מרטי אהטיסארי: הפליט שהפך את השלום למקצוע
העיר שבה נולד כבר לא קיימת כמקום פיני. ויפורי סופחה על ידי ברית המועצות במהלך מלחמת החורף של 1939-40 ותושביה התפזרו; קרן נובל תתעד מאוחר יותר שעקירה זו היא שהניעה את מסירותו של מרטי אהטיסארי לעשיית שלום. שישה עשורים לאחר מכן, כשהוועדה באוסלו העניקה לו את פרס נובל לשלום לשנת 2008, הציטוט היה "על מאמציו החשובים, בכמה יבשות ומעל יותר משלושה עשורים, ליישב סכסוכים בינלאומיים". מעט חתני פרס הרוויחו ביטוי כה מילולי.
ויפורי, ואז קואופיו
אהטיסארי נולד ב-23 ביוני 1937. אביו שירת כקצין לא מוסמך לאורך המלחמה; אמו לקחה את הילד לקואופיו כדי לברוח ממלחמת ההמשך. המשפחה עברה מאוחר יותר לאולו. הוא לא היה תוצר של הקאסטה הדיפלומטית של הלסינקי — הוא הוכשר כמורה, הוסמך ב-1959, ואז הלך לעבוד בפקיסטן, פוסט ראשון יוצא דופן עבור פיני צעיר מאותו דור.
אותו עשור בחו"ל קבע את הדפוס. הוא הצטרף לשירות החוץ הפיני וב-1973 הפך לשגריר בטנזניה, עם הסמכה המכסה את זמביה, סומליה ומוזמביק, כשהוא מחזיק בתפקיד עד 1977. דרום אפריקה, לא אירופה, הייתה המקום שבו למד את המקצוע שלו.
נמיביה
בשנת 1977 הוא מונה לנציב האו"ם לנמיביה, כיורשו של חתן הפרס האירי שון מקברייד. קרן נובל מזהה זאת כמשימה שהולידה את העניין שלו לכל החיים ביישוב סכסוכים. היא העסיקה אותו, בצורה כזו או אחרת, במשך שלוש-עשרה שנים.
בשנת 1989 הוא עמד בראש קבוצת הסיוע למעבר של האו"ם, המשימה שפיקחה על המעבר של נמיביה לעצמאות ב-1990. זו לא הייתה הצלחה נקייה. השבועות הראשונים של המבצע סומנו על ידי החלטות שנויות במחלוקת על פריסת כוחות דרום אפריקאים, ומבקרים טענו באותה עת שאהטיסארי לא היה תקיף מספיק בהתנהלותו מול פרטוריה. הטריטוריה בכל זאת הגיעה לעצמאות, והפרק ביסס אותו בינלאומית כאדם שיכול לספק מעבר במקום רק לתאר אחד.
נשיא פינלנד
כניסתו לפוליטיקה המקומית הייתה כמעט מקרית. הוא ניצח בפריימריז של מפלגתו נגד הוותיק קאלבי סורסה עם 61 אחוז במאי 1993, ואז הביס בקושי את אליזבת רן בתחרות של השנה שלאחר מכן — הבחירות הנשיאותיות הפיניות הראשונות שנערכו בהצבעה עממית ישירה ולא דרך חבר אלקטורים. פינלנד יצאה ממיתון פראי שרוקן את הסבלנות הציבורית כלפי פוליטיקאים מקצועיים, ומועמד שבילה עשרים שנה מחוץ למדינה היה פתאום נכס. הוא הושבע ב-1 במרץ 1994.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הנשיאות לא הייתה נוחה. ראש הממשלה אסקו אהו התנגד לכך שראש מדינה יערב את עצמו באופן פעיל במדיניות חוץ, ואהטיסארי משך ביקורת בבית על דיבור על שאלות מקומיות כמו אבטלה. הוא דחף חזק לאינטגרציה אירופית, ופינלנד הצטרפה לאיחוד האירופי ב-1995; הוא גם הלך על הרשומה בתמיכה בחברות פינלנד בנאט"ו, עשורים לפני שזה קרה. פינים נתנו לו את הכינוי Matka-Mara — מארה הנוסע — על הסיורים הבלתי פוסקים, כולל טיולים חודשיים למחוזות ששיפרו באופן ניכר את מעמדו בציבור. הוא בחר שלא לחפש קדנציה שנייה, ועזב את התפקיד ב-2000, בדיוק כשהשינויים החוקתיים צמצמו את סמכויות התפקיד בו החזיק.
קוסובו, פעמיים
ביוני 1999, בעודו נשיא, הוא לקח על עצמו את המשימה שהפכה אותו למפורסם בינלאומית, במשא ומתן לצד השליח הרוסי ויקטור צ'רנומירדין עם סלובודן מילושביץ' כדי לסיים את הלחימה בקוסובו. השילוב היה חשוב: פיני ממדינה עם תרגול ארוך של התמודדות עם מוסקבה, משודך לראש ממשלה רוסי לשעבר, יכול היה לשאת הצעה לבלגרד שנאט"ו לבדו לא יכול היה.
הוא חזר לבעיה בנובמבר 2005 כשליח מיוחד של האו"ם למעמד העתידי של קוסובו, ופתח משרד בווינה בתחילת השנה שלאחר מכן. הצעתו הייתה לעצמאות בפיקוח בינלאומי. השיחות נתקעו, וביולי 2007 הוא הכריז על סיום משימתו. קוסובו הכריזה על עצמאות באופן חד-צדדי בפברואר 2008; מעמדה נותר שנוי במחלוקת. זוהי ההמחשה הברורה ביותר גם להישג וגם למגבלות של מה שמתווך יכול לעשות.
השיטה
לאחר עזיבת הנשיאות הוא ייסד את יוזמת ניהול המשברים ב-2000 ועמד בראש קבוצת המשבר הבינלאומית, והפך תיווך פרטי למוסד ולא לשירות אישי. ב-2000 וב-2001 הוא וסיריל רמפוזה בדקו את מחסני הנשק של ה-IRA עבור ועדת הפירוק העצמאית בצפון אירלנד — משימה הדורשת את האמון של אנשים עם כל סיבה לא לסמוך על אף אחד. בשנת 2005 הארגון שלו היה מכריע בסיום המרד הארוך באצ'ה, ההישג שוועדת נובל ציטטה לצד נמיביה וקוסובו.
לא הכל הזדקן היטב. בשנת 2003 הוא הגן על הפלישה של ג'ורג' ו. בוש לעיראק כהתערבות הומניטרית, עמדה שמשכה ביקורת מתמשכת ויושבת בצורה מביכה לצד שאר התיעוד שלו.
מדוע מרטי נקרא גאון
הטענה בשמו של אהטיסארי אינה אינטלקטואלית והוא מעולם לא עשה אותה בעצמו. הוא לא היה תיאורטיקן של סכסוך, לא כתב גוף עבודה משמעותי, ולא הפיק דוקטרינה שנושאת את שמו מעבר לתוכנית אחת למחוז אחד. מה שהיה לו היה מלאכה: יכולת יוצאת דופן להמיר קיפאון לטקסט חתום, והמזג לשבת בחדרים במשך חודשים עם אנשים שהזמינו זוועות מבלי להחמיא להם או לצאת החוצה.
הרכיבים הספציפיים ניתנים לזיהוי. הוא היה מוכן להיות האדם שאף אחד לא הודה לו — סמכות של מתווך נשענת על היותו שימושי לשני הצדדים, מה שאומר להיות אהוב על ידי אף אחד. הוא הבין את הערך של שותף שהצד השני לא יכול לפטר, וזו הסיבה שהשידוך של צ'רנומירדין עבד בבלגרד ב-1999. והוא התייחס לעשיית שלום כמקצוע עם שיטות שניתן למסד, וזה מה שיוזמת ניהול המשברים נועדה לו. הציטוט של ועדת נובל הוא האישור המתועד החזק ביותר שקיבל, והוא משבח מאמץ והתמדה על פני יבשות ועשורים ולא גאונות.
מקרה הנגד משמעותי והוא חי איתו. מבקרי המעבר הנמיבי אמרו שהוא היה רך מדי עם הדרום אפריקאים ברגע המכריע. תוכנית קוסובו שלו מעולם לא הבטיחה הסכמה של מועצת הביטחון והסתיימה בהכרזה חד-צדדית שרוב העולם עדיין לא מכיר בה. האישור שלו למלחמת עיראק כהומניטרית היה, לפי רוב ההערכות המאוחרות, פשוט שיקול דעת מוטעה. גאונות היא הרגיסטר הלא נכון לחיים האלה. סבלנות מסדר נדיר ביותר, המיושמת על בעיות שרוב האנשים נוטשים, היא הנכונה — והיא אולי שווה יותר.
מורשת
אהטיסארי נשא לאישה את אבה אירמלי היברינן ב-1968; הם נפגשו כילדים בליציאום של קואופיו, ובנם מרקו נולד בשנה שלאחר מכן. מעבר לנובל הוא אסף את פרס השלום של אונסק"ו פליקס הופואה-בואני ב-2007, את פרס ג'. ויליאם פולברייט, את מדליית החירות ופרס השלום ההסיאני ב-2000, ואת מסדר בני הלוויה של או. ר. טמבו של דרום אפריקה ב-2004. הוא אובחן עם מחלת אלצהיימר בספטמבר 2021 ופרש מהחיים הציבוריים. הוא מת בהלסינקי ב-16 באוקטובר 2023, בגיל שמונים ושש, וקיבל הלוויה ממלכתית בקתדרלת הלסינקי ב-10 בנובמבר.
נמיביה עצמאית; אצ'ה בשלום; קוסובו מנהלת את עצמה, אם כי באופן שנוי במחלוקת. שלושה הסדרים, אף אחד מהם לא מסודר, כולם אמיתיים — עבודתו של אדם מעיר שפינלנד איבדה.