מ. פ. חוסיין: צייר שלטי החוצות שהפך לאמן המבוקש ביותר בהודו
בשנת 1934, גבר צעיר שפרנס את עצמו מציור שלטי חוצות לסרטי בוליווד מכר את הבד הראשון שלו בצידי הדרך בבומביי תמורת עשר רופי. שבעים וארבע שנים לאחר מכן הוא היה, על פי רוב המדדים בתעשייה, הצייר בעל השכר הגבוה ביותר בהודו, כאשר יצירה בודדת שלו נמכרה מאוחר יותר ב-2.5 מיליון דולר במכירה פומבית — והוא חי בגלות, לא מסוגל לחזור בבטחה למדינה שהזהות הלאומית שלה הייתה נושא עבודת חייו. הקריירה של מקבול פידה חוסיין (Maqbool Fida Husain) מתווה כמעט את כל הקשת של מערכת היחסים של הודו העצמאית עם האמנות המודרנית שלה: הוא נחגג כמייסד המודרניזם ההודי, ולאחר מכן גורש מהמדינה על ידי אותם זרמים לאומניים שציוריו ניסו לתאר.
משלטי חוצות של קולנוע לעולם האמנות
נולד ב-17 בספטמבר 1915, בפנדהארפור, למשפחה מוסלמית סולימאני בוהרה (Suleymani Bohra). חוסיין למד קליגרפיה במדרסה בבארודה ולמד בבית הספר לאמנות סר ג'מסטג'י ג'יג'יבוי (Sir Jamsetjee Jeejebhoy School of Art) בבומביי מבלי להשלים תואר רשמי, כשהוא מפרנס את עצמו במהלך שנות ה-30 מציור שלטי חוצות לקולנוע ועיצוב צעצועים. הכשרה מסחרית זו הותירה סימן גלוי על סגנונו הבוגר — קומפוזיציות נועזות, גרפיות וקריאות באופן מיידי, שהיסטוריונים של האמנות מתארים כציור נרטיבי המבוצע באידיום קוביסטי מותאם, הקרוב יותר לתרבות חזותית פופולרית מאשר למודרניזם האקדמי שרבים מעמיתיו דבקו בו.
הקמת קבוצת האמנים הפרוגרסיביים
בעקבות עצמאות הודו וחלוקתה ב-1947, שחברי הקבוצה ראו בה קרע היסטורי מכריע, הפך חוסיין לחבר מייסד של קבוצת האמנים הפרוגרסיביים של בומביי (Bombay Progressive Artists' Group) בדצמבר 1947. הפרוגרסיביים ניתקו במכוון את הקשר עם האסתטיקה התחייתית של בית הספר בבנגל, ודחפו לעבר מודרניזם הודי המעורב בינלאומית ומנוסה פורמלית — פרויקט שהציב את חוסיין, לצד אמנים כמו פ. נ. סוזה (F. N. Souza) וס. ה. רזה (S. H. Raza), במרכז מה שהפך לתנועת האמנות המודרנית הדומיננטית בהודו העצמאית.
ציור האומה
נושאיו של חוסיין נעו בין גנדי, האם תרזה, האפוסים ההינדואיים, ההיסטוריה הקולוניאלית הבריטית, ומרקם החיים העירוניים והכפריים בהודו, אך הפרויקט החוזר שלו לאורך שנות ה-70 היה ציור השינוי של הודו עצמה — תיעוש, המהפכה הירוקה, מסעות פרסום לתכנון משפחה ומודרניזציה צבאית — לעיתים קרובות דרך דמותה של ראש הממשלה אינדירה גנדי כתחליף לבהאראט מאטה (Bharat Mata), או אמא הודו, בעצמה. הוא גם יצר סרטים: סרטו הקצר מ-1967 "דרך עיניו של צייר" (Through the Eyes of a Painter) זכה בפרס הקולנוע הלאומי של הודו לסרט הניסיוני הטוב ביותר ובדוב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, וסרטו העלילתי מ-2004 "מינאקסי" (Meenaxi) הוקרן בקאן, אם כי הפסקול שלו עורר התנגדויות מצד קבוצות מוסלמיות בטענה שהקאוואלי הכלול בו הוא חילול הקודש.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ציורי העירום והתגובה הנגדית
המחלוקת שהגדירה את חייו המאוחרים של חוסיין החלה בציורים שיצר ב-1970 המתארים אלים הינדואיים ובהאראט מאטה בעירום, תמונות שזכו לתשומת לב מועטה עד שהופיעו מחדש במגזין הינדי ב-1996 תחת הכותרת "מ. פ. חוסיין: צייר או קצב". שמונה תלונות פליליות באו בעקבות זאת, וב-1998 חברים בקבוצה הלאומנית ההינדואית באג'רנג דאל (Bajrang Dal) תקפו את ביתו והשחיתו את עבודותיו. אף שבית המשפט הגבוה בדלהי דחה את התלונות נגדו ב-2004, מאות תיקים אזרחיים ופליליים נותרו פעילים עד 2007, וצו מעצר ריחף מעליו גם כאשר הושעה בסופו של דבר. חוסיין יצא לגלות מרצון ב-2006, חילק את שנותיו האחרונות בין דוחה ללונדון, וקיבל אזרחות קטארית ב-2010 תוך שמירה על מעמד של אזרח הודו מעבר לים (Overseas Citizenship of India) — מעמד משפטי, אך לא שיבה פיזית הביתה.
הכרה, שנויה במחלוקת ושאינה שנויה במחלוקת
הודו כיבדה את חוסיין בעיטור הפאדמה שרי (Padma Shri) ב-1966, הפאדמה בהושאן (Padma Bhushan) ב1973, והפאדמה ויבהושאן (Padma Vibhushan) ב-1991 — שלושה מהעיטורים האזרחיים הגבוהים במדינה, כולם הוענקו לפני שהסלימה המחלוקת על ציוריו הדתיים. בגלות, הוא המשיך לעבוד על פי הזמנה, והשלים שמונה מתוך שלושים ושניים ציורים רחבי היקף מתוכננים על ההיסטוריה ההודית ועבודות מרכזיות על התרבות הערבית וההודית עבור הגברת הראשונה דאז של קטאר, השייח'ה מוזה בנת נאצר (Sheikha Moza bint Nasser). הוא נמנה בין 500 המוסלמים המשפיעים ביותר בעולם על ידי המרכז המלכותי למחקרים אסטרטגיים אסלאמיים (Royal Islamic Strategic Studies Centre) בשנת 2010, ומעריציו עתרו ללא הצלחה להענקת העיטור האזרחי הגבוה ביותר של הודו, הבהאראט רטנה (Bharat Ratna).
מוות ומוזיאון שנבנה על הבטחה
חוסיין מת מהתקף לב בבית החולים רויאל ברומפטון בלונדון ב-9 ביוני 2011, בגיל תשעים וחמש, ונקבר בבית הקברות ברוקווד (Brookwood Cemetery) למחרת, לאחר שיצר כ-40,000 ציורים במהלך חייו. בשנת 2025, קטאר פתחה את מוזיאון "לווח וא-קלאם" (Lawh Wa Qalam) המוקדש כולו לעבודתו בעיר החינוך (Education City) בדוחה, שהאדריכלות שלו נשאבה מתוך סקיצות שלו — ובכך מילאה הבטחה שהשייח'ה מוזה הבטיחה לו לפני מותו, והציבה את ביתו המוסדי הקבוע במדינה שהעניקה לו אזרחות ולא בזו שהפכה אותו למפורסם.
מדוע חוסיין מכונה גאון
טענת הגאונות של חוסיין נשענת על סינתזה חזותית מובחנת ולא על יצירת מופת בודדת: הוא לקח את אוצר המילים המסחרי של ציור שלטי חוצות קולנועיים — קווי מתאר נועזים, קריאות מיידית, קנה מידה דרמטי — ומיזג אותו עם מבנה קוביסטי כדי לבנות שפה ציורית הודית מודרנית שלא הייתה מודרניזם אירופי מיובא ולא תחייה של סגנונות טרום-קולוניאליים, וקבוצת האמנים הפרוגרסיביים שעזר להקים מטופלת כעת על ידי מוסדות כמו מוזיאון אגודת אסיה (Asia Society Museum) כתנועה המייסדת של האמנות המודרנית ההודית. הערכת השוק שלו, התפוקה והעיטורים האזרחיים מאשרים הכרה רחבה במיומנות טכנית וממציאה. טענת הנגד הכנה חריפה יותר כאן מאשר עבור רוב האמנים: העבודות המשמעותיות ביותר של חוסיין לא נשפטו בעיקר במונחים אסתטיים על ידי הקהלים שהיו חשובים ביותר לחייו המאוחרים, אלא במונחים דתיים ופוליטיים, והבחירה שלו להמשיך להציג דימויים פוליטיים ודתיים מפורשים — בידיעה על ההיסטוריה שלהם כמעוררי אלימות — משקפת או שכנוע אמנותי אמיתי או שיקול דעת מוטעה וחמור לגבי הסיכון לעצמו ולאחרים, בהתאם לצופה. גם מעריציו וגם מבקריו החריפים ביותר מסכימים על מקוריותו; הם חלוקים לחלוטין בשאלה האם מקוריות זו שימשה בתבונה.
מורשת
חוסיין נותר הדמות המצליחה ביותר מבחינה מסחרית והשנויה ביותר במחלוקת פוליטית באמנות ההודית המודרנית, מייסד התנועה שהגדירה את המודרניזם ההודי, ובו-זמנית, מקרה בוחן קבוע לאופן שבו פוליטיקה דתית לאומנית יכולה לאלץ את האמן המהולל ביותר במדינה לצאת לגלות מהאומה שעבודתו בילתה עשורים בניסיון לתאר.