מריה תרסה מספרד: יום מאושר אחד בעשרים ושלוש שנים
מסופר עליה כי על ערש דווי, בגיל ארבעים וארבע, אמרה כי מאז שהפכה למלכה היה לה רק יום מאושר אחד. בעלה – לואי ה-14 (Louis XIV), מלך השמש, המונרך העוצמתי ביותר באירופה – הגיב לידיעה על מותה בהערה כי זו הייתה הטרחה הראשונה שגרמה לו אי פעם. בתוך חודשיים הוא נישא בסתר לאחת הנשים שהחליפו אותה. ובכל זאת, הנסיכה הספרדייה שארכיוני ורסאי מתייגים כ"ביישנית, סבלנית, תמימה" ניהלה את צרפת במשך שלושה חודשים בשנת 1672, וקו הדם שלה, ולא של פילגשיו, הוא שהעלה בורבון על כס המלכות של ספרד.
בת של אימפריה דועכת
מריה תרסה נולדה ב-10 בספטמבר 1638 באל אסקוריאל, בתם של פיליפ הרביעי (Philip IV) מספרד ואליזבת (Elisabeth) מצרפת. כהבסבורגית היא נשאה בתואר ארכידוכסית של אוסטריה; כאינפנטה ספרדייה היא גודלה במסגרת המלאה של אדיקות הקונטרה-רפורמציה, תחת גננות ומתוודים מלכותיים, בחצר הטקסית והנוקשה ביותר באירופה.
אמה מתה בשנת 1644, כשהייתה בת שש, והאובדן הותיר בה חותם לצמיתות. כאשר אחיה בלתסאר קרלוס (Balthasar Charles) מת בשנת 1646, היא הפכה ליורשת העצר של המונרכיה הספרדית – מעמד שהחזיקה בו עד שאביה נישא בשנית ב-1649 והחל להוליד בנים. היא העבירה את ילדותה, במילים אחרות, כיורשת פוטנציאלית של אימפריה עולמית, ולאחר מכן כנכס דיפלומטי.
אי הפסיונים
הסכם הפירנאים משנת 1659 סיים עשרים וארבע שנות מלחמה בין צרפת לספרד, ומריה תרסה הייתה חלק מההסדר. חוזה הנישואין שלה קשר אותה ללואי ה-14, שהיה בן דודה מדרגה ראשונה (פעמיים) – שתי המשפחות היו נשואות זו לזו זמן רב כל כך שהגנאלוגיה מתקפלת על עצמה. היא ויתרה, עבורה ועבור צאצאיה, על כל תביעה לירושת ספרד.
לוויתור היה תנאי: נדוניה של 500,000 אקו (écus). ספרד מעולם לא שילמה אותה. החוב שלא נפרע הפך לאחד ממקרי המחדל המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האירופית, מכיוון שצרפת טענה שוויתור שלא שולם הוא ויתור בטל – הבסיס המשפטי למלחמת הדבולוציה (War of Devolution) בשנים 1667–1668, ובסופו של דבר, לתביעה של בית בורבון על ספרד עצמה.
היא נישאה על ידי שליח בפואנטראביה ב-2 ביוני 1660, פגשה את לואי באופן אישי באי הפסיונים שבלב נהר הגבול, נישאה לו רשמית בסן-ז'אן-דה-לוז ב-9 ביוני, ונכנסה לפריז ב-26 באוגוסט.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זרה בוורסאי
הנישואין היו ניצחון דיפלומטי ואסון אישי. מריה תרסה מעולם לא השתלטה על השפה הצרפתית, דיברה במבטא ספרדי כבד, ולא יכלה להסתגל לנימוסי החצר הצרפתית, שהיו פחות נוקשים מאלו של ספרד אך תחרותיים הרבה יותר מבחינה חברתית. היא התכנסה בתוך תפילות ומשחקי קלפים עם מלוויה הספרדים. דודתה אן מאוסטריה (Anne of Austria), אם המלך, הייתה המגנה והבת ברית שלה עד מותה של אן ב-1666, שלאחריו לא הייתה לה בעלת ברית משמעותית.
חיבתו של לואי נמשכה כשנה בערך. משנת 1661 הוא היה מעורב בגלוי עם לואיז דה לה ואלייר (Louise de La Vallière), ולאחר מכן עם שורה של פילגשים, שמהן מאדאם דה מונטספאן (Madame de Montespan) הייתה הבולטת והמכאיבה ביותר. הוא דרש מאשתו לקבל אותן כמלוות שלה – השפלה שהייתה גם מדיניות, מכיוון שהפכה את הסידור לרשמי. היא ניסתה להילחם בחזרה בעזרת מרגלים וגבירות כבוד אוהדות, אך נכשלה. על מאדאם דה מנטנון (Madame de Maintenon), האחרונה והפחות ראוותנית מביניהן, היא אמרה במה שהוא הכרת תודה או השלמה שוברת לב: "אלוהים הקים את מאדאם דה מנטנון כדי להחזיר לי את לבו של המלך!"
היא ילדה שישה ילדים בין 1661 ל-1672. חמישה מתו בינקותם או בילדותם: אן-אליזבת בגיל חודש, מארי-אן בינקותה, מארי תרז משחפת בגיל חמש, פיליפ שארל בגיל שלוש, לואי-פרנסואה בגיל ארבעה חודשים. אחד שרד – לואי, הדופין הגדול (Grand Dauphin), שנולד ב-1661 ומת ב-1711 מבלי שמלך מעולם. היא לקחה את עבודת האימהות ברצינות והתכתבה עם בוסואה (Bossuet) על חינוכו של הדופין.
שלושה חודשים בשלטון
בשנת 1672, כשלואי נעדר במסע מלחמה במלחמה הצרפתית-הולנדית, מינה המלך את אשתו לעוצרת מ-23 באפריל עד 31 ביולי. זה לא היה מינוי דקורטיבי. היא ניהלה את כספי המדינה, גייסה חיילים, קיבלה שגרירים ועמדה בראש מועצות השרים. קביעתו של בוסואה היא המשפט החשוב ביותר ברשומותיה המתועדות: "עוצרות זו לא נמשכה זמן רב אך שירתה להוכיח את יכולתה של המלכה בעסקים."
היא מעולם לא קיבלה את התפקיד שנית.
מוות
ב-20 ביולי 1683 היא חזרה מסיור בבורגונדי בבריאות טובה. בתוך ימים סבלה מחום ומורסה מתחת לזרועה השמאלית. מנתח הזהיר מפני הקזת דם; הרופאים הקיזו את דמה בכל זאת. היא מתה ב-30 ביולי 1683, בגיל ארבעים וארבע.
מדוע מריה תרסה מכונה גאונה
זהו המקרה שבו כנות דורשת לומר שהמילה אינה מתאימה, ואז לזהות מה כן מתאים. אין שום עדות לכך שמריה תרסה ניחנה באינטלקט יוצא דופן, ונראה שאף בן זמנה לא טען זאת. ההיסטוריונים של ורסאי עצמם מתארים אותה כביישנית, סבלנית, תמימה, בעלת אופי טוב ואדוקה מאוד, ומתעדים כי לא הראתה שום אמביציה פוליטית. היא לא כתבה דבר בעל חשיבות, לא העניקה חסות לאמנות משמעותית ולא השפיעה על שום מדיניות. הביוגרפיה המלאה הראשונה שלה הופיעה ב-1992 – 309 שנים לאחר מותה – מה שמהווה כשלעצמו מדד לכמה מעט חשבו שיש לומר עליה.
פיסת עדות אחת אמיתית מצביעה על כיוון אחר. כאשר ניתן לה כוח ביצועי למשך שלושה חודשים ב-1672, היא ביצעה את העבודה: כספים, גיוס חיילים, שגרירים, מועצות שרים. בוסואה, שאינו חנפן, העריך שהעוצרות הוכיחה את יכולתה בעסקים. זהו נתון בודד, אך הוא נתון עכשווי ומוסמך, והוא מרמז על אישה בעלת שיקול דעת בריא רגיל שלעולם לא הורשתה להשתמש בו – היא הוחזקה כטקסית לא בגלל שהייתה חסרת יכולת, אלא בגלל שלחצר לא היה צורך במלכה בעלת יכולת.
הטענה האחרת לחשיבותה אינה אינטלקטואלית כלל אלא גנטית ומשפטית. הנדוניה שלא שולמה והוויתור השנוי במחלוקת היו הכלים שבאמצעותם נכדה פיליפ החמישי (Philip V) תפס את כס המלוכה הספרדי בשנת 1700, והקים את שושלת בורבון שמולכת בספרד כיום. זוהי השלכה היסטורית עצומה הנלווית לאדם, לא הישג שנוצר על ידי אחד כזה. ההבחנה חשובה, וניפוחה יהיה עוול לאישה שחייה היו למעשה בעיקר התמדה.
מורשת
תגובתו של לואי ה-14 למותה – שזו הייתה הטרחה הראשונה שגרמה לו אי פעם – שרדה כאפיטף של נישואין, ובדרך כלל מצטטים זאת כנגדו. כך צריך להיות. היא הייתה מלכת צרפת במשך עשרים ושלוש שנים, קברה חמישה מתוך ששת ילדיה, והוכרחה להמתין לפילגשיו של בעלה. קו הדם שלה, ולא חיבתו, הוא שהכריע את עתידה של ספרד.