מנמוהאן סינג: הכלכלן שכתב מחדש את הכללים של הודו
בקיץ 1991, כאשר יתרות המט"ח של הודו כמעט אזלו, כלכלן סיקי בעל דיבור רך עם דוקטורט מאוקספורד קם בפרלמנט כשר האוצר והחל לפרק ארבעה עשורים של מדיניות כלכלית בשליטת המדינה. מנמוהאן סינג בילה את כל הקריירה הקודמת שלו בתוך המנגנון של מוסדות כלכליים הודים ובינלאומיים ולא בפוליטיקה אלקטורלית, והיה זה הטכנוקרט הלא-נבחר, שהושלך בפתאומיות לתפקיד הכלכלי המשמעותי ביותר במדינה, שסובב מחדש את כלכלת הודו לעבר העולם.
מפנג'אב לקיימברידג' ואוקספורד
מנמוהאן סינג נולד ב-26 בספטמבר 1932, בגאה, פנג'אב, במה שהיה אז הודו הבריטית, למשפחה סיקית. חלוקת 1947 עקרה את המשפחה הזו, שעברה לאמריצר בתוך האלימות שגרמה לעקירת מיליונים מעבר לגבול החדש. סינג בכל זאת המשיך במסלול אקדמי שלקח אותו מאוניברסיטת פנג'אב לקולג' סנט ג'ון, קיימברידג', שם קיבל תואר ראשון בהצטיינות בכלכלה ב-1957, ולאחר מכן לקולג' נאפילד, אוקספורד, שם השלים דוקטורט (D.Phil.) בכלכלה ב-1962. עבודתו המדעית המוקדמת בחנה באופן ביקורתי את מדיניות הסחר של הודו, ובישרה את הרפורמות שהוא ייישם מאוחר יותר כקובע מדיניות ולא רק כפרופסור.
שני עשורים בתוך המערכת
לפני שנכנס לפוליטיקה האלקטורלית, סינג בילה שנים בתנועה בדרגים הגבוהים של הביורוקרטיה הכלכלית והמוסדות הבינלאומיים של הודו, עבודה שהעניקה לו הן סמכות טכנית והן הבנה מבפנים של האופן שבו המדיניות הכלכלית ההודית תפקדה בפועל. הוא לימד באוניברסיטת פנג'אב ובבית הספר לכלכלה של דלהי, עבד עם ועידת האו"ם לסחר ופיתוח, וכיהן כמזכיר הכללי של הנציבות הדרומית מ-1987 עד 1990, גוף בין-ממשלתי שהתמקד באסטרטגיה כלכלית של מדינות מתפתחות. הוא הצטרף לממשלת הודו ישירות ב-1971 כיועץ כלכלי, עלה לדרגת יועץ כלכלי ראשי ב-1972, ומאוחר יותר החזיק בתפקידים בכירים כולל נגיד הבנק המרכזי של הודו וסגן יו"ר ועדת התכנון — קורות חיים שהפכו אותו, בזמן משבר 1991, לכלכלן בעל הכישורים הטכניים הטובים ביותר הזמינים לפוליטיקה ההודית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →רפורמות 1991
סינג הפך לשר האוצר ב-1991 ברגע של חירום אמיתי: משבר מאזן התשלומים של הודו הותיר את המדינה קרובה בצורה מסוכנת לחדלות פירעון, וממשלתו של ראש הממשלה פ.ו. נרסימהה ראו פנתה לסינג כדי לתכנן דרך החוצה. הוא פיחת את הרופי, פירק את משטר הרישוי שחנק את התעשייה ההודית במשך עשורים תחת מה שנקרא "License Raj", פתח את הכלכלה להשקעות וסחר זרים, והפחית מכסים ובקרות ממשלתיות כמעט בכל מגזר. הרפורמות היו מסוכנות פוליטית ולא מוכחות כלכלית בקנה המידה שבו ניסה אותן, אך כיום הן זוכות להכרה רחבה כמי שפתחו את הצמיחה שהפכה את הודו לאחת הכלכלות הגדולות בעולם במהלך שלושת העשורים הבאים. על עבודה זו קיבל את ה"פדמה ויבהושאן" (Padma Vibhushan), העיטור האזרחי השני בחשיבותו בהודו, ב-1987, ומאוחר יותר נבחר לשר האוצר של השנה על ידי Asiamoney לשנים 1993 ו-1994.
ראש ממשלה בנסיבות העניין
דרכו של סינג לראשות הממשלה הייתה יוצאת דופן כשלעצמה. לאחר שמפלגת הקונגרס הלאומי ההודי ניצחה בבחירות הכלליות ב-2004, מנהיגת המפלגה סוניה גנדי, שצפויה הייתה להפוך לראש ממשלה, סירבה באופן בלתי צפוי לתפקיד על רקע מחלוקת פוליטית סביב לידתה הזרה, והתפקיד עבר במקום זאת לסינג, שהושבע ב-22 במאי 2004. הוא הוביל ממשלת קואליציה דרך קדנציה ראשונה שהפיקה את חוק הערבות לתעסוקה כפרית לאומית, את חוק הזכות למידע, והרחבה של תוכניות בריאות כפריות, והוא נבחר מחדש ב-2009, והפך לראש הממשלה הראשון מאז ג'וואהרלל נהרו שחזר לתפקידו לאחר השלמת קדנציה מלאה של חמש שנים, והסיקי הראשון שהחזיק בתפקיד בכלל. הקדנציה השנייה שלו הועמדה בצל שערוריות שחיתות הקשורות למשחקי חבר העמים ב-2010 והקצאת רישיונות ספקטרום טלקומוניקציה, מחלוקות שפגעו במוניטין של ממשלתו למרות שסינג עצמו מעולם לא היה מעורב אישית בעוולה, ומבקרים תיארו אותו יותר ויותר כטכנוקרט שאינו מסוגל או אינו מוכן להפעיל סמכות פוליטית מלאה על הקואליציה שלו. הוא עזב את תפקידו ב-26 במאי 2014, לאחר שהקונגרס ספג תבוסה אלקטורלית כבדה.
שנים מאוחרות ומוות
לאחר שעזב את ראשות הממשלה, סינג המשיך לשרת בבית העליון של הפרלמנט ההודי, כשהוא מייצג את אסאם מ-1991 עד 2019 ואז את ראג'סטאן מ-2019 עד 2024, ונשאר נוכחות מכובדת אם כי שקטה ברובה בחיים הציבוריים ההודיים. הוא מת ב-26 בדצמבר 2024, במכון לכל מדעי הרפואה של הודו בניו דלהי ממחלת לב, בגיל תשעים ושתיים, והותיר אחריו את אשתו, גורשראן קאור, לה נישא ב-1958, ושלוש בנותיהם.
מדוע מנמוהאן מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של סינג נשען כמעט כולו על פעולה אחת, מרוכזת של מדיניות: הליברליזציה של 1991, שדרשה לא רק שליטה טכנית בכלכלה אלא את האומץ הפוליטי להפוך קונצנזוס מדיני שהגדיר את הודו מאז העצמאות, שבוצעה תחת לחץ זמן קיצוני של משבר פיננסי פעיל. כלכלנים על פני הקשת האידאולוגית מייחסים לתוכנית זו את פתיחת עשורים של צמיחה שהוציאו מאות מיליוני הודים מעוני, והכישורים הטכנוקרטיים של סינג — דוקטורט מאוקספורד, קריירה שבילה בתוך המוסדות הכלכליים הקפדניים ביותר בעולם — כמעט ואינם שנויים במחלוקת אפילו על ידי יריביו הפוליטיים. הסיבוך הכנה הוא שהשיא המאוחר יותר של סינג כראש ממשלה אינו תואם את התעוזה של 1991: שתי הקדנציות שלו בתפקיד הבכיר במדינה תוארו באופן נרחב כפסיביות, והשיתוק של ממשלתו מול שערוריות שחיתות במהלך הקדנציה השנייה שלו הציע אדם שנוח לו יותר לנתח כוח מאשר להפעיל אותו. כמה מבקרים טענו שסינג, על כל הקפדנות האינטלקטואלית שלו, היה פחות אדריכל בעל חזון של הרפורמות שלו מאשר מבצע מוכשר ביותר שעבד תחת הכיסוי הפוליטי של ראו ב-1991 ותחת הנהגת המפלגה של סוניה גנדי אחרי 2004 — גאונות כביצוע טכני ולא כרצון פוליטי עצמאי.
מורשת
סינג נזכר מעל הכל כאדריכל המסויג של כלכלת הודו המודרנית, אדם שבילה את רוב הקריירה שלו כעובד מדינה ואקדמאי ולא כפוליטיקאי, ושפעולת השינוי המגדירה שלו התרחשה לא מכיסא ראש הממשלה שהחזיק בו בסופו של דבר במשך עשור, אלא ממשרד האוצר שבו החזיק בקושי חמש שנים ברגע שמדינתו הייתה זקוקה לו שם ביותר.