מארי סימון: הסוחרת שצעדה אל שדה הקרב
בקיץ 1866 שמעה סוחרת בדים מדרזדן על המתרחש באזור קניגרץ (Königgrätz) — עשרות אלפי נפגעים ושירות רפואי צבאי שקרס — ונסעה לבוהמיה כדי להגיש עזרה. לא הייתה לה הכשרה שאיש היה מכיר בה, לא כתב מינוי ולא ארגון שעמד מאחוריה. היה לה סרט זרוע של הצלב האדום, והיא מוכרת כאישה הראשונה בעולם שענדה אותו בשדה קרב וארגנה סיוע במסגרת אמנת ז'נבה משנת 1864. היא חילקה תחבושות, מזון ומים בהתאם לצורך רפואי בלבד, וסירבה לשאול באיזה צבא לחם החייל.
כפר סורבי
היא נולדה בשם מריה סלומיאה יאנאש (Maria Salomeja Jannasch) ב-26 באוגוסט 1824 בדובראשאו (Doberschau), בארץ הסורבית שבלוזאטיה העילית — בתם מחוץ לנישואים של אנה יאנאש ושל רועה צאן בשם יוהאן האוקה. שפת אמה הייתה סורבית; גרמנית הייתה שפתה השנייה, אותה למדה בבית הספר בכפר. שכניה כינו אותה די שוורצה מארי (die schwarze Marie), 'מארי השחורה', בשל שיערה ומראה פניה. בשנת 1843, בגיל 19, עברה לדרזדן.
חייה האישיים לא תאמו את המקובל במאה ה-19, אך היא צלחה אותם. בשנת 1846 נישאה ליוהאן קרל גוטלוב רוסק (Johann Carl Gottlob Roßeck), שומר מנעולים בחצר המלוכה ואלמן עם שני בנים; הם התגרשו בשנת 1853. באותה שנה נישאה לפרידריך אנטון סימון (Friedrich Anton Simon), סוחר. מנישואים אלו לא נולדו לה ילדים משלה, אך בשנת 1854 הוליד בעלה בת, אוגני אולגה (Eugenie Olga), מעוזרת הבית יוהנה וילהלמינה קרוגר. מארי סימון גידלה את הילדה כבתה ואימצה אותה רשמית לפני מותה — החלטה המעידה על אופיה לא פחות מכל שדה קרב.
החנות באלטמארקט
לפני שהייתה אחות, היא הייתה אשת עסקים. סימון ניהלה חנות בדים ותחרה משלה באלטמארקט (Altmarkt) בדרזדן, קיבלה אזרחות של דרזדן על שמה בשנת 1863, וניהלה את העסק עד שמכרה אותו ב-1873. במקביל, לימדה את עצמה רפואה בדרך היחידה שהייתה פתוחה אז לאישה במעמדה: על ידי התבוננות, בבית החולים הדיאקוניסי בדרזדן ובמרפאה האוניברסיטאית בלייפציג. כשפרצה המלחמה, היא הייתה סוחרת בעלת השכלה קלינית שרכשה בעצמה ובעלת חשיבה צלולה באופן חריג.
קניגרץ והמשך הדרך
המערכה של 1866 עיצבה את דמותה. מעבר לעבודת הסיוע עצמה, היא יצאה משם עם בן אומנה — יוזף סלטינסקי (Josef Slatinski), קצין אוסטרי מבוהמיה בו טיפלה לאחר הקרב, חייל אויב לפי ההיגיון של המלחמה אליה נקלעה. בשנת 1867 העניקה הוועידה הבינלאומית לסיוע לחיילים פצועים מדליית זהב לה ולפלורנס נייטינגייל (Florence Nightingale); היא הייתה האזרחית היחידה שקיבלה עיטור זה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אלברט-פראיין
באותה שנה, 1867, ייסדה יחד עם נסיכת הכתר קרולה מסקסוניה (Carola of Saxony) את 'אלברט-פראיין' (Albertverein), ארגון עזר של הצלב האדום לנשים סקסוניות. קרולה נטלה את הנשיאות. סימון, הלא-אריסטוקרטית היחידה שמונתה להנהגה, לקחה על עצמה את העבודה: הכשרת האלברטינרינן (Albertinerinnen), אחיות הצלב האדום, וניהול הסיעוד עבור העניים. זה היה המנגנון שבאמצעותו אלתור בשדה הקרב הפך למוסד בעל תקציב ותוכנית לימודים.
הוא עמד למבחן כמעט מיד. במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה בשנים 1870–1871 היא שירתה שבעה חודשים ללא הפסקה, כאחות וכמנהלת מטבחי שדה, וניהלה את הפעילות האלברטינית בצרפת. עיטורים הגיעו מכל עבר, וזו עצמה הנקודה: צלב הכבוד המוזהב של אוסטריה ב-1870, המדליה הצבאית הצרפתית באותה שנה, צלב השירות לנשים ועלמות של פרוסיה ומסדר אולגה של וירטמברג ב-1871, מסדר סידוניה הסקסוני, צלב השירות המוזהב עם כתר, מסדר פרנץ יוזף ומדליית החברה הצרפתית לסיוע לחיילים פצועים. מדינות שניהלו מלחמה זו מול זו עיטרו את אותה אישה.
ספר הלימוד והטיעון
לאחר מכן עשתה סימון את הצעד המבדיל בין גיבורה למייסדת: היא העלתה את הדברים על הכתב. בשנת 1872 פרסמה את חוויותיי בתחום הסיעוד ההתנדבותי במלחמה הגרמנית-צרפתית 1870–1871 (Meine Erfahrungen auf dem Gebiete der Freiwilligen Krankenpflege im Deutsch-Französischen Kriege 1870–71), דין וחשבון גלוי על התנאים בשדה הקרב והרפורמות התברואתיות שלדעתה היו נחוצות — גלוי במידה שהביכה אנשים. באותה שנה היא נשאה את נאום המפתח בוועידת איגוד התעסוקה לנשים בגרמניה, וטענה כי סיעוד צריך להיות מקצוע ועיסוק בשכר עבור נשים. בשנת 1876 יצא לאור הספר סיעוד. הנחיות תיאורטיות ומעשיות (Die Krankenpflege. Theoretische und praktische Anweisungen), המכיל הנחיות מעשיות להכשרת אחיות, שנחשב לספר הלימוד הראשון לסיעוד בשפה הגרמנית.
לושוויץ
מהכנסות החנות שמכרה, יחד עם תמיכה מנסיכת הכתר ותרומות, הקימה את 'המרכז הגרמני להחלמה לנכים וחולים' (Deutsche Heilstätte für Invalide und Kranke) בלושוויץ (Loschwitz) שליד דרזדן — סנטוריום לנכים וחולים עם מקום לעשרים וחמישה מטופלים, ששימש גם להכשרת אחיות. היא נפטרה שם משבץ מוחי ב-20 בפברואר 1877, בגיל 52. מסע הלוויה לבית הקברות טריניטאטיספרידנהוף (Trinitatisfriedhof) משך קהל רב.
מדוע מארי מכונה גאונה
הטענה נשענת על אומץ ושיקול דעת ארגוני, לא על אינטלקט, והיא חזקה יותר משום שהיא מודה בכך. ב-1866 הייתה אמנת ז'נבה בת שנתיים והתקיימה בעיקר על הנייר; מה שסימון סיפקה היה ההוכחה — אדם בשר ודם, בבוץ האמיתי, מחלק סיוע לפי קדימות רפואית ולא לפי דגל, ושורד כדי למסד את הפרקטיקה. האיכות הקוגניטיבית הספציפית היא סוג של פרקטיות חסרת רחמים: היא יכלה לראות שרגש אינו בר-קנה מידה, שצדקה בשדה הקרב ללא הכשרה ומבנה פיקודי גורמת למותם של אנשים, ושהפתרון הוא מקצוע בשכר, מוכשר ומדים, שגוייס מנשים שלא היה להן כמעט שום מקצוע אחר. היא ייסדה את גוף ההכשרה, כתבה את ספר הלימוד, טענה את הטיעון הכלכלי בפומבי והשקיעה את הונה האישי במתקן כדי להוכיח שזה עובד. ארבעה מהלכים בעשר שנים.
הטיעון שכנגד הוא אמיתי. היא לא יצרה את הצלב האדום ולא את עקרון הניטרליות — דונאן (Dunant) עשה זאת, ונייטינגייל כבר העלתה את הטיעון על מקצוענות באנגליה יותר מעשור קודם לכן. סימון הייתה מוציאה לפועל שעבדה בתוך מסגרת שאחרים בנו, והפטרונית המלכותית שלה פתחה דלתות שאף סוחרת לא הייתה יכולה לפתוח לבדה. היא לא הפיקה שום ידע רפואי. והיא נשכחה במשך למעלה ממאה שנה, מה שמרמז שחלק ממעמדה בקרב בני דורה נשען על נוכחות אישית ולא על הישגים ברי-העברה. אך אנרי דונאן עצמו, יחד עם ז'ול שרון (Jules Chéron), כינה אותה אחת ההתגלמויות היפות ביותר של צדקה פעילה — אנרגטית, אינטליגנטית, עקשנית. המילה האמצעית לא הייתה חנופה.
מורשת
גרמניה כינתה אותה מוטר סימון (Mutter Simon, 'אמא סימון'); צרפת כינתה אותה הנייטינגייל הגרמנייה (la Nightingale allemande). לאחר מכן היא נעלמה כמעט לחלוטין מהזיכרון הציבורי, ונשארה נעלמת עד לאחרונה. רחוב בלושוויץ נושא את שמה, פורום מארי סימון הוקם בשנת 2003, פרס סיעוד על שם מארי סימון מוענק מאז 2014, וסקסוניה הכריזה על שנת 2024 — שנת המאתיים להולדתה — כ'שנת מארי סימון'. ההתאוששות הזו מאוחרת ומעט מחטיאה את העיקר: האנדרטה האמיתית שלה היא מקצוע הסיעוד הגרמני, שהיא סייעה להוביל להיווצרותו מתוך דוכן בדים באלטמארקט.