לואיק וקאן: הסוציולוג שספג את המכות
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, סטודנט צרפתי נכנס למכון איגרוף בוודלון, בצד הדרומי השחור של שיקגו, ולא עזב אותו במשך שלוש שנים. הוא לא הגיע לשם כדי לראיין איש. הוא למד לדלג בחבל, אחר כך להתאגרף מול צל, לאחר מכן להתאמן בזירה, ובסופו של דבר נלחם בטורניר הכפפות המוזהבות (Golden Gloves). הספר שנוצר בעקבות זאת, גוף ונפש: מחברות של מתאגרף חניך (Body & Soul: Notebooks of an Apprentice Boxer), הפך לאחת האתנוגרפיות המדוברות ביותר של דורו — והפך את לואיק וקאן (Loïc Wacquant) לתאורטיקן נדיר שהעדויות שלו כללו את צלעותיו החבולות.
ממונפלייה לשיקגו
וקאן נולד בשנת 1960 וגדל בדרום צרפת. הכשרתו הייתה מפוזרת במכוון: לימודים במונפלייה ובפריז, אחר כך בצ'אפל היל ובשיקגו; בסיס מוקדם בכלכלה תעשייתית; עבודת שדה בקלדוניה החדשה עוד לפני שדרך אי פעם בגטו אמריקאי. הוא קיבל את הדוקטורט שלו בסוציולוגיה ב-1994. למסלול הזה יש משמעות, כיוון שהקריירה שלו נבנתה על דחיית ההנחה שהמדע החברתי האמריקאי הוא תאוריה כללית של החברה ולא תיאור של מדינה אחת בלבד. כיום הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, קשור למרכז לחקר משפט וחברה ולתוכנית ללימודים מטרופוליניים גלובליים, ובמקביל משמש כחוקר עמית במרכז האירופי לסוציולוגיה ומדע המדינה בפריז — אזרחות כפולה שתוחזקה במכוון.
המתאגרף החניך
גוף ונפש היה טיעון שהוסווה כספר זיכרונות. המטרה של וקאן הייתה הרגל סוציולוגי המתייחס לבני אדם כנושאי דעות שיש לחלצן באמצעות שאלונים. מולו הוא הציע את מה שכינה סוציולוגיה קרנלית (גופנית): ידע שחי בגוף וניתן לרכשו רק על ידי רכישת הגוף. מכון האיגרוף היה המעבדה האידיאלית מכיוון שכל מה שמתאגרף יודע — מרחק, תזמון, הנכונות לספוג כאב — הוא בדיוק מה שלא ניתן לומר בראיון.
תאורטית, הספר היה יישום אופרטיבי של ההביטוס (habitus) של פייר בורדייה (Pierre Bourdieu), המושג של מבנה חברתי מופנם המעצב פרקטיקה מתחת לרמה של בחירה מודעת. בורדייה תיאר את ההביטוס; וקאן הלך וגידל אחד כזה, ואז תיעד כיצד. תוך כדי כך הפך הספר למחקר על מה שכינה כלכלת הכאב והגבריות במעמד הפועלים השחור בשיקגו בסוף המאה. מבקרים ציינו שהוא שילב את הדיוק האנליטי של סוציולוג עם הפרוזה של סופר, שילוב שהפך אותו לניתן להוראה בסמינרים לכתיבה יוצרת באותה מידה כמו בקורסים לשיטות מחקר. מהדורה מורחבת לרגל יום השנה ב-2022 הוסיפה כ-140 עמודים, ועקבה אחר חייהם של חבריו למכון בתוך ומחוץ למכון לאורך שלושים השנים שחלפו — המקבילה האתנוגרפית למחקר אורך שאף אחד לא תכנן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שוליות מתקדמת
מכון האיגרוף היה נקודה אחת בתוך פרויקט גדול בהרבה. מנודים עירוניים: סוציולוגיה השוואתית של שוליות מתקדמת (Urban Outcasts: A Comparative Sociology of Advanced Marginality, 2008) הציב את הגטו האמריקאי לצד פריפריה של מעמד הפועלים האירופי והתעקש שהשניים אינם אותו אובייקט. ההשוואה הייתה העניין. היכן שהפרשנות האמריקאית תיארה את הגטו ככישלון של אינטגרציה, וקאן התייחס אליו כמוסד המיוצר באופן פעיל על ידי מדיניות מדינה ושליטה אתנו-גזעית — ואת הבאנליו (banlieue) האירופי כמשהו שונה מבנית, הדורש הסבר אחר, לא משנה כמה דומות נראו צילומי הטלוויזיה. תחומי המחקר המוצהרים שלו נקראים כמו מפה של אותה שאיפה: שוליות עירונית השוואתית, שליטה אתנו-גזעית, התגלמות, מדינת ענישה, תאוריה חברתית ופוליטיקה של התבונה.
וורקפייר ופריזון-פייר
להעניש את העניים: הממשל הניאו-ליברלי של חוסר הביטחון החברתי (Punishing the Poor: The Neoliberal Government of Social Insecurity, 2009) הוא הספר שהגיע אל מעבר לסוציולוגיה. התזה שלו היא היפוך ישיר של החוכמה המקובלת. חומרת הענישה האמריקאית לאחר עידן זכויות האזרח, טען וקאן, לא הייתה תגובה לפשיעה גואה; היא הייתה תגובה לחוסר הביטחון החברתי שנוצר על ידי דה-רגולציה כלכלית וערעור ההיררכיה הגזעית. רווחה וכלא, שנחקרו בדרך כלל על ידי חוקרים נפרדים במחלקות נפרדות, היו בתיאור שלו מנגנון אחד: "וורקפייר" (workfare) ו"פריזון-פייר" (prisonfare), שתי ידיים של אותה מדינה, שתיהן פועלות לפי לוגיקה של ביהביוריזם מוסרי שמטרתו למשמע את מעמד הפועלים הפוסט-תעשייתי לעבודות פגיעות.
התוצאה ערערה את התמונה הסטנדרטית של הניאו-ליברליזם. רחוק מלהוליד ממשלה קטנה, טען וקאן, הניאו-ליברליזם מייצר מדינת ענישה מנופחת וחודרנית — מה שהוא כינה מדינת הקנטאור, ליברלית בראשה וסמכותנית בבסיסה, המציעה חופש שוק לעשירים ושיטור, מעקב וכליאה לעניים. הכלא, בקריאה זו, אינו מכשיר טכני של אכיפת חוק אלא מוסד פוליטי מרכזי, והגינוי הציבורי של מקבלי רווחה, עברייני רחוב ועברייני מין הוא "תיאטרון ראוותני של מוסר אזרחי" המבוים כדי לכסות על נטישה כלכלית.
שותפו של בורדייה, לא תלמידו
תרומה בת-קיימא אחרת של וקאן היא מוסדית. יחד עם בורדייה הוא כתב את הזמנה לסוציולוגיה רפלקסיבית (An Invitation to Reflexive Sociology, 1992), עבור דור של סטודנטים דוברי אנגלית הדלת השימושית ביותר לגוף עבודה קשה במיוחד. הוא היה ממקימי כתב העת אתנוגרפיה (Ethnography) ובהמשך ה-Ethnographic Cafe, פורום מקוון לחוקרי שדה מכל הדיסציפלינות. התפוקה המאוחרת שלו שמרה על הקצב — שליטה גזעית וג'ים קרואו: טרור של קאסטה באמריקה ב-2024, לחשוב מחדש על מדינת הענישה ב-2026, שני הפנים של הגטו ב2027. הוא החזיק בחברות בחברה לעמיתים של הרווארד, זכה במלגת קרן מקארתור, וקיבל את פרס לואיס א. קוזר ממדור התאוריה של האגודה הסוציולוגית האמריקאית.
מדוע לואיק מכונה גאון
למילה יש כאן הצדקה קונקרטית: וקאן מחזיק במלגת מקארתור, הפרס שהעיתונות האמריקאית מכנה "מענק הגאונות" מאז היווסדו. אבל התווית היא החלק הפחות מעניין במקרה. מה שמייחד אותו הוא מהלך קוגניטיבי אחד שחוזר על עצמו בשלושה ספרים שונים מאוד — לקחת תופעה שכולם מתייחסים אליה כאפקט ולהוכיח שהיא סיבה. בתי כלא נראים כתגובה לפשיעה; הוא הראה שהם מתפקדים ככלי למשמעת עבודה. הגטו נראה כמקום שבו האינטגרציה נכשלה; הוא הראה אותו כמבנה שהמדינה בונה. מיומנות מגולמת נראית כשריד של תאוריה; הוא הראה אותה כמדיום שבו המבנה החברתי באמת קיים. כל היפוך דרש לא רק רעיון אלא מנגנון — שלוש שנים במכון איגרוף, השוואה בין שתי יבשות, שילוב של מדיניות רווחה וניתוח ענישה שאף תת-תחום לא היה מצויד לנסות.
טענת הנגד היא אמיתית והועלתה על ידי אנשים רציניים. להעניש את העניים משך סימפוזיון ביקורת ב-British Journal of Criminology בדיוק משום שהקרימינולוגים לא השתכנעו, וההתנגדויות הקבועות הן מהותיות: שהמסגרת ממעיטה בערכן של צורות אחרות של רגולציה חברתית, סוכנות מקומית וחברה אזרחית, וכי מודל שנבנה על כליאה המונית אמריקאית עשוי לא לעבור להקשרים לאומיים אחרים — האשמה מביכה נגד חוקר שכל שיטתו היא השוואה. וקאן הוא תאורטיקן בעל עוצמה עצומה שהואשם בכפיית העדויות כדי שיתאימו לתאוריה. הוויכוח הזה לא הוכרע, וזו הסיבה שעבודתו עדיין נלמדת.
מורשת
וקאן סיפק את אוצר המילים שדור שלם משתמש בו כיום ללא ייחוס. מונחים שהוא חידד — שוליות מתקדמת, פריזון-פייר, מדינת הקנטאור — נדדו מכתבי עת לסוציולוגיה לתוך קרימינולוגיה, גאוגרפיה, עבודה סוציאלית וויכוחים פוליטיים ברחבי אירופה ואמריקה הלטינית, לעיתים קרובות דרך קוראים שמעולם לא פתחו את להעניש את העניים. הירושה העמוקה יותר שלו עשויה להיות מתודולוגית: ההוכחה, שעדיין אינה שכיחה, שחוקר יכול לייצר תאוריה מהדרג הראשון מבלי לוותר על הזיעה, הרעש ובני האדם הספציפיים שמהם היא נגזרה.