לוצ'אנו פאבארוטי: בנו של האופה שכבש את תשעת הדו הגבוהים
בלה סקאלה בשנת 1972, עלה לוצ'אנו פאבארוטי לבמה באופרה לה פיליה דל רג'ימנטו (La Fille du Régiment) מאת דוניצטי וביצע תשעה תווים גבוהים (דו גבוה) באריה אחת מבלי להישבר – הישג של סיבולת קולית נדיר כל כך, שהעניק לו את הכינוי "מלך הדו הגבוה", אשר דבק בו לאורך כל הקריירה שלו. הישג זה גם הכריז באופן סופי כי בנו של אופה ממודנה, בעל קול טנור לא ממומש בעצמו, ירש את הכישרון שאביו מעולם לא העז לבחון באופן מקצועי.
שאיפתו הלא ממומשת של אב
פאבארוטי נולד במודנה שבאיטליה לפרננדו, אופה שהחזיק, לפי כל העדויות, בקול טנור חזק באמת ושר במקהלות כנסייה מקומיות, אך חסר את הביטחון לנסות לשיר כמקצוע. אמו עבדה במפעל סיגרים. פרננדו פיצה על ריסונו העצמי בכך שאסף הקלטות של גדולי הטנורים האיטלקים – אנריקו קארוזו, בניאמינו ג'ילי – והשמיע אותן ללא הרף בבית, כשהוא טובל את בנו במסורת האופראית עוד לפני שלוצ'אנו קיבל הכשרה רשמית כלשהי. אותה שאיפה מיד שנייה, שעברה מאב לבן, עיצבה את כיוון חייו של פאבארוטי מילדותו.
עשור של הכנה
פאבארוטי לא מיהר להופיע. החל משנת 1954, הוא למד באינטנסיביות במשך שנתיים וחצי אצל מורה הפיתוח הקול אריגו פולה, תוך התמקדות מעל הכל בשליטה בנשימה וביסודות הקוליים, לפני שהמשיך את לימודיו אצל אטורה קמפוגליאני ברג'ו אמיליה הסמוכה. הוריו תמכו בכעשור של הכשרה לפני שהחל להרוויח הכנסה ממשית משירה, ופאבארוטי עצמו עבד זמן קצר במכירת ביטוחים כדי לעזור לממן את הכשרתו. הסבלנות הזו השתלמה בשנת 1961, כאשר זכה בתחרות שירה שהבטיחה לו את התפקיד הראשי של רודולפו באופרה לה בוהם (La Bohème) מאת פוצ'יני בתיאטרו מוניצ'יפלה ברג'ו אמיליה, הופעת הבכורה המקצועית שלו, ב-29 באפריל 1961.
קובנט גארדן וקריירה בנסיקה
הפריצה הבינלאומית של פאבארוטי הגיעה בשנת 1963, כאשר נכנס כמחליף של הרגע האחרון עבור טנור אחר בבית האופרה המלכותי, קובנט גארדן בלונדון, והתקבל בחום על ידי קהל שבא לשמוע מישהו אחר לגמרי. הקריירה שלו צברה תנופה נוספת באמצעות שיתופי פעולה עם הסופרן האוסטרלית ג'ואן סאת'רלנד, שזיהתה את כישרונו מוקדם ותמכה בו כשותף לבמה, מה שעזר לבסס אותו בין הטנורים המובילים בעולם האופרה בתקופה שבה חסרו בתחום קולות בולטים דומים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מלך הדו הגבוה
עד תחילת שנות ה-70, פאבארוטי בנה מוניטין לקול שמבקרים תיארו כבעל "בהירות" ו"איכות נפלאה וגמישה", תכונות שהפכו את צלילו לניתן לזיהוי מיידי גם עבור מאזינים שאינם מכירים אופרה. הופעת ה-1972 בלה סקאלה של תשעת הדו הגבוהים בלה פיליה דל רג'ימנטו הפכה להישג המזוהה עמו, שקיבע את כינויו הפופולרי והדגים שילוב של מנעד, שליטה וסיבולת שמעט טנורים בני דורו יכלו להשתוות אליו בשידור חי, לילה אחר לילה, ולא רק באולפן.
שלושת הטנורים והפופולריות ההמונית
הקריירה של פאבארוטי עברה את התפנית המסחרית המשמעותית ביותר שלה בשנת 1990, כאשר הצטרף לעמיתיו הטנורים פלאסידו דומינגו וחוסה קארראס לקונצרט "שלושת הטנורים" הראשון ברומא, שתוזמן למונדיאל. ההקלטה שנוצרה הפכה, לפי דיווחים רבים, לאחד מאלבומי המוזיקה הקלאסית הנמכרים ביותר בכל הזמנים, והשלישייה המשיכה להופיע בקונצרטים באצטדיונים מלאים ברחבי העולם, כשהם מושכים קהל שעלה בהרבה על קהלי אופרה טיפוסיים – 150,000 איש בהייד פארק בלונדון ב-1991, ויותר מ-500,000 בסנטרל פארק בניו יורק ב-1993. פאבארוטי הפך, כפי שניסח זאת מאוחר יותר הספד, לתשובה למשוואה תרבותית פשוטה: "מיליוני אנשים מקשרים אופרה לשתי מילים: לוצ'אנו פאבארוטי". הוא הרחיב את התפוצה הפופולרית הזו עוד יותר באמצעות הקלטות קרוסאובר, הופעות בקולנוע ובטלוויזיה, קונצרטי צדקה לצד אמנים כמו בונו ואלטון ג'ון, ואינסטינקט חד לקידום עצמי שהפך אותו, לפי דברי ביוגרפים רבים, לזמר האופרה המצליח ביותר מבחינה מסחרית בתקופתו.
פילנתרופיה וקריירה מאוחרת
פאבארוטי השתמש בסלבריטאיות שלו כדי לבנות פלטפורמות צדקה, ייסד את תחרות הקול הבינלאומית של פאבארוטי ב-1982 כדי לתמוך בזמרים בתחילת דרכם והקים את מרכז המוזיקה של פאבארוטי בבוסניה שלאחר המלחמה כדי לסייע למוזיקאים צעירים באזור שחרב במלחמה. הקריירה המאוחרת שלו, לעומת זאת, משכה ביקורת ממשית: שורה של הופעות שבוטלו ומקרים מדווחים של ליפ-סינק (הנעה בשפתיים) בקונצרטים בחוץ הובילו כמה מבקרים להאשים אותו בכך שהוא נשען על המוניטין שלו במקום לשמר את המשמעת של שנותיו הצעירות – מתח בין בדרן לאמן שהעיב על שני העשורים האחרונים שלו, גם כאשר טנורים צעירים יותר, כולל חואן דייגו פלורס, המשיכו לציין אותו כסטנדרט שלפיו נמדדה שירת הטנור.
שנים אחרונות ומוות
פאבארוטי נתן את הופעתו האופראית המלאה האחרונה באופרה טוסקה (Tosca) מאת פוצ'יני במרץ 2004, וזכה לתשואות עמידה של 12 דקות. הופעת השירה הציבורית האחרונה שלו התקיימה ב-10 בפברואר 2006, בטקס הפתיחה של אולימפיאדת החורף בטורינו. הוא אובחן כחולה בסרטן הלבלב ומת בביתו במודנה ב-6 בספטמבר 2007, בגיל שבעים ואחת.
חיים אישיים
פאבארוטי נישא לזמרת אדואה ורוני (Adua Veroni) בשנת 1961; לזוג נולדו ארבע בנות לפני שהתגרשו בשנת 2001. הוא נישא למזכירתו לשעבר, ניקולטה מנטובאני (Nicoletta Mantovani), בשנת 2003, ולזוג נולדה בת אחת.
מדוע לוצ'אנו מכונה גאון
המקרה של פאבארוטי נשען כמעט כולו על שליטה פיזית וטכנית ולא על המצאה אינטלקטואלית: הוא לא הלחין, והאמנות שלו הייתה טמונה במה שגופו יכול היה לעשות עם נשימה, תהודה וכלי נגינה טבעי יוצא דופן שהושחז על ידי עשור של אימון ממושמע לפני ששר אי פעם באופן מקצועי. הכינוי "מלך הדו הגבוה" לוכד את המיומנות הספציפית והניתנת למדידה הכרוכה בכך – הפקה אמינה וחוזרת של תווים בחלק העליון של מנעד הטנור שמביסים את רוב הזמרים המאומנים גם מדי פעם, המוגשים בשידור חי וללא טריקים של הגברה בשנות השיא שלו. מבקרים ששיבחו את ה"בהירות" וה"איכות הגמישה" של קולו תיארו מתנה פיזיולוגית ששוכללה על ידי טכניקה קפדנית, לא מקוריות רעיונית. טיעון הנגד הכנה הוא משמעותי: מחלוקות על ליפ-סינק וביטולים בקריירה המאוחרת מרמזים שאפילו לסוג כזה של גאונות קולית יש חיי מדף שהגוף אוכף בסופו של דבר, וכמה מבקרים טענו ששאיפות הקרוסאובר והראוותנות שלו דיללו את המשמעת האופראית הטהורה שהפכה אותו ליוצא דופן מלכתחילה.
מורשת
פאבארוטי עשה יותר מכל אמן בודד בדורו כדי להוציא את האופרה מאולמות הקונצרטים אל אצטדיונים וסלונים, והמודל המסחרי שבנה עם "שלושת הטנורים" עיצב מחדש את האופן שבו ניתן לשווק מוזיקה קלאסית לקהל המוני – מורשת שאינה ניתנת להפרדה מבנו של האופה שבילה עשור באימונים לפני שמישהו מחוץ למודנה שמע אותו שר אי פעם.