לואי לה פרינס: האיש שהמציא את הקולנוע ונעלם
ב-14 באוקטובר 1888, בגינה בראונדהיי, לידס, כיוון צרפתי קופסה מעץ לעבר קרובי משפחתו ותפס כשתי שניות שלהם הולכים במעגלים. זה שורד כיום כ"סצנת הגן בראונדהיי" (Roundhay Garden Scene), המקובל בדרך כלל כסרט העתיק ביותר ששרד – צילומים שצולמו חמש שנים לפני שתומאס אדיסון חשף מערכת תמונה בתנועה עובדת ושבע שנים לפני שהאחים לומייר ערכו את הקרנתם המפורסמת בפריז. שנתיים לאחר עשייתו, יוצרו, לואי לה פרינס, עלה על רכבת בדיז'ון ומעולם לא נראה שוב.
ילדות ליד דאגר
לואי אמה אוגוסטין לה פרינס נולד ב-28 באוגוסט 1841 במץ, צרפת, בנו של רב-סרן בתותחנים של הצבא הצרפתי וקצין לגיון הכבוד; המשפחה קראה לו "אוגוסטין", אם כי עמיתים אנגלים הכירו אותו מאוחר יותר כ"גאס". על פי דיווחי המשפחה, הוא קיבל הדרכה מוקדמת בצילום וכימיה מלואי דאגר, ממציא הדאגרוטיפ, לפני שהיה בן 10 – טענה שאם היא מדויקת, מציבה את זרעי האובססיה של חייו מוקדם להפליא. הוא המשיך ללמוד ציור בפריז וכימיה לתארים מתקדמים באוניברסיטת לייפציג, ובנה את הבסיס הטכני והאמנותי שעבודת המצלמה המאוחרת שלו תשלב.
לידס ונישואים עובדים
ב-1866 עבר לה פרינס ללידס, אנגליה, כדי להצטרף ל-Whitley Partners, בית יציקה לפליז שנוהל על ידי משפחתו של חברו לאוניברסיטה ג'ון ויטלי; ב-1869 הוא נשא את אחותו של ג'ון, שרה אליזבת ויטלי. יחד הקימו בני הזוג את בית הספר הטכני לאמנות של לידס ובנו מוניטין לתיקון תצלומים צבעוניים על מתכת וקרמיקה, תהליך חדשני שזיכה אותם בהזמנה להפיק דיוקנאות של המלכה ויקטוריה וראש הממשלה ויליאם גלדסטון, שנקברו מאוחר יותר בקפסולת זמן במחט קלאופטרה בלונדון – עדות לכך שהמוניטין של לה פרינס כחדשן קדם לעבודת הקולנוע שלו בשנים.
מעקף אמריקאי, ואז הפריצה
ב-1881 נסע לה פרינס לארצות הברית כסוכן עבור חומר חיפוי הקירות Lincrusta Walton, ונשאר לאחר מכן לנהל אמנים צרפתים שהפיקו תערוכות פנורמיות גדולות של קרבות בניו יורק, וושינגטון ושיקגו. שם, בתחילת 1888, הוא רשם פטנט על מצלמת 16 עדשות שנועדה לתפקד גם כמצלמת תנועה וגם כמקרן – עיצוב שהוכח כלא מושלם טכנית, שכן העדשות המרובות שלו תפסו נקודות מבט שונות במקצת והפיקו תמונות מורכבות מעוותות. בחזרתו ללידס במאי 1887, הוא בנה מכונה משמעותית הרבה יותר בסדנה שלו ב-160 Woodhouse Lane: מצלמת עדשה אחת המשתמשת בסרט הפשטה מגובה נייר, כנראה מלאי של איסטמן קודאק, שיכולה להקליט תנועה רציפה מנקודת מבט עקבית אחת. מצלמה זו הפיקה את "סצנת הגן בראונדהיי", שצולמה בביתו של חמיו באוקווד גריינג', יחד עם "נגן האקורדיון", המציג את בנו אדולף, ו"תנועה חוצה את גשר לידס", שצולמה מבניין Hicks the Ironmongers בסוף אוקטובר 1888 – צילומים שהמוזיאון הלאומי למדע ומדיה, שמחזיק כעת במצלמת העדשה האחת שלו בגלריית האנימציה שלו, מייחס לו כמי שהפך אותו ל"ראשון בקו הסיום" בין חלוצי הקולנוע המתחרים, "מספר שנים" לפני אדיסון והאחים לומייר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פטנט שנותר פגיע
הפטנט הבריטי של לה פרינס, שהוענק באופן זמני ב-10 בינואר 1888, תיאר את מערכת 16 העדשות בפירוט אך כלל את שיטת העדשה האחת רק כנספח, ללא איור מלא – מחדל שהותיר את המצאתו החשובה יותר ללא הגנה משפטית. הוא המשיך לשכלל את טכנולוגיית ההקרנה עם המכונאי ג'יימס לונגלי בין 1889 ל-1890, ובחן דגמי "משלוח" עם עדשה אחת, שתיים, שלוש ושש-עשרה, תוך עבודה לקראת הדגמה פומבית שלעולם לא חי כדי לתת.
היעלמות
ב-16 בספטמבר 1890, בזמן שהתכונן לנסוע לארצות הברית לחשיפה פומבית מתוכננת של המצאתו, החליט לה פרינס לבקר תחילה את אחיו בדיז'ון. הוא עלה על רכבת שנועדה להמשיך לפריז – ומעולם לא נראה שוב. המזוודות שלו מעולם לא נמצאו, והתצפית של אחיו בתחנת דיז'ון הייתה התיעוד המאושר האחרון שלו. המשטרה הצרפתית, הסקוטלנד יארד ומשפחתו ערכו חיפושים ממצים ללא תוצאות, והוא הוכרז רשמית כמת שבע שנים לאחר מכן, ב-1897. התיאוריות נעו בטווח רחב: ספרו של כריסטופר רולנס מ-1990 "הסליל החסר" חקר תיאוריית רצח הקשורה ליריבויות פטנטים לפני שהעדיף בסופו של דבר התאבדות; ההיסטוריון ז'אק דלנד הציע היעלמות מרצון המונעת מצרות כלכליות; וב-2003 צץ תצלום בארכיוני המשטרה בפריז של אדם טבוע הדומה ללה פרינס, מה שהוסיף משקל לתיאוריית ההתאבדות, אם כי על פי הדיווחים הגופה הייתה קצרה מכדי לאשר את הזיהוי בוודאות. אף אחת מהתיאוריות לא הוכחה באופן חד משמעי.
מקרה אדיסון וריק משפטי
לאחר היעלמותו של לה פרינס, אלמנתו ובנו אדולף העידו בתיק המשפטי האמריקאי מ-1898 Equity 6928, וערערו על טענתו של תומאס אדיסון לזכויות בלעדיות על המצאת הקולנוע. פסיקה ראשונית העדיפה את אדיסון; היא בוטלה שנה לאחר מכן, אך אדיסון כבר הנפיק מחדש את הפטנטים שלו והמשיך לשלוט בתעשיית הקולנוע האמריקאית במשך שנים ללא קשר. אדולף לה פרינס, שגם העיד עבור חברה יריבה בהתדיינות המשפטית של אדיסון, נמצא מת ב-Fire Island, ניו יורק, ב-1901, בגיל 28, מפצע ירי עצמי – תעלומה שנייה שלא נפתרה הקשורה למשפחה.
מדוע לואי מכונה גאון
מקרה הגאונות של לואי לה פרינס מוצק בצורה יוצאת דופן מכיוון שהוא נשען על הישג טכני שניתן לאימות ולא על מוניטין או מיתוס: מצלמת תנועה עובדת בעלת עדשה אחת, שנבנתה ושימשה בהצלחה שנים לפני כל שווה ערך מתועד של יריב, ופתרה את הבעיה ההנדסית הספציפית – לכידת תנועה רציפה מנקודת מבט עקבית אחת על סרט גמיש – שגישת 16 העדשות והניסויים המוקדמים של אדיסון עצמו טרם פיצחו. זוהי פעולת המצאה קונקרטית שניתן לתארך, המאומתת על ידי צילומים ששרדו ועל ידי מוסד, המוזיאון הלאומי למדע ומדיה, שמייחס לו במפורש כראשון. הסיבוך הכנה הוא שהמצאה לבדה לא הפכה אותו לאב ההיסטורי של הקולנוע בפועל: הוא מעולם לא הדגים את המצלמה בפומבי בפני אגודות צילום או קהל כללי, הפטנט שלו הותיר את שיטת העדשה האחת החיונית ללא הגנה מספקת, והיעלמותו מחקה אותו מהנרטיב המסחרי והתרבותי שאדיסון והאחים לומייר המשיכו לכתוב במקומו. גאונות, במקרה שלו, היא טענה על עדיפות ותובנה הנדסית ולא על השפעה – הוא פתר את הבעיה ראשון ולא קיבל עליה קרדיט במשך עשורים.
מורשת
לאחר שנשכח זמן רב לאחר היעלמותו, עבודתו של לה פרינס התגלתה מחדש והוערכה מחדש החל משנות ה-20, ומאז בנתה לידס תשתית הנצחה משמעותית סביבו: לוח ברונזה בסדנה הקודמת שלו שנחשף ב-1930, לוח כחול המסמן את מיקום הצילום בגשר לידס, ומרכז מחקר של אוניברסיטת לידס הנושא את שמו מאז 2003. אגודת תומכים, L'Association des Amis de Le Prince, נותרה פעילה בליון, וסיפורו נבחן מחדש בסרטים דוקומנטריים כולל "הסרט הראשון" (2015). הוא מוכר כעת באופן נרחב, אם כי לאחר מותו, כ"אב הקולנוע" – תואר שהרוויח בסדנה בלידס ואושר רק זמן רב לאחר שהאיש שהרוויח אותו נעלם.