מרקוס ויטמן: הרופא שפתח את הנתיב
בסתיו 1847 חצבת התפשטה בעמק ואלה ואלה (Walla Walla Valley) וקטלה בערך מחצית מאומת הקאיוס (Cayuse), כשהיא לוקחת עמה כמעט את כל ילדיה. המתיישבים הלבנים שמרקוס ויטמן טיפל בהם באותם שבועות החלימו ברובם; בני הקאיוס, ללא כל חסינות תורשתית למחלה, לא החלימו. בתפיסתם של בני הקאיוס, איש רפואה אחראי אישית לשאלה אם מטופליו יחיו. ב-29 בנובמבר ניתנה התשובה.
ילדות יתומה ותואר זול
ויטמן היה בן שבע כשמת אביו בזא (Beza), והמשפחה התפרקה; הוא נשלח מפדרל הולו (Federal Hollow), ניו יורק, שם נולד ב-4 בספטמבר 1802, לחיות עם דוד במסצ'וסטס. הדמות המעצבת של אותן שנים הייתה הכומר הקהילתי מוזס האלוק (Moses Hallock), שהטמיע בו נצרות אוונגליסטית קשוחה שלעולם לא התערערה לאחר מכן. מה שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו היה הסמינר. הכשרה כמיסיונר הייתה יקרה ואיטית; רפואה לא הייתה כזו. הוא התמחה אצל רופא מורשה במשך שנתיים, קיבל את התואר שלו ממכללת פיירפילד לרפואה (Fairfield Medical College) בניו יורק ב-1832, ועסק ברפואה זמן מה בקנדה. הרפואה הייתה, בסופו של דבר, דרך לדוכן הטפה שלא הוסמך מעולם לאייש – הוא הגיש מועמדות למועצה האמריקאית לנציבות למיסיונים חוץ (American Board of Commissioners for Foreign Missions) כמיסיונר רפואי, והתקבל בזכות יכולות הריפוי שלו ולא בזכות התאולוגיה.
סיור 1835
בשנת 1835 שלחה אותו המועצה מערבה עם הכומר סמואל פארקר (Samuel Parker) כדי לראות אם מיסיון בטריטוריית אורגון (Oregon Country) הוא בכלל בר-קיימא. הם נסעו לתוך מה שהוא כיום צפון-מערב מונטנה וצפון איידהו, בקרב בני הפלהד (Flathead) והנז פרס (Nez Perce). ויטמן בילה חלק מהמסע בטיפול בסוחרי פרוות במהלך התפרצות כולרה, מה שעשה למעמדו בשיירה יותר מכל דרשה, והוא הגיע למסקנה שהעניין הילידי בנצרות הוא אמיתי ודחוף. הוא הבטיח לבני הנז פרס שיחזור עם אחרים, נסע מזרחה, ועמד בהבטחתו בתוך שנה – דבר יוצא דופן במיזם מיסיונרי המוכר יותר בסקרים שלא הובילו לשום מקום.
שתי נשים מעבר להרי הרוקי
הוא נשא לאישה את נרקיסה פרנטיס (Narcissa Prentiss), מורה לפיזיקה וכימיה, בשנת 1836, והנישואים היו בחלקם תנאי להצבה: המועצה רצתה גברים נשואים. ב-25 במאי 1836 יצאו בני הזוג ויטמן לדרך עם הנרי ואליזה הארט ספולדינג (Eliza Hart Spalding) וויליאם גריי (William Gray), כשהם מצורפים לשיירת סחר פרוות תחת מילטון סובלט (Milton Sublette) ותומאס פיצפטריק (Thomas Fitzpatrick). נרקיסה ואליזה הפכו לנשים הלבנות הראשונות שחצו את הרי הרוקי ביבשה, והעובדה שהן עשו זאת – שנשים וקרון יכלו לעבור את קו פרשת המים – הייתה פיסת המידע בעלת ההשלכות הגדולות ביותר שהמשלחת הפיקה. זה הפך את שאלת אורגון מוויכוח על סוחרים לוויכוח על משפחות.
ואיאילטפו
בני הזוג ויטמן בנו בואיאילטפו (Waiilatpu), מקום של בני הקאיוס ששמו פירושו "אנשי מקום עשב השיפון", על נהר ואלה ואלה כשישה מיילים מהעיר הנוכחית; בני הזוג ספולדינג הקימו את לאפוואי (Lapwai) בקרב בני הנז פרס בסמוך. ויטמן עסק בחקלאות וברפואה, נרקיסה פתחה בית ספר לילדי הקאיוס. בתם אליס קלריסה (Alice Clarissa), שנולדה ב-14 במרץ 1837, הייתה הילדה האנגלו-אמריקאית הראשונה שנולדה בטריטוריית אורגון; היא טבעה בנהר ואלה ואלה בגיל שנתיים. לאחר מכן אימצו בני הזוג ויטמן אחד עשר ילדים יתומים, וככל שתנועת הקרונות גדלה, ניהלו מעין פנימייה ותחנת דרכים עבור מהגרים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המיסיון שנכשל
לפי כל קנה מידה שהיה חשוב למועצה, ואיאילטפו לא עבד. לוויטמן לא הייתה הכשרה תאולוגית והוא לא יכול היה לנהל טבילה; פעילותו התנהלה בשיטת בית ספר של יום ראשון – סיפורי תנ"ך ושירי דת. בני הקאיוס אהבו את השירים, אימצו את החקלאות שלו בקלות, ודחו בעקביות את הקלוויניזם הקפדני שלו ואת הקמפיין שלו נגד הפרקטיקה הרוחנית שלהם. מנהיגי הקאיוס החלו לדרוש תשלום עבור האדמה שהמיסיון תפס. בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19 ויטמן שקל להתפטר, ולא עשה זאת, משתי סיבות שהיו קשורות לגיאופוליטיקה ולא לנשמות: הוא חשש ממיסיונרים קתולים שימלאו את הוואקום, והוא האמין שנסיגה אמריקאית תחליש את התביעה האמריקאית על הארץ.
הרכיבה מזרחה וההגירה הגדולה
הוא נסע מזרחה ב-1842 – בחורף, ובסיכון ממשי – כדי לשכנע את המועצה לא לסגור את המיסיון, וחזר ב-1843 עם שיירת הקרונות ההמונית הראשונה, "ההגירה הגדולה". תרומתו המעשית הייתה ההוכחה שקרונות יכולים לבצע את החצייה, ושיירת 1843 הפכה את נתיב אורגון מנתיב של סוחרים לכביש מהיר. זה גם הרס את הקרקע שעליה עמד המיסיון שלו. הוא דחק במשפחות נוצריות להתיישב סביב ואיאילטפו; המתיישבים הגיעו, בני הקאיוס ראו את ארצם מתמלאת בזרים, והאיש שהזמין אותם היה אותו אדם שטיען להיות הרופא והחבר שלהם.
חצבת
מגפת 1847מוטטה את שארית האמון שנותרה. כמה מבני הקאיוס הגיעו למסקנה שוויטמן הוא שמאן כושל; אחרים חשבו שהוא מרעיל אותם בכוונה בזמן שהוא מרפא לבנים. ב-29 בנובמבר, תחת המנהיג טילוקאיקט (Tiloukaikt), לוחמי קאיוס הרגו את מרקוס ונרקיסה ויטמן בביתם יחד עם שנים עשר אחרים, שרפו את רוב מבני המיסיון, והחזיקו בחמישים ושלוש נשים וילדים במשך חודש לפני שמשא ומתן שחרר אותם. ההריגות הציתו את מלחמת הקאיוס (1847-55) והסתיימו בתלייתם של חמישה מבני הקאיוס.
מדוע מרקוס נקרא גאון
התשובה הכנה היא שהטיעון לגאונותו של ויטמן יוצר, ועל ידי חבר. לאחר מותו, הנרי ספולדינג קידם את הסיפור שהרכיבה מזרחה ב-1842 הייתה משימה להצלת אורגון משליטה בריטית – רופא בודד שחוצה הרים חורפיים כדי לשמור על יבשת עבור ארצות הברית. זה הפך להיסטוריה סטנדרטית בבתי הספר האמריקאים במשך חצי מאה, עד שההיסטוריון מאוניברסיטת ייל אדוארד גיילורד בורן (Edward Gaylord Bourne) הפריך זאת ב-1901, והראה שוויטמן נסע מזרחה כדי לשמור על המיסיון שלו פתוח וכדי לגייס מתיישבים פרוטסטנטים, לא כדי לנהל דיפלומטיה.
מה ששורד את ההפרכה אינו אינטלקט. ויטמן לא הפיק שום תגלית רפואית, שום מלגה, שום תאולוגיה – לא הותר לו להטיף לסקרמנט. יכולתו האמיתית הייתה לוגיסטית ופיזית: הסיבולת לחצות את היבשת שוב ושוב, השיקול המעשי להעביר קרונות דרך ארץ שכולם אמרו שהיא בלתי עבירה, והנכונות להמר על תביעה המבוססת על עובדות ולא על ויכוחים על ידי לקיחת אשתו מעבר להרי הרוקי כדי להוכיח שמשפחות יכולות לבוא בעקבותיהם. זו מיומנות של סולל נתיבים, קרובה יותר לעמידות ולאומץ מאשר לתובנה, וכך יש לקרוא לה.
הטיעון הנגדי הולך רחוק יותר מניפוח. ויטמן בילה אחת עשרה שנים בכישלון להבין את האנשים שחי בקרבם, לא יכול היה לשמוע את דחייתם את האמונה שלו כדבר מלבד עקשנות, והשאיר את המיסיון פועל מסיבות של יתרון לאומי תוך שהוא מכנה זאת צדקה. על ידי עידוד ההגירה שהוא עשה רבות כדי לאפשר, הוא עזר להבטיח שבני הקאיוס יאבדו את אדמתם. "מרשים" הוא הוגן. "גאון" לא.
מורשת
אמריקה הנציחה אותו בכבדות וללא ביקורת: מכללת ויטמן (Whitman College) בוואלה ואלה, היער הלאומי ואלואה-ויטמן (Wallowa–Whitman National Forest), קרחון ויטמן על הר ריינייר (Mount Rainier), האתר ההיסטורי הלאומי מיסיון ויטמן (Whitman Mission National Historic Site) על האדמה שבה מת, ופסל של אווארד פיירבנקס (Avard Fairbanks) שמדינת וושינגטון הציבה באוסף היכל הפסלים הלאומי ב-1953. וושינגטון עדיין מציינת את ה-4 בספטמבר כיום מרקוס ויטמן. החשבון המודרני קר ושימושי יותר. ויטמן היה חשוב מאוד – נתיב הקרונות שהוא הוכיח עיצב מחדש את מפת המערב האמריקאי – אך המיסיון שבשבילו מת כבר נכשל, וההגירה שדגל בה הייתה תחילת הסוף עבור האומה שהרגה אותו.