מרטין אמיס: הסגנון שהגדיר תקופה
ג'ון סלף, איש הפרסום המספר את כסף (Money), מכנה את ספרו שלו "מכתב התאבדות" ומבלה ארבע מאות עמודים בהוכחת טענה זו. הרומן ההוא, ושני הרומנים שלצדו, העניקו לסוף המאה ה-20 סגנון פרוזה כה מובחן, עד שמבקר הניו יורק טיימס א. ו. סקוט (A. O. Scott) יכנה מאוחר יותר את התקופה פשוט בשם "עידן אמיס" – החל מהאמברגו הנפט של 1973 ועד ה-11 בספטמבר, כאשר מרטין אמיס (Martin Amis) הוא הכרוניקן הרהוט ביותר שלה.
גדל בצל שם מפורסם
מרטין לואיס אמיס נולד ב-25 באוגוסט 1949 בבית החולים לרדיקלי (Radcliffe Maternity Hospital) באוקספורד, בנם של הסופר קינגסלי אמיס (Kingsley Amis) והילרי אן בארדוול (Hilary Ann Bardwell). הוריו התגרשו כשהיה בן 12, והמשפחה התפזרה למאיורקה, שם שהו אצל המשורר רוברט גרייבס (Robert Graves). אמיס נדד בין שורה של בתי ספר – בית ספר בינלאומי במאיורקה, בית הספר בישופ גור (Bishop Gore School) בסוונסי, ובית הספר לבנים של קיימברידג'שייר, שבו מנהל אחד שפט אותו כ"חסר סיכוי באופן יוצא דופן" – לפני שקורס הכנה סידר אותו מספיק כדי לזכות במקום באקסטר קולג', אוקספורד, שם סיים בהצטיינות יתרה באנגלית. בגיל חמש-עשרה כבר הופיע על המסך כששיחק בעיבוד הקולנועי לספרו של ריצ'רד יוז (Richard Hughes) סופה של ג'מייקה (A High Wind in Jamaica), רמז קטן לתיאבון לחשיפה ציבורית שילווה אותו לאורך כל הקריירה שלו.
ממבקר ספרים לעורך ספרותי
אחרי אוקספורד, אמיס סקר ספרות מדע בדיוני עבור ה"אובזרבר" תחת שם העט "הנרי טילני" (Henry Tilney) לפני שקיבל עבודה התחלתית ב"טיימס ליטררי סאפלמנט" (Times Literary Supplement) בשנת 1972. בגיל עשרים ושבע הוא היה העורך הספרותי של ה"ניו סטייטסמן" (New Statesman), שם פגש את כריסטופר היצ'נס (Christopher Hitchens), שנותר חברו הקרוב ביותר עד מותו של היצ'נס ב-2011. הרומן הראשון שלו, מסמכי רייצ'ל (The Rachel Papers) (1973), תיאור דק של נעוריו שלו, זכה בפרס סומרסט מוהם והכריז על הקול – אירוני, עתיר מילים, חסר עכבות – שילווה כל דבר שכתב מאז.
טרילוגיית לונדון
המוניטין של אמיס נשען בעיקר על שלושה רומנים שנכתבו בין 1984 ל-1995: כסף, שדות לונדון (London Fields) ו-המידע (The Information), הידועים יחד לעתים כטרילוגיית לונדון בשל הדרך שבה הם מנתחים את "הזרמים התחתונים המלוכלכים, המופקרים והפוסט-אפוקליפטיים של החיים בבריטניה של סוף המאה ה-20." כסף (1984), שנושא את כותרת המשנה "מכתב התאבדות", עוקב אחר המרדף הכאוטי של ג'ון סלף אחר הצלחה בעולם הפרסום הטרנס-אטלנטי ונכנס לרשימת מאה הרומנים הטובים ביותר בשפה האנגלית שפורסמו בין 1923 ל-2005 של מגזין "טיים". שדות לונדון (1989) עורר שערורייה ספרותית אמיתית כאשר שני שופטי פרס בוקר התנגדו ליחס של אמיס לדמות הנשית הקורבן שבו וחסמו אותו מהרשימה הקצרה. המידע (1995) יצר סוג אחר של מחלוקת: מקדמה מדווחת של 500,000 ליש"ט ומעברו של אמיס לסוכן אנדרו ויילי (Andrew Wylie) שבר את חברותו עם הסופר ג'וליאן בארנס (Julian Barnes), שאשתו הייתה הסוכנת של אמיס. הניו יורק טיימס כינה אותו מאוחר יותר "אמן של אי-הנעימות החדשה" בשל הפן הגרוטסקי והסאטירי העובר בכל שלושת הספרים, וחידושיו הסגנוניים – המשפטים הבארוקיים, החדירות האירוניות של המחבר – עיצבו באופן נראה לעין סופרים צעירים יותר, כולל זאדי סמית' (Zadie Smith) וויל סלף (Will Self).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פנייה אל זוועות ההיסטוריה
בהמשך הקריירה שלו, אמיס הפנה פעמיים את הכלי הסאטירי שלו לעבר הזוועות העמוקות ביותר של המאה ה-20. חץ הזמן (Time's Arrow) (1991), שנכנס לרשימה הקצרה של פרס בוקר, סיפר את סיפורו של רופא במחנה ריכוז נאצי כאשר הזמן נע לאחור, מה שאילץ את הקורא לצפות בשואה נפרמת מתוצאה לסיבה. שני עשורים לאחר מכן, אזור העניין (The Zone of Interest) (2014) חזר לאותה קרקע ונכנס לרשימה הקצרה של פרס וולטר סקוט; העיבוד הקולנועי שלו משנת 2023 זכה בפרס הגראנד פרי בקאן באותו שבוע שבו אמיס הלך לעולמו. בינתיים, קובה הנורא (Koba the Dread) (2002) התעמת עם פשעי סטלין ונכונותם של אינטלקטואלים מערביים להעלים מהם עין, ספר שמתח אך לא שבר את חברותו עם היצ'נס, שהטרוצקיזם הצעיר שלו ספג ממנו ביקורת ישירה.
קול ציבורי ולוחמני
דעותיו של אמיס עוררו תשומת לב רבה כמו ספריו. לאחר מזימת המטוסים הטרנס-אטלנטית ב-2006, הוא הציע תוכנית של "צמצום חירויות" ו"חיפושים גופניים" המכוונת כלפי קהילות מוסלמיות, מה שגרם למבקר טרי איגלטון (Terry Eagleton) ולסאטיריקן כריס מוריס (Chris Morris) להאשים אותו בהדהוד רטוריקה קיצונית; אמיס טען שהוא מכוון לאיסלאמיזם ולא לאיסלאם. ב-2010 הוא הציע "תאי" המתת חסד בפינות רחוב כדי להתמודד עם אוכלוסייה מזדקנת, ותיאר את הקשישים הבריטים בשפה – "כמו פלישה של מהגרים נוראים, שמסריחים את המסעדות ובתי הקפה" – שגררה גינוי נרחב אפילו מצד מעריצי ספריו. ספר זיכרונותיו חוויה (Experience) (2000), שזכה בפרס ג'יימס טייט בלק (James Tait Black Memorial Prize), עסק בחומרים עדינים יותר: יחסיו עם אביו ורצח בת דודתו לוסי פרטינגטון (Lucy Partington) ב-1973 על ידי הרוצח הסדרתי פרד וסט (Fred West).
נישואים, משפחה ובת שהתגלתה מאוחר
אמיס התחתן עם הפילוסופית אנטוניה פיליפס (Antonia Phillips) ב-1984; היו להם שני בנים לפני שהתגרשו ב-1993. בת, דלילה, נולדה ב-1976 ממערכת יחסים מוקדמת עם לאמורנה סיל (Lamorna Seale), שהתאבדה ב-1978; אמיס לא הכיר באבהותו בפומבי עד 2008. ב-1996 הוא נישא לסופרת איזבל פונסקה (Isabel Fonseca), שאיתה נולדו לו שתי בנות; המשפחה התגוררה תקופה בחוזה איגנסיו, אורוגוואי, לפני שהתיישבה בין ברוקלין ללייק וורת' ביץ', פלורידה, שם מת אמיס מסרטן הוושט ב-19 במאי 2023, בגיל שבעים ושלוש – אותו גיל שאליו הגיע אביו במותו. הוא קיבל תואר אבירות בטקס יום ההולדת של המלך באותה שנה, כאשר הפרס הוחל רטרואקטיבית ליום לפני מותו.
מדוע מרטין נחשב לגאון
הטיעון בעד גאונותו של אמיס הוא צר ובר-הגנה יותר ממה שהמילה מרמזת בדרך כלל: זוהי טענה על משפטים, לא על רעיונות. מעטים מכותבי הפרוזה בשפה האנגלית בני דורו יכלו להשתוות לשליטתו בקצב, לאינסטינקט שלו לדימוי חותך, או ליכולתו להפוך את קולו של המספר עצמו למנוע של משמעות הרומן, כפי שמוכיח ג'ון סלף בכסף לאורך ארבע מאות עמודים ללא הפסקה. קאזואו אישיגורו (Kazuo Ishiguro) כינה אותו "נושא דגל עבור דור הסופרים שלי", וסלמאן רושדי (Salman Rushdie) ציין שמה שאמיס רצה "היה להשאיר מאחוריו מדף של ספרים – להיות מסוגל לומר, 'מכאן ועד כאן, זה אני'." זוהי הערכה של עמית לגבי מכלול יצירה, לא ספר מרהיב בודד. הטיעון שכנגד הוא אמיתי באותה מידה: מבקרים האשימו אותו שוב ושוב באכזריות כלפי הדמויות הנשיות שלו, כמה מהרומנים המאוחרים שלו – בפרט כלב צהוב (Yellow Dog) – התקבלו בצורה גרועה בדיוק כפי שהיצירות הטובות ביותר שלו התקבלו היטב, והערותיו הציבוריות על איסלאם, הזדקנות והגירה עוררו האשמות על גזענות אגבית ששום כמות של ליטוש פרוזה לא יכלה לענות עליה במלואה. אביו שלו דחה את כסף כ"שבירת חוקים, התעסקות עם הקורא, משיכת תשומת לב לעצמו" – פסק דין שתופס גם את מה שהמעריצים אהבו באמיס וגם את מה שהמבקרים לא יכלו לסלוח עליו לעולם.
מורשת
אמיס פרסם ארבעה עשר רומנים ומדף של זיכרונות ומסות לאורך חמישה עשורים, ולא משנה מה תהיה הכרעת הדין הסופית לגבי כל ספר בודד, סגנון המשפטים שלו הותיר חותם גלוי על הסופרים שבאו אחריו. הוא השתייך, יחד עם רושדי, מקיואן ובארנס, לדור שזכה לזכות בהחייאת השאפתנות של הספרות הבריטית ברבע האחרון של המאה ה-20, והביטוי "עידן אמיס" – שנטבע רק לאחר מותו – מציע באיזו מידה הקול שלו הפך לייצוג של התקופה שעליה כתב.