לוק מונטנייה: צייד הנגיפים שאיבד את דרכו
בתחילת 1983 הגיעה ביופסיה של בלוטת לימפה מחולה בפריז למעבדתו של לוק מונטנייה במכון פסטר (Institut Pasteur). בתוך שבועות, הצוות שלו בודד רטרו-וירוס שאיש לא ראה מעולם. בסופו של דבר הוא ייקרא HIV, וזיהויו היה הצעד הראשון וההכרחי לקראת כל תרופה לאיידס שבאה בעקבותיו. ארבעה עשורים לאחר מכן, אותו אדם הופיע בתקשורת הצרפתית והתעקש שנגיף הקורונה הורכב במעבדה.
שברי (Chabris)
מונטנייה נולד ב-18 באוגוסט 1932 בשברי (Chabris), שבמרכז צרפת. העניין שלו במדע התעורר בשנות העשרה שלו, והוא המשיך בו באוניברסיטת פואטייה (University of Poitiers) לפני שהפך לעוזר בפקולטה למדעים בסורבון, שם קיבל את הדוקטורט שלו. בשנת 1961 נישא לדורותיאה אקרמן (Dorothea Ackerman); לזוג נולדו שלושה ילדים.
למידת מקצוע הנגיפים
בין השנים 1960 ל-1963 עבד מונטנייה כעמית פוסט-דוקטורט ביחידה לחקר נגיפים של המועצה למחקר רפואי בקרשאלטון (Carshalton) שבאנגליה, ולאחר מכן עבר למכון לווירולוגיה בגלאזגו. שם הוא פיתח טכניקות תרבית אגר רך לגידול נגיפים — התקדמות מתודולוגית לא זוהרת בדיוק מהסוג שמכריע מאוחר יותר מי מוצא פתוגן חדש ראשון ומי לא.
הוא חזר לצרפת כמנהל מעבדה במכון קירי (Institut Curie) בין השנים 1965 ל-1972, ולאחר מכן הצטרף למכון פסטר, שם חקר את השפעות האינטרפרון על נגיפים. בתחילת שנות ה-80 הוא ניהל את אחת המעבדות הבודדות באירופה שהיו מסוגלות לצוד רטרו-וירוס ברקמה אנושית.
מצב החירום בפסטר
בשנים 1982 ו-1983 עבד מונטנייה עם הקלינאי וילי רוזנבאום (Willy Rozenbaum), שראה חולים גוססים מקריסה חיסונית חדשה ורצה לדעת מה גורם לה. הצוות של מונטנייה — כולל פרנסואז בארה-סינוסי (Françoise Barré-Sinoussi) וז'אן-קלוד שרמן (Jean-Claude Chermann) — בחן חומר מחולים ומצא את הנגיף שלהם בביופסיה של בלוטת לימפה.
הם פרסמו את הממצאים בכתב העת Science ב-20 במאי 1983, וכינו אותו נגיף הקשור ללימפדנופתיה (lymphadenopathy-associated virus), או LAV. זה היה הרגע שבו האיידס חדל להיות תסמונת מסתורית והפך למחלה זיהומית עם גורם שניתן לשם — מה שאומר שניתן היה לבדוק אותו, לסנן אותו מאספקת הדם, ובסופו של דבר לטפל בו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מלחמת הקרדיט
מה שבא בעקבות זאת היה אחד מסכסוכי העדיפות המכוערים ביותר במדע המודרני. החוקר האמריקאי רוברט גאלו (Robert Gallo) בודד את מה שכינה HTLV-III והפיק את הראיות המכריעות לכך שהנגיף אכן גורם לאיידס. שתי מעבדות לאומיות, שני שמות, שתי טענות ופטנט על בדיקת הדם על הפרק.
הסכסוך יושב בסופו של דבר לא על ידי מדענים אלא על ידי ראשי מדינות: לאחר התערבותם של פרנסואה מיטראן ורונלד רייגן, הסכימו מונטנייה וגאלו ב-1986 לחלוק בקרדיט. שני השמות היריבים נזנחו לטובת HIV. הקונצנזוס המודרני מפצל את ההישג: הקבוצה של מונטנייה בודדה את הנגיף ראשונה, הקבוצה של גאלו הוכיחה שהוא הגורם למחלה.
פרס הנובל
בשנת 2008 חלק מונטנייה את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה עם פרנסואז בארה-סינוסי והראלד צור האוזן (Harald zur Hausen). גאלו נותר בחוץ, ומונטנייה אמר זאת בפומבי: "היה חשוב להוכיח ש-HIV הוא הגורם לאיידס, ולגאלו היה תפקיד חשוב מאוד בכך. אני מצטער מאוד בשביל רוברט גאלו". מריה מאסוצ'י (Maria Masucci) מאספת נובל לא התרשמה, ואמרה כי "לא היה ספק לגבי מי ביצע את התגליות הבסיסיות".
עד אז הוא כבר אסף כמעט כל תואר אחר שהיה זמין: פרס לסקר (Lasker Award), פרס לואי-ז'נטה לרפואה (Louis-Jeantet Prize) ב-1986, פרס גיירדנר (Gairdner Award) ב-1987, פרס המלך פייסל הבינלאומי (King Faisal International Prize) ב-1993, פרס נסיך אסטוריאס (Prince of Asturias Award) ב-2000, מפקד מסדר ההצטיינות הלאומי (National Order of Merit) ב-1986, ודרגות עוקבות של לגיון הכבוד (Légion d'honneur) מאביר ב-1984 ועד קצין גדול ב-2009. מאוחר יותר הוא החזיק במשרת פרופסור באוניברסיטת שנגחאי ג'יאו טונג (Shanghai Jiao Tong University).
הירידה הארוכה
ואז, בעשור האחרון לחייו, הפך מונטנייה להמחשה הסטנדרטית למה שזכה לכינוי "מחלת נובל" — הנטייה של מדענים דגולים לקדם טענות אנטי-מדעיות מחוץ לתחום מומחיותם.
משנת 2009 הוא פרסם עבודה הטוענת שתמיסות מהולות מאוד של DNA חיידקי פולטות אותות אלקטרומגנטיים. המאמרים הופיעו עם לוחות זמנים של ביקורת עמיתים שהדאיגו מדענים אחרים; הביולוג פי-זי מאיירס (PZ Myers) ציין שאחד "הוגש ב-3 בינואר 2009, תוקן ב-5 בינואר 2009, והתקבל ב-6 בינואר 2009", ושאל: "מי עשה ביקורת עמיתים לזה, אמא של המחבר?" במפגש חתני פרס נובל בלינדאו (Lindau) ב-2010, המצגת של מונטנייה עוררה ביקורת גלויה מעמיתיו. כשנלחץ בשאלה האם זה מאשר את ההומאופתיה, הוא התחמק: "אי אפשר להשליך זאת על המוצרים המשמשים בהומאופתיה".
בשנת 2012 הוא נשא את נאום המפתח ב-AutismOne, כנס נגד חיסונים. בשנת 2017, 106 מדענים אקדמיים חתמו על מכתב פתוח: "אנו, אקדמאים לרפואה, איננו יכולים לקבל שאחד מעמיתינו משתמש בפרס הנובל שלו כדי להפיץ מסרים בריאותיים מסוכנים מחוץ לתחום הידע שלו".
הוא התעלם מהם. בשנים 2020 ו-2021 הוא קידם את הטענה ש-SARS-CoV-2 יוצר במעבדה, אולי במהלך ניסיונות לבנות חיסון ל-HIV, בטענה ש"נוכחות אלמנטים של HIV וחיידק המלריה בגנום של נגיף הקורונה חשודה מאוד". ניתוח ביואינפורמטי הראה שהרצפים עליהם הצביע היו נפוצים והופיעו באופן עצמאי לאורך האבולוציה של נגיפי הקורונה. הוא גם טען שחיסון המוני מניע את אבולוציית הווריאנטים ושהגברה תלוית נוגדנים (antibody-dependent enhancement) תפגע במחוסנים — תופעה שהוכחה באופן חד-משמעי עבור דנגי, לא עבור COVID-19.
מוות
מונטנייה מת ב-8 בפברואר 2022 בנוי-סור-סן (Neuilly-sur-Seine), בגיל שמונים ותשע.
מדוע מונטנייה חשוב
אם מורידים את חמש-עשרה השנים האחרונות, ההישג נותר שלם ועצום: בתוך חודשים ספורים, עם מחלה חדשה וקטלנית שמתפשטת באוכלוסיות שאיש לא הגן עליהן, המעבדה של מונטנייה מצאה את הגורם. כל מה שבא בעקבות זאת — בדיקת הדם, סינון עירויי הדם, טיפול אנטי-רטרו-ויראלי, הפיכת האיידס מגזר דין מוות למצב מנוהל — היה תלוי בזיהוי הזה.
הקריירה המאוחרת שלו מאלפת בדרך אחרת. היא הוכיחה שהסמכות המוענקת על ידי פרס נובל אינה ניתנת להעברה בין תחומים, ושלמוסדות מדעיים אין כמעט מנגנון לרסן חתן פרס שמחליט להשתמש בסמכות הזו בפזיזות. מונטנייה נזכר בשני החצאים, ובכנות, כך צריך להיות.