מקסים קובלבסקי: הפרופסור שרוסיה לא יכלה להחזיק ולא יכלה להתעלם

הוא פוטר מאוניברסיטת מוסקבה בשל הוראת רעיונות ליברליים, בנה קריירה אקדמית שנייה בגלות שהפכה אותו לאחד הסוציולוגים המצוטטים ביותר באירופה,אימן סטודנטים עתידיים של קרל מרקס לצד יועצים עתידיים לבולשביקים, והועמד למועמדות לפרס נובל לשלום לפני שמת בדרכו למשא ומתן לשלום במלחמה שמעולם לא עזר לעצור. חייו של מקסים קובלבסקי קוראים כמו דחייה לממשלה שגירשה אותו.

ילדות אצילית, חינוך רדיקלי

מקסים מקסימוביץ' קובלבסקי נולד ב-8 בספטמבר 1851 למשפחת אצולה אוקראינית ממוצא של שושלת הגילדיה (Dołęga), ובילה את ילדותו באחוזת משפחתית ליד חרקוב. הוא למד משפטים באוניברסיטת חרקוב הקיסרית אצל דמיטרי קצ'נובסקי, ולאחר מכן המשיך את לימודיו בחו"ל בברלין, פריז ולונדון — מסלול שהציב אותו במגע ישיר עם כמה מהדמויות האינטלקטואליות המשמעותיות ביותר של התקופה, כולל קרל מרקס, פרידריך אנגלס והרברט ספנסר, לצד הפילוסוף הרוסי ולדימיר סולוביוב. חשיפה אירופית זו, יוצאת דופן ברוחבה אפילו בקרב חוקרים רוסים קוסמופוליטיים של התקופה,עיצבה גישה השוואתית, בין-תחומית למשפט וחברה שהגדירה את כל קריירה האקדמית שלו. בשנים אלה הוא גם היה מעורב בתנועת ההתחדשות הבונית ברוסיה.

פוטר בשל דעותיו הפוליטיות

לאחר 1878, קובלבסקי חזר לרוסיה כדי ללמד משפטים באוניברסיטת מוסקבה הקיסרית, והתמקד במחקרו בשני נושאים שנחקרו רק לעיתים נדירות יחד באותה תקופה: הקומונה האיכרית הרוסית ומערכות המשפט המנהגי של עמי ההרים של הקווקז. מחקרו ההשוואתי על בעלות קהילתית על קרקע היה מהותי דיו כדי להשפיע ישירות על עבודתו המאוחרת של פרידריך אנגלס על מקורות המשפחה והרכוש הפרטי — מקרה מרשים של עבודת שטח של חוקר משפטים רוסי שהזינה אחד מכתבי היסוד של האנתרופולוגיה המרקסיסטית. אבל דעותיו הליברליות-חוקתניות של קובלבסקי משכו את אי ההסכמה של שר החינוך איוואן דליאנוב, וב-1886 האוניברסיטה פיטרה אותו בשל דעותיו הפוליטיות, וסיימה את קריירה האקדמית הראשונה שלו ברוסיה בשיא פריוניותו המוקדמת.

בניית מוניטין אירופי בגלות

במקום לסגת, קובלבסקי בנה מחדש. לאחר שעבר למערב אירופה, הוא הקים את עצמו בין הסוציולוגים והאנתרופולוגים המובילים ביבשת, עם עזרה מקשרי משפחה — בתיהו, המתמטיקאית החלוצית סופיה קובלבסקיה, סידרה לו הרצאות באוניברסיטת סטוקהולם. הוא עלה לדרגת סגן נשיא המכון הבינלאומי לסוציולוגיה ב-1895 ולנשיאותו ב-1905, תפקיד שהציב אותו במרכז הפיתוח המוסדי המוקדם של התחום ברחבי אירופה. הוא הגדיר סוציולוגיה, במונחים ששיקפו את שיטתו ההשוואתית, כ"מדע העוסק בארגון ובאבולוציה של חברות." ב-1901 הוא הלך רחוק יותר, וייסד וניהל את הבית הגבוה הרוסי למדעי החברה בפריז — מוסד עצמאי שנבנה במיוחד כדי לתת לחוקרים רוסים, שנחסמו מחופש אקדמי מלא בביתם, בסיס אירופי למחקר והוראה מדעי-חברתית; בין המרצים האורחים שמשכה היו דמויות כולל ההיסטוריון מיכאיל גרושבסקי ו, באופן בולט, ולדימיר לנין.

שיבה, פוליטיקה, והדומה

מהפכת 1905 ברוסיה, והליברליזציה החלקית שבאה בעקבותיה, אפשרו לקובלבסקי לחזור הביתה ולחדש את ההוראה, כשהוא מתמנה לפרופסור באוניברסיטת סנקט פטרבורג (שתואר גם כמכון הפוליטכני של סנקט פטרבורג), שם לימד קורס סיסטמטי ראשון בסוציולוגיה שהוצע במוסד להשכלה גבוהה כלשהו באימפריה הרוסית. הוא עבר גם לפוליטיקה אלקטורלית, וייסד מפלגת רפורמה דמוקרטית מרכזית — שתוארה באופנים שונים כמפלגת הפרוגרסיסטים או מפלגת המלוכה החוקתית — ונבחר לדומה המדינית הראשונה, ולאחר מכן הצטרף גם למועצת המדינה, הבית העליון של הפרלמנט הרוסי. מ-1907 הוא עמד בראש החברה הפילנתרופית שבצ'נקו, תומך בסטודנטים אוקראינים, ותרם לפרויקט האנציקלופדי הגדול Ukrainskii narod v ego proshlom i nastoiashchem (העם האוקראיני בעברו ובהווה). ב-1914 בחרה האקדמיה הרוסית למדעים בו כחבר, הכרה פורמלית מאוחרת מהממסד האקדמי הרוסי שפעם פיטר אותו.

תאוריה: אבולוציה לקראת שלום קוסמופוליטי

אינטלקטואלית, קובלבסקי היה אבולוציוניסט חברתי במסורת של אוגוסט קונט, אבל תרומתו הייחודית הייתה תאוריה של פיתוח פוליטי וחברתי המתקדם דרך שלבים של "קיום שליו מאחדות שבטית דרך פטריוטיזם לקוסמופוליטיזם." הוא טען שאינטגרציה כלכלית בינלאומית מתרחבת תסיט בהדרגה את התנאים שיצרו מלחמה, ובסופו של דבר תאפשר משהו דומה לפדרציה עולמית של מדינות דמוקרטיות — תאוריה אופטימית של שלום בינלאומי המבוססת על עשורים של מחקר השוואתי משפטי והיסטורי, ולא על אידיאליזם מופשט בלבד. מתודולוגית, הוא היה ידוע בשילוב של ניתוח היסטורי השוואתי עם עבודת שטח סוציולוגית ואתנוגרפית, גישה שעיצבה דור של חוקרי מדעי החברה הרוסים; סטודנטים ותלמידים אינטלקטואליים שלו כללו את פיטירים סורוקין, ניקולאי קונדראטייב וניקולאי טימאשב, כל אחד מהם המשיך להיות בעל מוניטין בינלאומי משמעותי משל עצמו.

מוות לפני שלום

ב-1912, תמיכתו של קובלבסקי בשלום בינלאומי הקנתה לו מועמדות לפרס נובל לשלום. הוא מת ב-5 באפריל 1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, לפני שיכול היה להשתתף במשא ומתן לשלום שעבודתו התיאורטית צפתה בו מזמן רב. הלווייתו בלאברה אלכסנדר נבסקי בפטרוגרד משכה קהל עצום, ובאותה שנה האגודה הסוציולוגית הרוסית אימצה את שמו לכבודו.

למה מקסים נקרא גאון

קובלבסקי מגיע יותר מרוב הדמויות באוסף זה לתיאוריה אינטלקטואלית אמיתית למילה: חוקר עבד במשפטים, סוציולוגיה, היסטוריה ואתנוגרפיה ברמה שהקנתה לו את נשיאות הגוף הבינלאומי המוביל בסוציולוגיה של תקופתו, מעורבות ישירה מצד פרידריך אנגלס, ומועמדות לפרס נובל לשלום על עבודה תיאורטית מקורית על אבולוציה של סדר בינלאומי. הגאון שלו, אם המילה חלה, היה סינתטי והשוואתי — היכולת להסיק תאוריה אבולוציונית קוהרנטית אחת של החברה האנושית מקומונות איכרים רוסיות, חוק מנהג קווקזי, והיסטוריה פוליטית אירופית בו-זמנית, ולייסד מוסדות, כשבראשם בית הגבוה הרוסי למדעי החברה, שאימנו את הדור הבא של החוקרים כולל סורוקין וקונדראטייב, שניהם הפכו לדמויות מרכזיות בזכות עצמן. המגבלות הכנות אמיתיות גם הן: תאוריית האבולוציה השלווה שלו ביחסים בינלאומיות נדחפה כמעט מיד על ידי אסון מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ואז הרגה אותו לפני שהאישור שמסגרתו הצביעה יכלה להגיע מעולם, ורבים מקריירה הפוליטית שלו — המושב בדומה, המפלגה הרפורמיסטית — יצרו שינוי מוסדי מועט ועמיד מול משקל האוטוקרטיה הצארית. הוא היה חוקר חדשני אמיתי שתאוריית ההיסטוריה שלו לא שרדה את המגע עם ההיסטוריה שחי דרכה.

מורשת

המורשת העמידה ביותר של קובלבסקי היא מוסדית ופדגוגית יותר מאשר דוקטרינלית: בית הגבוה הרוסי למדעי החברה שבנה בפריז, ותוכנית הלימודים בסוציולוגיה שהנהיג בסנקט פטרבורג, עזרו לאמן את הקוהורטה של חוקרי מדעי החברה הרוסים — סורוקין בראשם — שהיו יוצאים עם השיטה הסוציולוגית ההשוואתית לגלות סובייטית ולבסוף לאקדמיה האמריקאית לאחר המהפכה שלא זכה לראות. האגודה הסוציולוגית הרוסית שינתה את שמה על שמו תוך חודשים ממותו, כבוד נדיר שסימן אותו, אפילו בתוך אימפריה קורסת, כדמות המייסד המוכרת של התחום ברוסיה.