לואיס פדריקו ללואר (Luis Federico Leloir): הנזיר של המדע הארגנטינאי
הוא נזקק לארבעה ניסיונות כדי לעבור את מבחן האנטומיה שלו. שלושים ושמונה שנים לאחר מכן הוא קיבל את פרס נובל לכימיה, לאחר שבנה את העבודה שזיכתה אותו בו בתוך מכון בבואנוס איירס שסבל ממחסור כה חמור בכסף, עד שצוותו אילתר פעם צנטריפוגה מצמיג מכונית ממולא במלח ובקרח. ללואר לבש במשך עשורים את אותם סרבלים אפורים בלויים למעבדה, ישב על כיסא קש, והוציא את כל סכום הפרס שלו, שמונים אלף דולר, על מחקר.
פריז ואל טויו (El Tuyú)
ללואר נולד בפריז ב-6 בספטמבר 1906, לפדריקו אוגוסטו רופינו ולהורטנסיה אגירה דה ללואר, אחד מתשעה ילדים. המשפחה הייתה ארגנטינאית - סביו היגרו מחבל הבאסקים - והוא גדל באחוזתם, אל טויו (El Tuyú). הוא התחנך בבית הספר אסקואלה גנרל סן מרטין (Escuela General San Martín) ובקולג' לאקורדייר (Colegio Lacordaire), עם תקופה בבומונט קולג' (Beaumont College) באנגליה, ולמד זמן קצר אדריכלות באקול פוליטקניק (École Polytechnique) בפריז לפני שנטש אותה.
התחלה איטית
הרפואה הגיעה לאחר מכן, באוניברסיטת בואנוס איירס, וזה לא הגיע בקלות; מבחן האנטומיה הביס אותו שלוש פעמים לפני שעבר אותו. הוא קיבל את התואר ברפואה ב-1932 ועסק במקצוע זמן מספיק כדי ללמוד כמה מעט הרפואה יכלה לעשות אז. "יכולנו לעשות מעט עבור המטופלים שלנו," הוא נזכר מאותן שנים. "אנטיביוטיקה, תרופות פסיכואקטיביות וכל הסוכנים הטיפוליים החדשים היו לא ידועים." התסכול דחף אותו אל מחוץ למרפאה ואל תוך המעבדה.
הוסאי (Houssay)
בשנת 1933 החל לעבוד עם ברנרדו הוסאי (Bernardo Houssay) על חילוף חומרים של פחמימות - הכימיה של האופן שבו הגוף מטפל בסוכר. הוסאי, שזכה בעצמו בפרס נובל, נתן ללואר הן בעיית מחקר והן מודל כיצד לנהל מעבדה במדינה ללא תשתית מדעית של ממש. החל מ-1936 יצא ללואר לחו"ל ללימודים מתקדמים באוניברסיטת קיימברידג' תחת פרדריק גאולנד הופקינס (Frederick Gowland Hopkins), מייסד הביוכימיה הבריטית, כשהוא סופג את האנזימולוגיה שתגדיר את הקריירה שלו.
שנות המלחמה לקחו אותו לארצות הברית: פרופסור חבר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס מ-1943 עד 1944, ולאחר מכן עוזר מחקר באוניברסיטת קולומביה מ-1944 עד 1945. בשנת 1943 הוא נשא לאישה את אמליה זוברבולר; בתם, אמליה גם היא, הייתה ילדתם היחידה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מכון קמפומאר (Instituto Campomar)
בשנת 1947 ייסד ללואר את קרן מכון קמפומאר (Fundación Instituto Campomar) בבואנוס איירס וניהל אותה עד מותו ארבעים שנה לאחר מכן. זה היה מוסד קטן וממומן באופן פרטי, שסבל ממחסור תמידי בציוד והיה נתון תמידית לחסדי התהפוכות הפוליטיות בארגנטינה. אילתור היה מדיניות ולא אנקדוטה - מכאן הצמיג הממולא במלח ובקרח ששימש כצנטריפוגה מקוררת. מה שהיה למכון במקום כסף היה מנהל שעבד לצד צוותו ובעיה שהייתה ראויה לשנים של תשומת לב.
סוכר נוקלאוטידים
בשנת 1948 זיהו ללואר וצוותו סוכר נוקלאוטידים, ואיתם את המנגנון שהיה חסר בביוכימיה. תאים אינם יכולים פשוט לחבר סוכר אחד לשני; הסוכר חייב להיות מופעל תחילה, טעון כימית על נושא נוקלאוטידי שמספק את האנרגיה והספציפיות להעברה. אורידין דיפוספט גלוקוז היה הראשון מנושאים אלו שהתגלה. התגלית הסבירה, בבת אחת, כיצד אורגניזמים מרכיבים פחמימות מורכבות - גליקוגן, עמילן, שרשראות הסוכר על פני התאים - וכיצד הם ממירים אותם בחזרה לאנרגיה שימושית.
מסלול ללואר
בשנת 1949 פיענחה הקבוצה את חילוף החומרים של גלקטוז, הסוכר המשתחרר כאשר לקטוז מתפרק. רצף השלבים האנזימטיים שבאמצעותם גלקטוז מומר לצורה שהגוף יכול לשרוף נקרא כיום בכל העולם מסלול ללואר. היה לכך דיבידנד קליני מיידי: פגם באחד מאותם אנזימים הוא הגורם לגלקטוזמיה, ההפרעה התורשתית שבה תינוקות אינם יכולים לעבד סוכר חלב ואשר, אם אינה מזוהה, היא קטלנית. פיסת ביוכימיה טהורה הפכה לבדיקת סקר ליילודים.
פרס נובל
פרס לואיזה גרוס הורוויץ (Louisa Gross Horwitz Prize) הגיע מקולומביה ב-1967, וב-1970 הוענק פרס נובל לכימיה לללואר לבדו על גילוי סוכר נוקלאוטידים ותפקידם בביוסינתזה של פחמימות. הוא הסטה את הקרדיט באותה נשימה שבה קיבל אותו: "זהו רק צעד אחד בפרויקט גדול הרבה יותר. אני גיליתי - לא, לא אני: הצוות שלי - את התפקוד של סוכר נוקלאוטידים בחילוף החומרים של התא." בטקס בסטוקהולם הוא השאיל משפט מצ'רצ'יל: "מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה עבור כל כך מעט."
החברה המלכותית (Royal Society) בחרה בו כחבר זר ב-1972, צרפת העניקה לו חברות בלגיון הכבוד ב-1982, וב-1983 הוא היה ממייסדי האקדמיה למדעים של העולם השלישי - מוסד שמטרתו כבר הוכחה על ידו בקריירה שלו.
שנים מאוחרות
ללואר המשיך לנהל את המכון, הנושא כיום את שמו, עד מותו בבואנוס איירס ב-2 בדצמבר 1987, בגיל שמונים ואחת. הוא קבור בבית הקברות לה רקולטה (La Recoleta).
מדוע ללואר חשוב
המדע לבדו הוא יסודי: אין אפשרות לתיאור של האופן שבו יצורים חיים בונים או שורפים פחמימות ללא סוכר נוקלאוטידים, והמסלול הקרוי על שמו מופיע בכל ספר לימוד בביוכימיה. אבל חברו הפילוסוף מריו בונגה (Mario Bunge) זיהה את המורשת השנייה במדויק - ללואר הוכיח שמחקר מדעי ברמה בינלאומית, רעוע ככל שיהיה, אפשרי במדינה מתפתחת בעיצומו של סכסוך פוליטי. הוא יכול היה להישאר בקיימברידג' או בסנט לואיס. הוא חזר הביתה לבואנוס איירס עם צמיג מלא בקרח וזכה משם בפרס נובל.