ליובומיר צוקולובסקי: ניכור, בקריאה מקרוב
בספטמבר 2020 מסר פרופסור פילוסופיה בדימוס לכלי תקשורת מקדוני אבחנה על ארצו שלו: היא חדלה מלפקוד מדינה אחת. לדבריו, היא פועלת כעת על בסיס "שתי ממשלות מקבילות ושני חברות מקבילות". האיש שמסר את פסק הדין העביר ארבעה עשורים בפקולטה לפילוסופיה בסקופיה בקריאת קרל מרקס על ניכור, והגיע לחשוב שהמונח מתאר את המצב שבו חי.
ביטולה, ותזה על ברגסון
ליובומיר צוקולובסקי (Ljubomir Cuculovski) נולד ב-1 בספטמבר 1948 בביטולה, במה שהיה אז הרפובליקה הסוציאליסטית של מקדוניה בתוך יוגוסלביה. הוא למד פילוסופיה באוניברסיטת קิריל ומתודיוס הקדושים בסקופיה, והגיש תזת סיום על מקורות תורת ההכרה של אנרי ברגסון — בחירה שהציבה אותו, בראשית דרכו, בצד הוויטליסטי והאנטי-פוזיטיביסטי של המחשבה האירופית ולא בצד המטריאליזם הדיאלקטרי האורתודוקסי שהיה מצופה מפקולטה יוגוסלבית לפילוסופיה.
הוא לא נשאר שם. ב-1982 הוא קיבל תואר שני במדעי החברה מהמכון למחקר סוציולוגי, פוליטי ומשפטי בסקופיה, עם תזה על דת ומוסר. עשר שנים לאחר מכן, ב-1992, הוא השלים דוקטורט בפקולטה לפילוסופיה עם דיסרטציה על קרל מרקס ומקור המטריאליזם ההיסטורי, המוגבלת בקפידה לשנים 1841 עד 1849 — כלומר, למרקס הצעיר, מרקס של כתבי היד המוקדמים, עוד בטרם הקפיטל.
ארבעה עשורים בבניין אחד
הקריירה המוסדית שלו מתנהלת בקו ישר. עוזר הוראה במכון למחקר סוציולוגי, פוליטי ומשפטי משנת 1973 עד 1975; לאחר מכן בפקולטה לפילוסופיה מ-1975 ואילך. דוקנט ב-1992, מכוח הדוקטורט. פרופסור מן המניין ב-2002. פרופסור אורדינריוס — הדרגה הבכירה ביבשת — ב-2007. הוא פרש לגמלאות ב-2013.
לצד הדרגות הגיע הניהול. הוא עמד בראש החוג לפילוסופיה במשך שתי קדנציות, מ-1999 עד 2005, ונבחר לנשיא הסנאט של האוניברסיטה בשנת 2000. הוא לימד את ההיסטוריה של המרקסיזם, פילוסופיה של הדת ומבוא לפילוסופיה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מרקס הצעיר, לא הכלכלן
מרכז הכובד בעבודתו הכתובה יושב בדיוק במקום שבו ישבה הדיסרטציה שלו. ספרו הראשון, מושג האדם, העבודה והניכור אצל מרקס (1981), קדם לדוקטורט ביותר מdecade; הביקורת האנתרופולוגית של מרקס על הקפיטל (2007) וכמה מחלוקות סביב מרקס (2008) חזרו אל אותה קרקע זמן רב לאחר מכן. המילה החוזרת ונשנית היא אנתרופולוגית. המרקס של צוקולובסקי הוא תאורטיקן של מה שעבודה עולת לבני אדם ולא בעיקר תאורטיקן של ערך עודף, והוא נושא את הקריאה הזו לפילוסופיה פוליטית, ומנתח את הקפיטל מתוך עמדה מרקסיסטית מוצהרת.
העיסוק המרכזי השני שלו הוא תאודיצאה, שאותה הוא מתייחס אליה כאל השאלה המרכזית בפילוסופיה של הדת — האם קיומו של אלוהים שורד את בעיית הרוע. הזוגיות הזו מוזרה פחות ממה שהיא נראית. שתיהן שאלות על סבל שמערכת אמורה להצדיק.
שש מאות מאמרים
צוקולובסקי פרסם יותר משש מאות מאמרים בכתבי עת מקדוניים ויוגוסלביים לשעבר, לצד כתיבה עיתונאית בבולגריה, קרואטיה ובמקומות אחרים. הוא חבר במערכות של נובי פלאמן ו-Philosophia. ספרים נוספים שלו כוללים את עדויות והערות (1999), נרטיבים שונים (2002), נרטיבים פוליטיים (2002), ורומן, רומן בלילה אחד (2011).
חקירתו פנתה יותר ויותר אל המצב שלפניו ישירות: החברה המקדונית בת זמננו, והגלובליזציה, שאותה הוא מאפיין כ-"חיצון, ששקול לאמריקניזציה". בראיון ל-Netpress ב-2020 הוא טען שהאומה המקדונית, ההיסטוריה והשפה מעולם לא היו פתוחות לגיטימית לשאלות, והטיל את צרות המדינה על לפתמה של מה שכינה ממשלה "בלתי חוקית, בלתי לגיטימית" תחת זוראן זאב. הוא הצביע על מוסדות בנויים אתנית — הוא ציין את לשכת המסחר של צפון-מغرب מקדוניה — כראיה לכך שתשתית מקבילה מתקשחת לכדי בסיס לחלוקה רשמית, ויש המסיקים ש"החיים והדו-קיום בלתי אפשריים".
מדוע ליובומיר נקרא גאון
בכנות: הוא אינו כזה, לפחות לא באף מקור זמין כאן. Netpress קורא לו "פרופסור לפילוסופיה בעל שם", וזוהי תקרת השבחים המתועדת. איש בספרות הנגישה אינו מיישם את המילה גאון על ליובומיר צוקולובסקי, והטענה לא הייתה שורדת בדיקה אם הייתה מושמעת. הוא לא הפיק מערכת פילוסופית, שום מונח שנע תחת שמו, ושום עבודה מתורגמת רחבות מחוץ למקדוניה. הדוקטורט שלו הגיע בגיל ארבעים וארבע, הפרופסורה המלאה שלו בגיל חמישים וארבע. זוהי קריירה של איש אקדמיה לאומי רציני, לא דמות בעלת משמעות בינלאומית, וההבדל חשוב.
מה שניתן להגן עליו הוא איכות אינטלקטואלית מסוימת: עקביות יוצאת דופן של מחויבות פרשנית אחת במשך חמישה עשורים, והעוז להפנות זאת כלפי ארצו שלו בפומבי. צוקולובסקי התמקם מוקדם על מרקס הצעיר והאנתרופולוגי — ניכור כקטגוריית האב — ומעולם לא זנח זאת: לא כשיוגוסלביה התפרקה, לא כשמרקסזם הפך לרעיל מבחינה מקצועית בכל רחבי אירופה הפוסט-סוציאליסטית, ולא בפרישה לגמלאות. הנפח העצום הוא חלק מהעניין; למעלה משש מאות מאמרים מרמזים על גבר שלא הפסיק לכתוב. והראיון מ-2020 מראה את התיאוריה מופעלת במקום מטופחת, ניכור מופנה כלפי השבר האתני של צפון מקדוניה במקום להיות מנוח בסמינר. האם הקריאה הזו נכונה היא ויכוח נפרד. העובדה שזו פילוסופיה המיושמת על מצב חירום חי, ולא פרשנות הלובשת את בגדי הפילוסופיה, היא הטענה החזקה ביותר העומדת לרשותו.
מה שהוא מותיר
מחלקה שניהל במשך שש שנים, סנאט של אוניברסיטה שעמד בראשו, מדף ספרים במקדוניה, והרגל של פרסום בעיתונים בקלות כמו בכתבי עת. הקריירה של צוקולובסקי נבנתה כולה בתוך תרבות אינטלקטואלית לאומית אחת — מביטולה ועד סקופיה, ולא מעבר לכך. זוהי הגבלה אמיתית על טווח ההגעה שלו. זוהי גם, ניתן לטעון, הפואנטה. הוא נשאר, והמשיך להתווכח.