לודוויג פיק: הפתולוג שהעניק את שמו למחלה שלא זכה לראות את הריפוי שלה
המחלה שנושאת את שמו של לודוויג פיק עד היום זוהתה לא על ידי טיפול בחולה חי, אלא על ידי התבוננות מעמיקה יותר במיקרוסקופ ברקמות שרופאים אחרים הניחו שהם כבר מבינים. פיק הקדיש את הקריירה שלו להבחנה בין הפרעות שומנים קטלניות לפי הכימיה המדויקת של תאי השומן שסתמו את הכבד והטחול של ילדים – הבחנה מדויקת מספיק כדי לארגן את סיווג המחלה גם מאה שנה לאחר מכן. הוא מת במחנה הריכוז טרזיינשטט (Theresienstadt) בשנת 1944, בגיל שבעים וחמש, לאחר שגורש לשם בשל היותו יהודי על ידי אותה מדינה שממסדה הרפואי שירת במשך חמישה עשורים.
מלנדסברג למכוני הפתולוגיה של ברלין
פיק נולד ב-31 באוגוסט 1868 בלנדסברג אן דר וארתה (Landsberg an der Warthe), אז בפרוסיה וכיום גוז'וב ויילוקופולסקי (Gorzów Wielkopolski) שבפולין, בן לסוחר הרמן פיק וביאטריס שונפלייס. הוא למד רפואה משנת 1887 בארבע אוניברסיטאות – היידלברג, לייפציג, ברלין וקניגסברג – השלים את בחינות ההסמכה שלו בקניגסברג ב-1892, וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת לייפציג ב-1893 תחת הפתולוג פליקס ויקטור בירץ-הירשפלד (Felix Victor Birch-Hirschfeld), כשהוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו על פקקת היאלנית. משנת 1893 עד 1906 עבד כרופא עוזר ולאחר מכן כמנהל מעבדה במרפאת נשים בברלין בניהולו של ד"ר ליאופולד לנדאואר (Leopold Landauer), שם רכש את המומחיות בפתולוגיה גינקולוגית שתשמש לימים בסיס לעבודתו הרחבה יותר על הפרעות שומנים.
הסמכה להוראה בצל צילו של וירכו
בשנת 1899 קיבל פיק הסמכה להוראה (Habilitation) באנטומיה פתולוגית באוניברסיטת פרידריך-וילהלם בברלין, בתמיכתו של רודולף וירכו (Rudolf Virchow), מייסד הפתולוגיה התאית המודרנית והדמות המשפיעה ביותר ברפואה הגרמנית באותה עת – תמיכה שהציבה את פיק, שהיה עדיין בשלבים מוקדמים יחסית של הקריירה שלו, בשורה הראשונה של הפתולוגיה בברלין. בשנת 1906 מונה למנהל המכון לפתולוגיה בבית החולים העירוני פרידריכסהיין (Friedrichshain) בברלין, תפקיד ממנו בנה את המוניטין המדעי שלו לאורך העשורים הבאים. הוא קיבל תואר פרופסור נומינלי ב-1909 ופרופסורה של כבוד ב-1921, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה שירת מ-1914 עד 1918 וזכה לשבחים מרובים על שירותו הרפואי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההבחנה בין מחלת נימן-פיק למחלת גושה
תרומתו המדעית המכוננת של פיק הגיעה בשנות ה-20 של המאה ה-20. בשנת 1914 תיאר רופא הילדים אלברט נימן (Albert Niemann) הפרעה קטלנית אצל תינוק שהתאפיינה בצהבת, הידרדרות נוירולוגית והגדלה חמורה של הכבד והטחול, מתוך הנחה ראשונית שמדובר בווריאציה של מחלת גושה (Gaucher's disease) הידועה, שבה תרכובות שומניות הנקראות גלוקוצרברוזידים מצטברות בגוף. פיק, בבוחנו מקרים דומים באמצעות נתיחה מדוקדקת וניתוח רקמות, זיהה שהשומן המצטבר בחולים אלו היה שונה מבחינה כימית – ספינגומיאלינים, הבנויים מספינגוזין, כולין, חומצת שומן וחומצה זרחתית, ולא מהגלוקוצרברוזידים של גושה. הבחנה זו סיווגה מחדש את המצב כמחלה נפרדת לחלוטין, שזכתה לשאת את שמות שני הרופאים כמחלת נימן-פיק. הסיווג שקבע פיק – המאורגן סביב הכימיה המדויקת של השומנים ולא רק לפי תסמינים חיצוניים – עדיין עומד בבסיס הדרך שבה מבינים כיום את תת-הסוגים של המחלה, שחולקו מאוחר יותר לקטגוריות A עד D. קריירת המחקר הרחבה שלו התפרסה על חילוף חומרים של שומנים, נוירומות, מחלות מערכת העצבים ופתולוגיה גינקולוגית, ומעמדו הוכר בעולם: הוא הוזמן להרצות את הרצאת הארווי (Harvey Lecture) היוקרתית בלונדון ואת הרצאת דנהאם (Dunham Lecture) בבית הספר לרפואה בהרווארד, שתיהן ב-1932.
פיטורים תחת חוקי הנאצים
הקריירה של פיק, שנבנתה במשך ארבעה עשורים בתוך המוסדות הרפואיים היוקרתיים ביותר בגרמניה, פורקה בתוך חודשים מרגע עליית הנאצים לשלטון. בשנת 1933 הוא פוטר מתפקידו ונאלץ לפרוש לגמלאות במסגרת טיהור המשטר של אקדמאים ורופאים יהודים ממוסדות המדינה. ב-19 באוקטובר 1935 נשלל ממנו רשמית רישיון ההוראה, מה שקטע אפילו את האפשרות לעבודה אקדמית. הוא המשיך לעסוק ברפואה במקומות שבהם המשטר עדיין התיר לרופאים יהודים לעבוד, ושירת מ-1939 כראש המחלקה לפתולוגיה בבית החולים היהודי בברלין – אחד המוסדות הבודדים שעדיין הורשו להעסיק רופאים יהודים המטפלים בחולים יהודים כאשר ההגבלות של המשטר סביבם הלכו והתהדקו.
גירוש ומוות
ב-17 ביוני 1943 גורש פיק למחנה הריכוז טרזיינשטט במשלוח I/96. הוא מת שם ב-3 בפברואר 1944, בגיל שבעים וחמש, מדען ששמו כבר היה קשור לצמיתות לסיווג מחלה המשמש בבתי חולים ברחבי העולם, נרצח על ידי אותו מנגנון מדינתי שפעם אישר את הפרופסורה שלו.
מדוע לודוויג מכונה גאון
הגאונות של פיק הייתה אבחנתית וטקסונומית יותר מאשר תיאורטית: הכישרון האינטלקטואלי הספציפי להסתכל על רקמה שעמית כבר בחן ולקבוע נכונה שהיא אינה שייכת לקטגוריה שכולם הניחו. ההבחנה בין מחלת נימן-פיק למחלת גושה לא דרשה מכשיר חדש אלא שליטה מדויקת בצורה יוצאת דופן בביוכימיה של שומנים בשילוב עם המשמעת לסמוך על הבדל כימי דק יותר מאשר על דמיון קליני ברור – שתי המחלות נראות דומות מספיק ליד המיטה, כך שההבחנה הייתה תלויה לחלוטין בחיפוש הקפדני של פיק במעבדה. הסיבוך הכנה הוא שפיק לא גילה את המחלה עצמה; קרדיט זה שייך לדיווח המקרה המקורי של נימן מ-1914, ותרומתו של פיק, משמעותית ככל שתהיה, הייתה חידוד וסיווג מחדש נכון ולא תיאור ראשוני. הגאונות שלו, כפי שצריך לומר זאת, הייתה הדיוק האנליטי של פתולוג מומחה ולא המקוריות של מגלה – וזו הייתה גאונות שהמשטר שרצח אותו מאוחר יותר מעולם לא הטיל בה ספק, שכן הוא המשיך להשתמש בסיווג שלו גם בזמן ששלל ממנו את כל השאר.
מורשת
מחלת נימן-פיק מאובחנת ומסווגת עדיין באמצעות ההבחנות השומניות שפיק קבע לפני מאה שנה, ונלמדת בבתי ספר לרפואה על ידי סטודנטים ש, בניגוד לפיק עצמו, לעיתים רחוקות שומעים שמי שהיה שותף למתן שמה של המחלה מת במחנה ריכוז פחות מעשור לאחר שהרצה בהזמנה בהרווארד.