מארי לנגר: מווינה ועד מנגואה
בשנת 1936, רופאה וינאית צעירה, שנמצאת בעיצומה של הכשרה אנליטית בת שלוש שנים באגודה הווינאית לפסיכואנליזה, השהתה את מועמדותה ונסעה לספרד עם הבריגדה הבין-לאומית ה-15. היא שירתה כמתנדבת רפואית לצד בעלה המנתח; עד לקריסת הרפובליקה, האנשלוס הפך את החזרה לאוסטריה לבלתי אפשרית. מארי לנגר בילתה את חמישים השנים הבאות בהוכחה שלא מדובר היה בהפסקה בקריירה הפסיכואנליטית שלה, אלא בצורתה השלמה – חיים שבהם הספה והברוקדות מעולם לא הורשו לתפוס חדרים נפרדים.
וינה והמפלגה
היא נולדה ב-31 באוגוסט 1910 בווינה, למשפחה יהודית אמידה בעיר ההבסבורגית המאוחרת. השכלתה הייתה כשלעצמה טיעון: בית הספר שוורצוואלד (Schwarzwaldschule), המוסד הווינאי המתקדם שעוצב על פי עקרונות פמיניסטיים. היא למדה רפואה באוניברסיטת וינה, קיבלה את התואר ב-1935, והחלה הכשרה פסיכואנליטית ב-1933 כמועמדת באגודה הווינאית לפסיכואנליזה, אצל ריכרד סטרבה (Richard Sterba) – אחד מהדור האחרון שהוכשר בעירו של פרויד בעוד פרויד עדיין שהה בה.
הפוליטיקה הגיעה ראשונה. מודאגת מעליית הפשיזם, היא הצטרפה למפלגה הקומוניסטית האוסטרית ב-1932, בהיותה בת עשרים ושתיים, הרבה לפני שני האסונות שיגדירו את דורה. ראוי לציין עד כמה השילוב הזה היה יוצא דופן: בווינה של שנות ה-30, פסיכואנליזה וקומוניזם מאורגן התייחסו זה לזה בחשדנות במקרה הטוב, ורוב האנליטיקאים שבחרו באחד נטשו בשקט את האחר. לנגר מעולם לא עשתה זאת.
הבריגדות
ספרד הייתה מקרה המבחן. היא ומקסימו לנגר (Máximo Langer), בעלה, התנדבו כצוות רפואי עם הבריגדות הבין-לאומיות ב-1936 ושירתו לאורך 1937. ההחלטה עלתה לה גם במולדתה וגם, לזמן מה, במקצועה – היא עזבה את האגודה הווינאית באמצע ההכשרה וחזרה לאירופה שבה כבר לא הייתה וינה לחזור אליה. הזוג היגר לאורוגוואי ואז, ב-1942, לארגנטינה.
הקמת דיסציפלינה בבואנוס איירס
בארגנטינה של 1942 לא היה מוסד פסיכואנליטי. לנגר הפכה למייסדת שותפה של האגודה הפסיכואנליטית הארגנטינאית (APA), לצד אנחל גארמה (Ángel Garma) וקבוצה קטנה של מהגרים מאירופה ברובם, וה-APA הפכה למוסד הזרע שממנו צמחה הפסיכואנליזה באמריקה הלטינית. היא לא הייתה חתומה בשוליים: היא הפכה לאנליטיקאית מדריכה ובסופו של דבר לנשיאה, בתפקיד שמכריע מי יתקבל למקצוע ובאילו תנאים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התיאבון המוסדי שלה היה רחב יותר מהאורתודוקסיה. היא הייתה שותפה להקמת האגודה הארגנטינאית לפסיכולוגיה ופסיכותרפיה קבוצתית, וב-1957 חיברה במשותף את הספר הראשון בספרדית על פסיכותרפיה קבוצתית – התערבות שהייתה משמעותית כיוון שעבודה קבוצתית הייתה, באופן עקרוני, צורת הפסיכואנליזה שיכולה להגיע לאנשים שלא יכלו לשלם עבור חמישה מפגשים בשבוע. מאוחר יותר היא ניהלה את אוסף "השמאל הפרוידיאני" (Freudian Left) בהוצאת גרניקה (Editorial Granica), תוכנית הוצאה לאור המוקדשת לממשק שבין מרקס לפרויד.
אמהות ומין
ספרה המתמשך הוא אמהות ומין (Maternidad y sexo, 1951), מחקר פסיכוסומטי על אמהות ומיניות, שנבע בחלקו מחווייתה האישית של הפלות ולידה. ב-1951 זה היה דבר יוצא דופן עבור אנליטיקאית. כתיבה פסיכואנליטית על נשיות הופקה עדיין ברובה המכריע על ידי גברים שתיאורו נשים; לנגר כתבה על רבייה מתוכה, והתייחסה לגוף ההריוני והיולד כאל אתר שבו קונפליקט נפשי נרשם פיזית ולא כמטפורה. הספר הופץ ברחבי העולם דובר הספרדית במשך עשורים והעניק לפמיניזם של אמריקה הלטינית אוצר מילים פסיכואנליטי לפני שהפמיניזם של הגל השני הגיע כדי לדרוש אחד כזה.
השבר
עד סוף שנות ה-60 הגיעה לנגר למסקנה שהמוסד שעזרה לבנות הפך לגילדה – יקרה, א-פוליטית, ומשרתת את המעמד שיכול היה להרשות לעצמו אותה, במדינה שגולשת לעבר דיקטטורה. ב-1971 עזבה את ה-APA והקימה את "פלטאפורמה" (Plataforma), אופוזיציית השמאל שטענה כי פסיכואנליזה אינה יכולה לטעון לנייטרליות פוליטית בזמן שמדינה מעלימה את אזרחיה. זו הייתה עזיבה יקרה. היא הייתה בשנות השישים לחייה, עוזבת ארגון שייסדה ובעבר הובילה, ועושה זאת מתוך עקרון.
הימין הארגנטינאי ענה בהתאם. נוכח איומים מצד קבוצות פארא-צבאיות, היא נמלטה למקסיקו סיטי באוקטובר 1974, אלמנה מאז 1965, עם ארבעה ילדים מאחוריה.
מקסיקו ומנגואה
מקסיקו לא הייתה פרישה. לנגר לימדה פסיכולוגיה קלינית, הדריכה קלינאים, ואחרי המהפכה הסנדיניסטית הפנתה את תשומת לבה לניקרגואה, והשתתפה בהקמת ה-Equipo Internacionalista de Salud Mental – צוות בריאות נפש בין-לאומי שנסע למנגואה כדי לסייע בבניית שירותים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים במדינה שכמעט ולא היו לה כאלה. היא הייתה אז בשנות השבעים לחייה. ספר הזיכרונות שלה, שפורסם באנגלית כ-From Vienna to Managua: Journey of a Psychoanalyst, לקח את כותרתו בדיוק מהקשת הזו. היא חזרה לבואנוס איירס ב-1987 ומתה שם מסרטן ב-22 בדצמבר, בגיל שבעים ושבע.
מדוע מארי מכונה גאונה
המקוריות של לנגר לא הייתה תיאוריה; זו הייתה סירוב שהתברר כפורה. היא החזיקה יחד, במשך חמישים וחמש שנים, שתי מחויבויות שכל הסובבים אותה התעקשו שאינן תואמות – הדיוק הקליני של הטכניקה הפרוידיאנית ופוליטיקה מרקסיסטית מפורשת – ובמקום להפיל אחת לתוך השנייה, היא השתמשה בכל אחת כדי לחקור את השנייה. עמדה זו הולידה מוסדות קונקרטיים: ה-APA, האגודה הארגנטינאית לתרפיה קבוצתית, "פלטאפורמה", רשימת הפרסומים של השמאל הפרוידיאני, וצוות בריאות הנפש הבין-לאומי בניקרגואה. היא הייתה ממציאה של ארגונים, והיא המציאה אותם בערך כל חמש עשרה שנים, במדינה חדשה, בדרך כלל לאחר שגורשה מהקודמת.
המקרה האינטלקטואלי נשען בעיקרו על אמהות ומין, ששיטתו – תיאוריית גופניות נשית מבפנים, כרופאה שחיה את החומר – הקדימה בעשרים שנה טיעון שפמיניזם יצטרך מאוחר יותר לטעון מאפס. זוהי עדיפות אמיתית, וזו הסיבה שהיא עדיין נקראת.
מקרה הנגד הוא פשוט. לנגר לא הפיקה מטא-פסיכולוגיה חדשה ולא הקימה אסכולה של טכניקה; שמה לא נקשר לשום מושג כפי ששמה של קליין נקשר לעמדה הפרנואידית-סכיזואידית. חלק גדול מסמכותה נבע מנוכחותה בייסודים – של הפסיכואנליזה הארגנטינאית, של אופוזיציית השמאל שלה – עניין של אומץ ותזמון לא פחות מאשר אינטלקט. היא מתוארת טוב יותר ככוח מוסרי וארגוני מדרגה ראשונה שגם כתבה ספר אחד מקורי באמת, מאשר כגאונה תיאורטית. ההבחנה חשובה, והיא כנראה הייתה מתעקשת עליה.
מורשת
השפעתה של לנגר רצה לאורך כל המסורת הלטינו-אמריקאית של פסיכואנליזה מחויבת פוליטית – ההנחה, שכיום אינה ראויה לציון ברחבי האזור ועדיין שנויה במחלוקת במקומות אחרים, שלקלינאי יש חובות מעבר לחדר הטיפולים וכי טרור מדינתי הוא נושא פסיכואנליטי ולא הסחת דעת ממנו. אמהות ומין נותר יצירתה המצוטטת ביותר; מווינה למנגואה נותר היצירה החושפנית יותר. ביניהם מונח התיעוד של אישה שגורשה פעמיים לגלות ובנתה משהו קבוע בכל נחיתה.