מרגרט אטווד: הסופרת שלא המציאה דבר
יש לה כלל, והיא מקפידה עליו מזה עשורים: שום דבר לא נכנס לספר שלא קרה כבר במקום כלשהו. הלידות הכפויות, חשבונות הבנק המוחרמים, ההוצאות להורג הפומביות התלויות לאורך קיר ב"סיפורה של שפחה" – לכל אחד מהם היה תקדים בתיעוד ההיסטורי לפני שאטווד הקלידה אותו. "זה לא שאני מדמיינת אותם", אמרה על העתידים שהיא כותבת, "זה שאני שמה לב שאנשים עובדים עליהם ואני לוקחת את זה כמה צעדים קדימה". זו השיטה הכי פחות דמיונית שאפשר להעלות על הדעת, והיא הפיקה את הדיסטופיה המצוטטת ביותר של חצי המאה האחרונה.
ילדות ללא כיתה
חייה המוקדמים של אטווד היו מאורגנים סביב חרקים. אביה, קרל אדמונד אטווד, היה אנטומולוג יערות שמחקריו לקחו את המשפחה למעמקי היערות של צפון קוויבק לתקופות ארוכות; אמה, מרגרט דורותי קילם, דיאטנית מוודוויל, נובה סקוטיה, הלכה איתם. התוצאה הייתה ילדות שבילתה בנדודים בין אוטווה, שם נולדה ב-18 בנובמבר 1939, סו-סנט-מארי וטורונטו, עם השממה ביניהן. היא הייתה האמצעית מבין שלושה ילדים, עם אח, הרולד לסלי, שנתיים לפניה ואחות, רות, שנולדה ב-1951. היא לא למדה בבית ספר במשרה מלאה עד גיל שתים-עשרה. מה שהיה לה במקום זה זמן, מזג אוויר וקריאה, התמחות יוצאת דופן לסופרת שתבלה קריירה בתיאור מה קורה כשמוסדות קורסים ואנשים מוחזרים לאדמה.
הסטודנטית של פריי
היא סיימה תואר ראשון בהצטיינות באנגלית באוניברסיטת טורונטו ב-1961, עם חטיבות בפילוסופיה ובצרפתית, ולמדה אצל המשוררת ג'יי מקפרסון והמבקר נורת'רופ פריי. נוכחותו של פריי חשובה: קריאתו השיטתית במיתוס ובארכיטיפ עוברת באופן גלוי דרך ההרגל של אטווד לבנות רומנים על צורות סיפור מורשות ואז להפוך אותן מבפנים החוצה. היא המשיכה למכללת רדקליף בהרווארד לתואר שני ב-1962 ובילתה שנתיים נוספות בעבודת דוקטורט. הדיסרטציה, על "הרומנטיקה המטאפיזית האנגלית", מעולם לא הושלמה. זו אחת ההשלמות הפוריות ביותר בספרות הקנדית.
משוררת תחילה
הרומנים הגיעו מאוחר יותר. אטווד החלה כמשוררת ומעולם לא הפסיקה, ופרסמה שמונה-עשר ספרי שירה מאז 1961, אז הופיע "פרספונה כפולה". "משחק המעגל" (1966) זיכה אותה בראשון מבין שני פרסי המושל הכללי. לאחר מכן הגיעו "החיות באותה ארץ" (1968), "יומני סוזנה מודי" (1970), "נהלים למחתרת" (1970), "פוליטיקה של כוח" (1971), "אתה מאושר" (1974), "שירים נבחרים 1965-1975" (1976), "שירים בעלי שני ראשים" (1978) והרבה יותר מאוחר, "Dearly" (2020). השירים מסבירים את הפרוזה. המשפטים של אטווד דחוסים ונושאי משקל באופן שסופרים שהחלו כסופרים מצליחים לעיתים רחוקות; היא למדה מוקדם ששורה חייבת לשרוד קריאה בקול.
הרומנים
הפרוזה שלה החלה עם "האישה האכילה" (1969) ו"הישרדות" (1972), ואחריהם "ליידי אורקל" (1976), "חיים לפני אדם" (1979) ו"פגיעה גופנית" (1981). לאחר מכן, ב-1985, "סיפורה של שפחה", שזכה בפרס המושל הכללי השני וב-1987 בפרס ארתור סי קלארק הראשון. "עין החתול" (1988) ו"הכלה השודדת" (1993) באו בעקבותיהם; "אליאס גרייס" (1996) זכה בפרס גילר; "המתנקש העיוור" (2000) זכה גם בפרס בוקר וגם בפרס האמט. טרילוגיית "מדאדם", "אוריקס וקרייק" (2003), "שנת המבול" (2009) ו"מדאדם" (2013), הרחיבה את עבודתה הספקולטיבית לביוטכנולוגיה וקריסה. "זרע המכשפה" (2016) עיבד מחדש את "הסערה". "העדויות" (2019) חזר לגלעד שלושים וארבע שנים לאחר מכן וזיכה אותה בפרס בוקר שני.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הצטיינויותיה האחרות כוללות את מסדר אונטריו (1990), פרס נסיך אסטוריאס לספרות (2008), פרס PEN פינטר (2016) ופרס פרנץ קפקא (2017). היא מונתה לעמיתה במסדר קנדה ב-1981.
הממציאה
בשנת 2004, מותשת מסיבוב חתימות על "אוריקס וקרייק", עשתה אטווד משהו שסופרים בדרך כלל לא עושים: היא עיצבה מכונה. ה-LongPen אפשר לסופר לחתום על ספר מרחוק, תוך שידור כתב יד דרך האינטרנט לזרוע רובוטית האוחזת בעט אמיתי. היא הקימה את חברת Unotchit Inc. כדי לבנות אותו; החברה הפכה ל-Syngrafii Inc. ב-2013, ונכון למאי 2021 היא נותרה דירקטורית ובעלת פטנט. המכשיר הוא נקודת נתונים קטנה אך אמיתית על האופן שבו מוחה עובד, כשהיא רואה מטרד לוגיסטי כבעיה הנדסית ולא כסיכון מקצועי.
הוויכוח הציבורי
אטווד השקיעה אנרגיה רבה בתשתית ספרותית כמו בספרים שלה. היא הייתה שותפה להקמת פרס גריפין לשירה וקרן הסופרים של קנדה, עמדה בראש איגוד הסופרים של קנדה ועזרה להקים את הסניף הקנדי של PEN International. עם בן זוגה גרהם גיבסון היא שימשה כנשיאת כבוד של מועדון הציפורים הנדירות בתוך BirdLife International. היא התנגדה להסכם הסחר החופשי בין קנדה לארצות הברית ב-1987, חתמה על פנייה ב-2018 למען הקולנוען האוקראיני הכלוא אולג סנצוב, הוסיפה את שמה ל"מכתב הרפרס" ביולי 2020 על דיון פתוח, וב-2025 חתמה על מכתב הקורא לשחרור המנהיג הפלסטיני מרואן ברגותי.
היא גם עוררה כעס אמיתי. ב-2016 היא חתמה על מכתב "UBC Accountable" שדרש חקירה עצמאית בפיטוריו של הסופר סטיבן גאלוויי מאוניברסיטת בריטיש קולומביה בגין האשמות בהטרדה מינית. אטווד טענה שחתימתה תמכה בהליך הוגן ולא בנאשם; קוראים רבים, בעיצומו של חשבון הנפש של #MeToo, לא קיבלו את ההבחנה. "מקלינס" כינה אותה "הסופרת המדוברת ביותר בקנדה" כבר ב-1976, והיא מעולם לא איבדה את התואר לחלוטין.
מדוע מרגרט מכונה גאונה
נקודת ההתחלה הכנה היא שהמקורות אינם מתעדים אף מבקר או מוסד מרכזי שקיבע רשמית את המילה אליה. לאטווד אין "מענק גאונות" של מקארתור. מה שיש לה הוא הרגל קוגניטיבי יוצא דופן וניתן להוכחה: אקסטרפולציה תחת משמעת ראייתית קפדנית. התיאור שלה עצמה לשיטה, שהיא לוקחת דברים שכבר נמצאים בתהליך ומזיזה אותם כמה צעדים קדימה, מתאר משהו קרוב יותר לניתוח מערכות מאשר להשראה. זה דורש החזקת גוף גדול של תקדימים היסטוריים בראש, זיהוי אילו הסדרים עכשוויים אינם יציבים מבנית, והקרנת הכישלון בצורה מדויקת מספיק כדי שהקוראים יזהו אותו עשורים לאחר מכן. "סיפורה של שפחה" עבר את המבחן הזה מאז 1985.
המגוון מחזק את המקרה. מעט מאוד סופרים עובדים ברמה גבוהה בשירה, פרוזה ריאליסטית, ספרות היסטורית, ספרות ספקולטיבית וביקורת בו-זמנית, ופחות מכך מעצבים חומרה מתפקדת בצד. שני פרסי בוקר בהפרש של שלושים וארבע שנים הם סמן נדיר ליכולת מתמשכת, לא בת מזל.
מקרה הנגד הוגן. פרסים מודדים ספרים, לא מוחות, ועבודתה המאוחרת נמתחה עליה ביקורת כסכמטית יותר מהטובה ביותר שלה. פרשת UBC הראתה שבהירות אנליטית מרשימה אינה מבטיחה שיקול דעת פוליטי, וכמה קוראים מצאו את הנימוקים שלה שם משפטיים. המקוריות שלה טמונה בסידור ובזיהוי דפוסים ולא בהמצאה, וזה בדיוק מה שהיא טוענת. לקרוא לזה גאונות זה בר-הגנה; לקרוא לזה נבואה זה לא, והיא תהיה הראשונה לומר זאת.
מורשת
גלעד גדלה מעבר למחברת שלה. הגלימה האדומה והמצנפת הלבנה מופיעות כעת בהפגנות חקיקה במדינות שאטווד מעולם לא חיה בהן, וזה גורל מוזר לספר שהורכב מהערות שוליים. המורשת העמוקה יותר שלה עשויה להיות מבנית: הפרסים שהקימה, ארגוני הסופרים שבנתה, וגוף עבודה שהפך את הספרות הספקולטיבית למכובדת בקנדה הספרותית. היא כותבת, עדיין, על מה שכבר נמצא בעיצומו.