מארק רונסון (Mark Ronson): המפיק שהעניק צלילים חדשים לישן
שבועיים לאחר שחברת התקליטים אלקטרה רקורדס (Elektra Records) הוציאה את אלבום הבכורה שלו ב-2003, היא נפרדה ממנו. כעבור שתים-עשרה שנים, לאותו אדם היה שיר שכבש את המקום הראשון במצעד בילבורד הוט 100 במשך ארבעה-עשר שבועות רצופים. רונסון דיבר בכנות על חוסר הסבירות שבדבר: לפני "Uptown Funk", הוא ציין, התקליטים שלו "אפילו לא נכנסו ל-100 הגדולים". הפער בין שתי העובדות הללו הוא סיפורו של מפיק שהמשיך לזקק אינסטינקט אחד לא אופנתי — שנגנים חיים בחדר, המוקלטים בצורה חמה, עדיין יכולים לנצח את המכונות.
מנוטינג היל לאפר וסט סייד
מארק דניאל רונסון נולד ב-4 בספטמבר 1975 בנוטינג היל, לונדון, ללורנס רונסון, מנהל ומוציא לאור מוזיקלי שעבר מאוחר יותר לתחום הנדל"ן, ולאן דקסטר-ג'ונס, סופרת ומעצבת תכשיטים. המשפחה הייתה יהודית-אשכנזית, עם שורשים באוסטריה, ליטא ורוסיה. אחיותיו התאומות הן מעצבת האופנה שרלוט והתקליטנית והזמרת סמנתה.
לאחר שהוריו התגרשו, אמו נישאה למיק ג'ונס, גיטריסט להקת פוריינר (Foreigner) שכתב את "I Want to Know What Love Is" על מערכת היחסים ביניהם. בגיל שמונה עבר מארק איתם לאפר וסט סייד של ניו יורק. זו הייתה ילדות רוויה במבוגרים מתעשיית המוזיקה, והוא ניצל זאת מוקדם: בגיל שתים-עשרה הוא שכנע את ג'אן וונר להעניק לו התמחות במגזין רולינג סטון (Rolling Stone). הוא למד בבית הספר קולג'יייט במנהטן, ולאחר מכן במכללת וסאר ובאוניברסיטת ניו יורק.
שנות המועדונים
החינוך האמיתי התרחש בלילה. לאורך תחילת שנות ה-90 תיקלט רונסון בסצנת המועדונים של ניו יורק, וביסס לעצמו מוניטין על סירוב להיצמד לז'אנר מסוים. "תמיד אהבתי הכל", הוא אמר. "מעולם לא היו לי שום גבולות ז'אנריים". את התקופה ההיא — ארגז התקליטים, קריאת הקהל, המעברים מהיפ-הופ לרוק לדיסקו שהפכו לימים לחתימת ההפקה שלו — הוא תיעד בסופו של דבר בספר זיכרונות, Night People: How To Be A DJ in '90s New York City, שפורסם בספטמבר 2025. הוא היה חבר של אליה (Aaliyah), אותה פגש בצילומים לטומי הילפיגר ונשאר קרוב אליה עד מותה ב-2001.
המעבר מעמדת התקליטן לשולחן ההפקה התרחש דרך המנהל של ניקה קוסטה (Nikka Costa), שהכיר לו נגני אולפן; רונסון הפיק את שירה "Everybody Got Their Something" והוחתם באלקטרה. Here Comes the Fuzz (2003) היה תקליט עמוס כוכבים ומפוזר — מוז דף, ג'ק וייט, שון פול, ריברס קואומו — שהסינגל המוביל שלו "Ooh Wee" הגיע למקום ה-15 בבריטניה ושחברת התקליטים נטשה כמעט מיד. ב-2004 הוא הקים יחד עם המנהל ריץ' קליימן את חברת אלידו רקורדס (Allido Records).
בחזרה לשחור
הכל השתנה בזכות איימי ויינהאוס. ההפקה של רונסון לאלבומה מ-2006 Back to Black — עתיר כלי נשיפה, בסגנון מוטאון, אנלוגי במכוון בעשור דיגיטלי לחלוטין — הגדירה אותו מחדש מתקליטן בעל קשרים לאומן רציני. בטקס פרסי הגראמי של 2008 הוא זכה בתואר מפיק השנה (לא קלאסי), חלק את פרס אלבום הפופ הווקאלי הטוב ביותר עם ויינהאוס, וחלק את פרס הקלטת השנה על "Rehab".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האלבום שלו Version (2007) יישם את אותו רעיון על שירים של אחרים, כשהוא מעביר אותם דרך סקציית כלי נשיפה. הוא הגיע למקום השני בבריטניה, וכך גם "Stop Me" עם דניאל מריוות'ר ו-"Valerie" עם ויינהאוס. הוא זכה בפרס הבריט (Brit Award) לשנת 2008 כאמן הסולו הבריטי. Record Collection (2010), שיצא תחת שם הבמה The Business Intl., הגיע גם הוא למקום השני בבריטניה, בהובלת השיר "Bang Bang Bang" עם Q-Tip.
מותה של ויינהאוס ב-2011 השפיע עליו באופן קבוע. הוא הפך לנאמן של קרן איימי ויינהאוס באוקטובר 2015, הופיע בסרט התיעודי איימי (Amy), והקדיש לה את האלבום Uptown Special.
פאנק אפטאון
אותו אלבום מ-2015 הפיק את תקליט הפופ המכונן של העשור. "Uptown Funk", עם ברונו מארס, נולד במקרה: "זה הגיע מג'אם באולפן של ברונו, אתה יודע? הוא ניגן בתופים. וג'ף באסקר, שהפיק איתנו את התקליט, היה על סינתיסייזרים, ואני ניגנתי בבס". החיספוס של הג'אם נשמר, אך רונסון תיאר את העבודה המייגעת להפוך אותו למלוטש מסחרית — "אתה חייב להכניס את ה'הוקים' האלו פנימה, אתה יודע? אתה חייב לוודא שיש את כל הגירויים האלו לאוזן כדי שזה יעבור את הסף". היו תקופות שבהן הכותבים הגיעו למסקנה שהשיר "לא נועד לקרות".
הוא הגיע למקום הראשון במצעד ההוט 100 במשך ארבעה-עשר שבועות רצופים ועמד בראש מצעד הפזמונים הבריטי במשך שבעה שבועות לא רצופים, ובכך הפך לאחד הסינגלים הנמכרים ביותר שפורסמו אי פעם, כשהוא עובר את רף 4.6 מיליארד הצפיות ביוטיוב עד 2022. הוא זכה בתואר הסינגל הבריטי של השנה בטקס הבריט של 2015. Uptown Special כבש את ראש מצעד האלבומים הבריטי והגיע למקום החמישי בארצות הברית.
סרטים, בובות ועשרה פרסי גראמי
הפרק השני בקריירה שלו היה קולנועי. ב-2018 רונסון כתב יחד עם ליידי גאגא, אנדרו וייאט ואנתוני רוסומנדו את "Shallow" לסרט כוכב נולד (A Star Is Born), וזכה בפרס האוסקר ובפרס גלובוס הזהב לשיר המקורי הטוב ביותר, בנוסף לגראמי עבור השיר הטוב ביותר שנכתב למדיה חזותית. הוא כבר הפיק בפועל את אלבומה של גאגא, Joanne (2016). באותה שנה הוא הקים את הרכב סילק סיטי (Silk City) עם דיפלו (Diplo), שהשיר שלהם "Electricity" עם דואה ליפה זכה בפרס הקלטת הדאנס הטובה ביותר.
לאחר מכן הגיע הסרט ברבי (Barbie, 2023), שם שימש כמפיק בפועל של הפסקול והיה שותף לכתיבה ולהפקה של "Dance the Night", "What Was I Made For?" עם בילי אייליש, ו-"I'm Just Ken". הפסקול זכה בשלושה פרסי גראמי, כולל שיר השנה, והוא עצמו היה מועמד לפרס האוסקר על המוזיקה המקורית.
קרדיטי ההפקה שלו במקומות אחרים כוללים את דוראן דוראן, האלבום Villains של קווינס אוף דה סטון אייג', מיילי סיירוס, לילי אלן וכריסטינה אגילרה. הוא ייסד את חברת הבת של קולומביה רקורדס, Zelig Records, בשנת 2018, כשהחתים ראשונה את קינג פרינסס. הוא זכה בעשרה פרסי גראמי, ובשנת 2026 קיבל את פרס הבריט על תרומה יוצאת דופן למוזיקה.
מדוע מארק מכונה גאון
הטענה לגבי רונסון היא אוצרותית יותר מאשר קומפוזיציונית, והוא אומר זאת בעצמו. תפיסתו המוצהרת את העבודה היא כמעט צנועה: "כל מה שאני צריך להיכנס לתוכו כדי להפוך את המוזיקה לטובה ביותר שהיא יכולה להיות או לעזור לאמנים להשיג את החזון שיש להם בראש לשיר". זהו תיאור של תפקיד שירותי, והגאונות, אם המילה מתאימה, טמונה בדיוק של ההתאמה — הידיעה שקולה של ויינהאוס זקוק לכלי נשיפה בסגנון מוטאון של 1963, שגאגא זקוקה לגיטרה חשופה וכמעט ללא הפקה ב-"Shallow", שקן של ריאן גוסלינג זקוק לבלדת כוח מהאייטיז המנוגנת ברצינות גמורה.
הכישרון השני הוא הסיומת. הדיווח על "Uptown Funk" חושף באופן יוצא דופן: ג'אם משוחרר הוא דבר נפוץ; המשמעת להמשיך לשייף מקצב מעבר לנקודת הספק עד ש"כל הגירויים לאוזן" במקומם היא נדירה, וזו סגולה של אומן ולא של השראה. שנותיו כתקליטן מספקות את הכלי הבסיסי — זיכרון פיזי של אילו צלילים גורמים לקהל לרקוד, המועבר לתקליט.
טיעון הנגד הוגן. רונסון אינו כותב את המנגינות שהופכות את תקליטיו למפורסמים, אינו שר בהם, ואלבומי הסולו שלו ללא אורח מגנטי הופיעו בעקביות פחות טוב מאלה שכללו אורחים. מבקרים האשימו אותו מעת לעת בפסטיש רטרו, של השאלת סממנים תקופתיים במקום המצאת צלילים. הוא גם, באופן ברור, נהנה מקרבה — בן חורג של פוריינר, מתמחה ברולינג סטון בגיל שתים-עשרה. הוא מעולם לא טען אחרת, ועשרת פרסי הגראמי בכל זאת השתכרו לאורך ארבעה עשורים של קריירות של אנשים אחרים.
מורשת
ההשפעה המתמשכת של רונסון היא שהוא הפך את החמימות האנלוגית לכדאית מסחרית שוב בעידן הסינתטי ביותר של הפופ, ולימד דור של מפיקים להתייחס לעיבוד כאל יצירה. הוא נותר הרקמה המחברת של הפופ המודרני — האיש בחדר כשוויינהאוס, גאגא, מארס, אייליש וגרוויג היו זקוקות כל אחת לצליל שיגדיר אותן.