מארק רותקו: צייר הדרמה האנושית
הוא רצה להרוס תיאבונות. כשמארק רותקו (Mark Rothko) קיבל הזמנה רווחית בשנת 1958 לצייר ציורי קיר עבור מסעדת "ארבע העונות" (Four Seasons Restaurant) בבניין סיגרם (Seagram Building) החדש בניו יורק, הוא אמר לעיתונאי כי בכוונתו ליצור "משהו שיהרוס את התיאבון של כל ממזר שיאכל אי פעם בחדר הזה". שנתיים וארבעים בדים מאוחר יותר, הוא החזיר את המקדמה ועזב – מחווה שאומרת על האופן שבו הבין את הציור יותר מכל הצהרה שכתב אי פעם.
מדווינסק לפורטלנד
מרקוס יעקובלביץ' רוטקוביץ' (Markus Yakovlevich Rothkowitz) נולד ב-25 בספטמבר 1903, בדווינסק, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית וכיום היא דאוגבפילס (Daugavpils), לטביה. אביו יעקב, רוקח ואינטלקטואל מרקסיסט, העביר את המשפחה לפורטלנד, אורגון בשנת 1913 על רקע חששות מגיוס כפוי ופוגרומים – ואז מת מסרטן המעי הגס בתוך חודשים מרגע הגעתם, והותיר את מרקוס, שהיה עדיין נער, לעבוד במחסן של דודו בזמן שאחותו ניהלה קופה רושמת. הוא סיים את בית הספר התיכון לינקולן (Lincoln High School) בהצטיינות בגיל שבע-עשרה וזכה במלגה לאוניברסיטת ייל (Yale), אותה מצא "אליטיסטית וגזענית" ועזב לאחר שנתיים ללא תואר. הוא לא קיבל תואר עד שיייל העניקה לו תואר דוקטור לשם כבוד ארבעים ושש שנים מאוחר יותר.
הכשרתו הפורמלית הגיעה בליגת סטודנטים לאמנות (Art Students League) ובבית הספר פארסונס (Parsons) בניו יורק, שם הצייר ארשיל גורקי (Arshile Gorky) היווה השפעה מוקדמת, ומקס ובר (Max Weber), קוביסט, לימד אותו להתייחס לאמנות כ"כלי לביטוי רגשי ודתי" ולא כתיאור. בשנת 1938 הוא הפך לאזרח ארצות הברית וקיצר את שמו מרוטקוביץ' לרוטקו, בשל חששו מהאנטישמיות שגאתה הן באמריקה והן באירופה.
ממיתוס לצבע
ציוריו המוקדמים של רותקו היו פיגורטיביים – סצנות רכבת תחתית, פנים עירוניים, יצירות שחבות לאקספרסיוניזם הגרמני ולפאול קליי (Paul Klee). מלחמת העולם השנייה דחפה אותו לעבר המיתוס: הוא קרא את אייסכילוס (Aeschylus), את "הולדת הטרגדיה" של ניטשה (Nietzsche), פרויד ויונג, וצייר בדים המעלים באוב את אנטיגונה, אדיפוס, הסעודה האחרונה, בחיפוש אחר שפה חזותית השקולה לקטסטרופה. עד סוף שנות ה-40 הניב חיפוש זה את "הצורות המרובות" (multiforms) – שדות צבע רפויים וזוהרים שזנחו את הפיגורטיביות לחלוטין – ועד 1951 את הפורמט שיגדיר אותו: שניים או שלושה מלבני צבע בעלי קצוות רכים הצפים על בד אנכי גדול, צבועים בשכבות דקות של שמן כך שהמשטח נראה נושם ולא שטוח.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא התעקש שלא מדובר בתרגילים של יחסי צבע. "אני לא אבסטרקטיוניסט", אמר. "העניין שלי הוא רק בהבעת רגשות אנושיים בסיסיים – טרגדיה, אקסטזה, אבדון. העובדה שאנשים נשברים ובוכים לפני הציורים שלי מראה שאני יכול לתקשר את הרגשות האלה". הוא רצה את הצופים קרובים – עד כדי 45 סנטימטרים מהבד – כך ששדה הצבע ימלא את שדה ראייתם כפי שמילא את כוונתו, סביבה ולא אובייקט. פעם הוא תיאר את מרכיבי עבודתו כמעט כמתכון: עיסוק במוות, חושניות, מתח, אירוניה, שנינות, מקריות, ו"10% תקווה להפוך את הטרגדיה לנסבלת". עד אמצע שנות ה-50 החלו האדומים והצהובים הבהירים שלו לגלוש לעבר בורדו, שחור ואפור, שינוי שרבים קראו כמשקף את מזג האוויר הנראה לעין של דיכאונו שלו.
ההזמנה שסירב לה
עבודת סיגרם ביקשה ממנו למלא את חדר האוכל של "ארבע העונות". רותקו בנה פיגום סטודיו ששחזר את הממדים המדויקים של המסעדה כדי שניתן יהיה לכייל את ציורי הקיר לחדר, ומאוחר יותר ציין את גרם המדרגות של הספרייה הלורנציאנית (Laurentian Library) של מיכלאנג'לו (Michelangelo) – שהותיר אותו בתחושה של לכוד ללא מוצא – כמצב הרוח שרצה שהסועדים ירגישו. הוא כינה את התוצאה "קודרת יותר מכל דבר שניסיתי קודם לכן". לאחר מכן, לאחר שאכל במסעדה עצמה, החליט שהסביבה אינה מתאימה לעבודה בעלת כובד כזה ופרש, תוך שהוא תורם תשעה מהבדים לגלריית טייט (Tate Gallery) בלונדון, שם הם תלויים כיום בטייט מודרן (Tate Modern) בחינם לציבור. בפרט שביוגרפים של רותקו עדיין מציינים, ציורי הקיר הגיעו ללונדון באותו יום, 25 בפברואר 1970, שבו נמצא מת בסטודיו שלו.
המיזם הגדול האחרון שלו, קפלת רותקו (Rothko Chapel) ביוסטון, שהוזמנה על ידי ג'ון ודומיניק דה מניל (John and Dominique de Menil), דחף את אותו הגיון הלאה: ארבעה-עשר בדים, טריפטיכון חום מונוכרומי ושדות מלבניים כמעט שחורים, מותקנים בקפלה מתומנת לא-עדתית שנועדה להכיל אנשים מכל דת או ללא דת. רותקו עבד עליה במשך שבע שנים ומעולם לא ראה אותה גמורה – היא נפתחה בפברואר 1971, לאחר מותו, והפכה לדבר הקרוב ביותר שקריירה שלו הפיקה לקתדרלה מושלמת.
המוות והמקרה שלאחר מכן
בריאותו ונישואיו של רותקו קרסו יחד בשנותיו האחרונות. לאחר שאובחן עם מפרצת באבי העורקים ב-1968, הוא המשיך לשתות ולעשן בניגוד לעצת רופאיו, בעוד נישואיו משנת 1944 למרי אליס "מל" בייסטל (Mary Alice "Mell" Beistle) התפרקו. הסדרה האחרונה שלו, "שחור על אפורים", שילבה מלבנים שחורים על גבי אפורים בפלטה מצומצמת כל כך שביקורת דנה בה ארוכות – היסטוריון האמנות דייוויד אנפאם (David Anfam) מכנה זאת "נאיבי" לקרוא אותם פשוט כפתקי התאבדות – עד כמה הם חוזים את סופו. ב-25 בפברואר 1970, העוזר שלו מצא אותו מת במטבח הסטודיו שלו; הוא נטל מנת יתר של ברביטורטים וחתך עורק בזרועו. הוא היה בן 66.
מה שבא לאחר מכן היה אחת השערוריות הגדולות ביותר בדיני אמנות אמריקאיים. המוציאים לפועל של עזבונו של רותקו מכרו ציורים לגלריית מרלבורו (Marlborough Gallery) במחירים נמוכים בהרבה מערך השוק; בתו קייט תבעה בשנת 1971, ועשור של התדיינות משפטית – "פרשת רותקו" – הסתיים בשנת 1975 בכך שהמוציאים לפועל נמצאו אחראים לרשלנות וניגוד עניינים, חויבו לשלם 9.2 מיליון דולר כפיצויים ולהחזיר 658 ציורים לקרן משוקמת, אשר חילקה מחדש את יצירותיו לכשלושים וחמישה מוזיאונים ברחבי העולם.
מדוע מארק מכונה גאון
טענתו של רותקו לתואר נשענת פחות על וירטואוזיות טכנית מאשר על אמביציה ספציפית הניתנת לבדיקה: לבנות ציורים המתפקדים כאירועים רגשיים ולא כתמונות, ושפונקציה זו אכן תפעל על זרים. הוא אמר בגלוי שאנשים בכו לפני הבדים שלו וראה בכך הוכחה, לא מקרה, למה שבנה – טענה גדולה מספיק כדי להישמע כיוהרה עד ששמים לב עד כמה בעקביות מבקרים, אוצרים ומבקרים רגילים דיווחו בדיוק על תגובה זו במשך שבעים שנה. השיטה שלו הייתה צרה בתכנון: ללא דמויות, ללא נרטיב, לעתים קרובות רק שניים או שלושה שדות צבע לכל בד, חוזרים על עצמם עם משמעת של נזיר במשך שני עשורים. האינטליגנציה שבכך היא קומפוזיציונית ופסיכולוגית – מחקר מתמשך של האופן שבו קנה מידה, קצה, גוון וקרבה משפיעים על הרגש – ולא המצאה מושגית או טווח טכני באופן שצייר או אמן צבעים במצבים רבים עשוי להציג. טיעון הנגד הכן הוא אמיתי: רותקו צייר מספר קטן של רעיונות צורניים שוב ושוב, ערך השוק שלו חב הרבה למחסור ולהתדיינות משפטית באותה מידה שהוא חב ליצירה עצמה, ו"גאונות" מסתכנת בחנופה למה שהיה גם עקשנות, דיכאון וסירוב הרמטי להסביר את עצמו יותר ממה שהיה חייב. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא שהוא זיהה משהו נכון לגבי האחיזה של הצבע וקנה המידה במערכת העצבים, בנה פרקטיקה שלמה כדי להוכיח זאת, והימר על הקריירה המאוחרת שלו – סיגרם, הרווארד, הקפלה – על סירוב לתת לתגלית הזו להיות קישוט.
מורשת
ציוריו של רותקו נמכרים כיום ביותר מ-80 מיליון דולר ועומדים בבסיס האוספים של המומה (MoMA), טייט, הגלריה הלאומית לאמנות (National Gallery of Art) והקפלה הנושאת את שמו ביוסטון. תערוכה רטרוספקטיבית משנת 2023 בקרן לואי ויטון (Fondation Louis Vuitton) בפריז משכה המונים ל-115 עבודות, והמחזה של ג'ון לוגן (John Logan) "אדום" (Red) העלה את משבר הסיגרם שלו לברודוויי, וזכה בשישה פרסי טוני (Tony Awards) בשנת 2010. מרכז האמנות מארק רותקו נפתח בעיר הולדתו דאוגבפילס בשנת 2013, וסגר מעגל שהחל בבנו של רוקח שנמלט מהאימפריה הרוסית והסתיים בחדרים, ביוסטון ובלונדון ובפריז, שנבנו במיוחד כדי להכיל את מה שכינה הדרמה האנושית.