחיזות עד שהזרוע תהיה זמינה. זו אילתור בתוך דקדוק פיזי שהופנם כל כך עד שהוא מתפקד כאינטואיציה.
טיעון הנגד הכן: תהילתו הגדולה ביותר מגיעה מהבסת אדם קטן בהרבה, והפרקים המאוחרים בקריירה שלו היו היאבקות מקצוענית, עסק מבוים, בתוספת הפסד אמיתי אחד בנוקאאוט כאשר עמית שבר את התסריט. דומיננטיות הג'ודו שלו הגיעה בעידן שלפני התחרות הבינלאומית, כך שהתחום שבו ניצח היה לאומי. ו"גאון" המיושם על גוף הוא תמיד שימוש מורחב — הוא מציין נדירות, לא מוח.
מורשת
קימורה מת בטוקיו ב-18 באפריל 1993, בגיל שבעים וחמש, מסרטן הריאות. הוא אימן זוכי מדליות אולימפיות ואלופי יפן, והוא היה ללא ספק המאמן הרב-תחומי הרציני הראשון באמנויות לחימה מודרניות, תוך שהוא משלב ג'ודו, קראטה והיאבקות עשרות שנים לפני שמישהו קרא לזה משמעת. אך האנדרטה האמיתית שלו היא לשונית. בכל יום, במכוני כושר בשש יבשות, מישהו מבצע בריח כתף וקורא לו בשמו — שם המשפחה של ג'ודוקא יפני שמוצמד לצמיתות לטכניקה על ידי הברזילאים שאותם הביס באמצעותה.