לינדון ב' ג'ונסון: הענק החקיקתי שהוכרע על ידי מלחמה
לאחר שחתם על חוק זכויות האזרח של 1964, פנה הנשיא לעוזרו ביל מויירס ואמר: "אני חושב שאולי איבדנו את הדרום לכל ימי חייך – וחיי". הוא צדק, ובכל זאת חתם עליו. משפט בודד זה מכיל את כל אישיותו של לינדון ג'ונסון: החשבון הפוליטי שנעשה באופן מיידי וקר, הנכונות להקריב את כל מה שצבר, והוודאות שישלם על כך. ארבע שנים לאחר מכן, מלחמה אחרת תיקח את השאר.
ארץ הגבעות, וכיתת לימוד בקוטולה
ג'ונסון נולד ב-27 באוגוסט 1908 ליד סטونوול, טקסס, הבכור מבין חמישה ילדים של סמואל אילי ג'ונסון הבן ורבקה ביינס, ומצד אמו היה צאצא של הכומר הבפטיסטי ג'ורג' וושינגטון ביינס. הוא סיים את לימודיו בתיכון ג'ונסון סיטי ב-1924 והמשיך למכללת סאות'ווסט טקסס סטייט למורים, שם ערך את עיתון בית הספר והחל ללמוד במה הוא באמת טוב. בשנים 1928 ו-1929 לימד ילדים מקסיקנים-אמריקאים בבית הספר המופרד וולהאוזן בקוטולה, טקסס. הוא חזר והתייחס לשנה ההיא לאורך כל חייו; היא המקור למחויבות לנגישות לחינוך שאותה יכתוב בסופו של דבר בחוק הפדרלי.
הטיפוס: קונגרס, מלחמה ו-87 קולות
בשנת 1931 הפך למזכיר הקונגרס של הנציג ריצ'רד קלברג, התמחות במכניקה של וושינגטון. בשנת 1935 מינה אותו ממשלו של פרנקלין רוזוולט למנהל המינהל הלאומי לנוער בטקסס. שנתיים לאחר מכן, בגיל עשרים ושמונה, זכה במושב בבית הנבחרים המייצג את המחוז ה-10 של טקסס, החזיק בו עד 1949 והשתמש בו כדי למשוך כספים פדרליים לארץ הגבעות – חשמול כפרי, סכר מנספילד. הוא שירת במילואים של הצי במהלך מלחמת העולם השנייה וקיבל את כוכב הכסף מהגנרל דאגלס מקארתור ביוני 1942, עיטור שמוטל בספק מאז, שכן העדויות חלוקות בשאלה אם מטוס ה-B-26 שלו ראה קרב מעל גינאה החדשה.
מרוץ הסנאט שלו ב-1948 הוא פולקלור פוליטי אמריקאי. הוא ניצח ב-87 קולות מתוך כמעט 988,000 שהצביעו, פער שהושג בחלקו על ידי קולות שנויים במחלוקת מתיבה 13 במחוז ג'ים וולס, וזכה בכינוי הסרקסטי "לינדון מפולת השלגים". התוצאה הייתה מוכתמת. המושב היה אמיתי.
אדון הסנאט
ג'ונסון הפך למצליף הרוב ב-1951 ולמנהיג הרוב ב-1954, והיסטוריונים הגיעו למסקנה כללית שהוא היה מנהיג הרוב בסנאט האפקטיבי ביותר בתולדות המוסד. הכלי שלו היה אינטליגנציה בשתי מובניה: הוא הכיר את עמדתו, שאיפתו, חולשתו וחובו של כל סנאטור, והפעיל זאת באופן אישי. השיטה רכשה שם, "הטיפול", וספרות ענפה. הטון שלה יכול היה להיות תחנונים, האשמה, פיתוי, התלהבות, בוז, דמעות, תלונה ורמז לאיום – לעיתים בתוך שיחה אחת, שנאמרה ממרחק של סנטימטרים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשנת 1960 צירף אותו ג'ון פ. קנדי לכרטיס כדי לשמור על הדרום. כסגן נשיא הוא היה מודר ממוסדית, אם כי עמד בראש המועצה הלאומית לאווירונאוטיקה וחלל ותמך בתוכנית אפולו.
אייר פורס 1
ב-22 בנובמבר 1963 נרצח קנדי בדאלאס וג'ונסון נשבע אמונים על סיפון האייר פורס 1, בטקס שניהלה השופטת שרה ט. יוז – הנשיא היחיד בתולדות אמריקה שהושבע על ידי אישה. הערכת מרכז מילר היא שהוא קידם את מורשת קנדי והשיג מהקונגרס הרבה יותר ממה שקנדי היה מקבל כנראה. בנובמבר 1964 הוא ריסק את בארי גולדווטר עם 61.05 אחוזים מהקולות, הנתח הגבוה ביותר שנרשם אי פעם, כשהוא לוקח ארבעים וארבע מדינות ומגיע בזכות עצמו עם רוב של 68 מול 32 בסנאט ו-295 מול 140 בבית הנבחרים.
החברה הגדולה
למה שעשה עם המנדט הזה יש מעט מקבילות. חוק זכויות האזרח של 1964 הוציא מחוץ לחוק אפליה על בסיס גזע, צבע, מוצא לאומי, דת או מין. חוק זכויות ההצבעה של 1965 תקף את שלילת זכויות ההצבעה במנגנון שלה. חוק הדיור ההוגן בא בעקבותיו ב-1968. תיקוני הביטוח הלאומי של 1965 יצרו את מדיקר ומדיקייד, שכיום מכסים עשרות מיליוני אמריקאים ושמרכז מילר מציין כי הם עדיין זוכים לתמיכה דו-מפלגתית. נאום מצב האומה שלו ב-1964 הכריז על מלחמה ללא תנאי בעוני; שיעור העוני ירד מ-23 אחוזים ל-12 אחוזים במהלך ממשלו, עם חיל התעסוקה, VISTA וסוכנויות פעולה קהילתיות ככלים. חוק החינוך היסודי והתיכון הכפיל את ההוצאה הפדרלית על חינוך מארבעה לשמונה מיליארד דולר, והוא הוסיף את חוק ההשכלה הגבוהה ואת תוכנית "התחלה טובה" (Head Start). חוק ההגירה והאזרחות של 1965 ביטל את נוסחת המוצא הלאומי ועיצב מחדש את הדמוגרפיה של המדינה. הוא חתם על יותר משלוש מאות צעדי שימור, כולל חוק השממה, תיקוני חוק האוויר הנקי וחוק ייפוי הכבישים המהירים.
המלחמה שאכלה את הנשיאות
הוא ניהל קמפיין ב-1964 כשהוא מבטיח: "אנחנו לא עומדים לשלוח בנים אמריקאים תשעה או עשרת אלפים מיילים מהבית", בזמן שהתכונן לעשות בדיוק את זה. לאחר דיווחים על התקפות על כלי שיט אמריקאיים באוגוסט 1964, העביר הקונגרס את החלטת מפרץ טונקין ברוב מוחץ, והעניק לו סמכויות מלחמה רחבות. מבצע "רעם מתגלגל" החל בפברואר 1965; 3,500 נחתים נחתו בדנאנג במרץ. מספר החיילים הגיע ל-175,000 בנובמבר 1965, 275,000 ב-1966, והגיע לשיא של 535,000. הוא גם שלח 20,000 נחתים לרפובליקה הדומיניקנית כדי למנוע את מה שכינה התקוממות קומוניסטית.
מתקפת טט בתחילת 1968 הייתה תבוסה צבאית לצפון וקטסטרופה פוליטית לג'ונסון. סיקור טלוויזיוני של מה שמרכז מילר מתאר כקרבות אינסופיים וחסרי טעם לכאורה הרס את אמון הציבור, ההישג החזק של יוג'ין מקארתי בניו המפשייר חשף את חולשתו בתוך מפלגתו שלו, וב-31 במרץ 1968 הוא הודיע על הפסקת הפצצות ועל פרישתו מהמרוץ. הוא פרש לחווה שלו בטקסס ומת ב-22 בינואר 1973.
מדוע לינדון מכונה גאון
היכולת המדוברת היא צרה, קיצונית ונדירה באמת: היכולת למדל את המצב הפנימי של פוליטיקאי אחר – מה הוא רוצה, ממה הוא מפחד, מה הוא חייב, מה הוא יכול לשרוד בהצבעה – ולהריץ את המודל הזה על מאה אנשים בו-זמנית תוך מעקב אחר הצעת חוק בוועדה. זו לא הייתה אינטליגנציה של ספרים וג'ונסון עצמו היה חסר ביטחון לגבי זה; זה היה חישוב חברתי בדיוק כמעט מפלצתי, בשילוב עם סיבולת פיזית והיעדר מוחלט של בושה. הקונצנזוס של היסטוריונים שהוא היה מנהיג הרוב האפקטיבי ביותר אי פעם אינו דמות ספרותית אלא טענה השוואתית, והתיעוד החקיקתי של 1964 ו-1965 הוא הראיה. אף נשיא אמריקאי אחר לא העביר כל כך הרבה חקיקה מבנית כל כך מהר.
מקרה הנגד אינו הערת שוליים; הוא עשוי להיות הטקסט העיקרי. אותה יכולת מידול נכשלה באופן קטסטרופלי כאשר הנושאים היו וייטנאמים ולא סנאטורים, ו-58,000 אמריקאים ומיליוני וייטנאמים שילמו על הטעות. הוא שיקר לבוחרים לגבי כוונותיו ב-1964 ופתח פער אמינות שמעולם לא נסגר. מושב הסנאט שלו הושג בקולות שהיו כנראה מזויפים. הסיכום של מרכז מילר עצמו מסרב לפתור דבר מזה, ומסיק שמורשות המוות, ההתחדשות וההזדמנות הקשורות לממשלו הן אירוניות, מבלבלות ולא ודאיות, וכנראה יישארו כאלה. גאונות, אם המילה חלה כאן, מתארת כלי ולא פסק דין.
מורשת
נשיאותו של ג'ונסון מסמנת את קו פרשת המים של הליברליזם האמריקאי של המאה העשרים, ובו בזמן את הרגע שיצר את מה שהיסטוריונים מתארים כריאקציה שמרנית וקיטוב פוליטי דרמטי. מדיקר, מדיקייד, "התחלה טובה", חוק זכויות ההצבעה ומדינה שעוצבה מחדש על ידי רפורמת ההגירה של 1965 עדיין בתוקף. כך גם הוויכוח על וייטנאם. הוא נותר מקרה הבוחן שמוגש לכל פוליטיקאי שאפתן: הוכחה למה שמיומנות חקיקתית גולמית יכולה לבנות, ולמה שהיא אינה יכולה לראות.