לאופולדו פירלי (Leopoldo Pirelli): הג'נטלמן של התעשייה האיטלקית
הוא ירש את אחד השמות הגדולים של הייצור האירופי ותאר את הירושה לא כזכות אלא כמחויבות. ניסוח זה — שדווח על ידי קרן פירלי כמפתח לאופיו — מסביר את מרבית שלושים שנותיו של לאופולדו פירלי בראש החברה: הנכונות לנהל מו"מ עם איגודים מקצועיים כאשר התעשייה האיטלקית הייתה תחת איום פצצות, ההחלטה לאפשר לג'ו פונטי לבנות גורד שחקים, והקוד המוסרי בן עשרת הכללים שפרסם עבור יזמים ב-1986. הוא גם מסביר כיצד סיים. כאשר ניסיונו השני לבנות חברת צמיגים גלובלית נכשל ב-1992, הוא פרש מניהול ביצועי, לאחר שהצהיר בעצמו על העיקרון שאדם שנכשל פעמיים צריך ללכת.
דור שלישי
לאופולדו פירלי נולד ב-1925 בוולאטה (Velate), בלומברדיה. אביו היה התעשיין אלברטו פירלי (Alberto Pirelli); אמו, לודוביקה זמבלטי (Lodovica Zambeletti), הייתה בתו של מגנאט התרופות לאופולדו זמבלטי (Leopoldo Zambeletti). סבו מצד אביו, ג'ובאני באטיסטה פירלי (Giovanni Battista Pirelli), ייסד את חברת הגומי במילאנו במאה התשע-עשרה. לאופולדו היה הדור השלישי, שבספרות על קפיטליזם משפחתי הוא הדור שמאבד את הנכסים.
הוא השלים תואר בהנדסה בפוליטכניקו די מילאנו (Politecnico di Milano) ולאחר מכן עבר חניכות ביסודיות שנעלמה ברובה מהחלפת משמרות תאגידית: חשבונאות כללית בבזל, חשבונאות תעשייתית בבריסל, רכש בלונדון, ותקופה כמנהל משמרת ברצפת הייצור של מפעל הצמיגים בטיבולי. בחזרתו למילאנו הוא עבד בשולחן שפנה לשולחנו של אביו, וספג את העסק מקורבה. הוא הצטרף לדירקטוריון Pirelli SpA ב-1954, מונה לסגן יו"ר ב-1956, וב-1965 — בגיל ארבעים — הפך לנשיא.
הפירילונה
ההחלטה הגדולה הראשונה שלו קדמה לנשיאות. בסוף שנות ה-50 תמכה החברה בתכנונו של ג'ו פונטי (Gio Ponti) למגדל מטה במילאנו, ולאופולדו היה תומכו הנלהב בתוך החברה. בנייתו הושלמה ב-1960, והפירילונה (Pirellone) היה למשך תקופה המבנה הגבוה ביותר באיטליה, לוח משופע של אלגנטיות יוצאת דופן שהפך לסמל של הנס הכלכלי האיטלקי. הוא ראה בו, לפי דיווח הקרן, יצירת אמנות והכרזה על מודרניות — הצהרה לא רק על החברה אלא על מילאנו. זו הייתה מחווה אופיינית: הוצאה הונית המוצדקת מנימוקים תרבותיים.
שלושים שנה של סערה
הנשיאות נמשכה מ-1965 עד 1996, וקשה לדמיין מזג אוויר כלכלי גרוע יותר באיטליה. פירלי הנהיג דרך שחיקת הגאות הכלכלית, ה-autunno caldo (הסתיו החם) של לוחמנות עובדים, שני זעזועי נפט, משברי מטבע ושנות הטרור, כאשר תעשיינים איטלקים היו יעדים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תגובתו למשבר העבודה לא הייתה עימות. הוא ניסח את מה שנקרא דוח פירלי, תוכנית לציור מחדש של קונפינדוסטריה (Confindustria), התאחדות המעסיקים, וקידם חבילת צעדים — ה-decretone — שהקדימה את דרישות העובדים ולא התנגדה להן. הוא האמין, לפי דבריו שלו, שהתעשייה היא אבן פינה של הציוויליזציה وأن חדשנות ואחריות חברתית חייבות להתקדם יחד. ב-1986 פרסם את עשרת הדיברות של היזם הטוב, קוד מוסרי קצר שנקרא במידה רבה כתוכחה לא אופנתית לאתוס השולט של העשור.
משנות ה-80 הוא קידם את פרויקט בירוקה (Bicocca), בבנייה מחדש של אזור התעשייה הישן של החברה בצפון מילאנו לפי תוכנית אב של האדריכל ויטוריו גרגוטי (Vittorio Gregotti), תוך המרת שטחי מפעל למה שהחברה כינתה מרכזי ידע ופתיחת האתר לעיר. כיום זהו רובע אוניברסיטאי.
שני כישלונות
תחת ההישגים האזרחיים שכנה בעיה אסטרטגית שלאופולדו מעולם לא פתר. ענף הצמיגים עמד בפני ביקוש רווי ותחרות גלובלית אכזרית; גודל היה ההגנה היחידה, ולפירלי לא היה אותו. פעמיים ניסה להשיג אותו, ופעמיים נוצח על ידי אותו המכשול — המבנה של החברה שעליה הגין.
בתחילת שנות ה-70 הוא ניסה ליצור איחוד עם דנלופ (Dunlop) הבריטית. האיחוד קרס. כפי שתארו היסטוריונים של העסקים את הכישלון, דנלופ הייתה חברה ציבורית ופירלי הייתה עסק משפחתי שלא התכוון לשנות את האיזון התאגידי שלו. כעבור שני עשורים הוא ניסה שוב, והגיש הצעה לרכישת יצרנית הצמיגים הגרמנית קונטיננטל (Continental). בעלי מניות ומוסדות גרמניים נרתעו מבעלות זרה על נכס תעשייתי בעל חשיבות לאומית, וב-1992 ההצעה נכשלה.
החולשה הבסיסית הייתה מתמטיקת הבעלות. החזקת המשפחה שלטה בערך ב-7 אחוזים מהחברות התפעוליות, ולכן לאופולדו ניהל את הקבוצה באמצעות בריתות ולא באמצעות הון מניות — עם ג'אני אניאלי (Gianni Agnelli), עם משפחת אורלנדו (Orlando), ועם האיש הפיננסי אנריקו קוצ'ה (Enrico Cuccia) ממדיובנקה (Mediobanca), האמיננסי גריז של הקפיטליזם האיטלקי של לאחר המלחמה. זה עבד לצורך שליטה. זה לא עבד לצורך השתלטות חוקרת גבולות שנויה במחלוקת.
מדוע לאופולדו מכונה גאון
הוא היה דוחה את המילה, ויש טיעון טוב לכך שצדק. ההגדרה שלו עצמו ליזמות הייתה 90 אחוז יזעה ו-10 אחוז השראה, והתיעוד תומך בכך: הוא היה מנהל מעורב, מהנדס בהכשרתו, שנכח והנהיג חברה במיומנות לאורך שלושה מהעשורים הקשים ביותר בהיסטוריה התעשייתית של איטליה ומנע את קריסת הדור השלישי המכלת את מרבית החברות המשפחתיות. היסטוריונים של עסקים מדרגים את תקופת כהונתו כהשגת יציבות, אך כישלון בהתרחבות. זהו הישג אמיתי, אך זו אינה גאונות.
היכן שהיה יוצא דופן באמת קשה יותר למדוד בדוח כספי. לאופולדו ראה בחברה מוסד בעל מחויבויות לעיר ולציוויליזציה, ופעל לפי תפיסה זו כשהמחיר היה אמיתי — הזמנת המגדל של פונטי, ניסוח רפורמה ביחסי עבודה במקום להילחם באיגודים בשנות העופרת, ובנייה מחדש של בירוקה כמרקם עירוני ציבורי במקום מכירת הקרקע. באיטליה כינו אותו היזם הג'נטלמן, והביטוי לא היה קישוטי בלבד; הוא ציין סגנון של קפיטליזם שדורו תרגל והדור הבא זנח ברובו.
הטיעון הנגדי הוא חד וחלק. שתי ההחלטות האסטרטגיות שהיו החשובות ביותר, דנלופ וקונטיננטל, נכשלו שתיהן, ושתיהן נכשלו מסיבות שהוא סייע ליצור: מבנה שליטה משפחתי שלא היה מוכן למהול. מפעיל אכזרי יותר היה ממרים את האיזון המשפחתי תמורת קנה מידה גלובלי. הוא סירב, ופירלי נותרה שחקן בגודל בינוני בענף שהתאחד סביבו. במבחן האסטרטג, הישגיו מעורבים במקרה הטוב. במבחן השומר — על שם, על כוח אדם ועל הדימוי העצמי של עיר — הוא קרוב ללהיות מופתי.
מורשת
ב-1992 הוא העביר את הסמכות הביצועית לחתנו מרקו טרונקטי פרוברה (Marco Tronchetti Provera), שהפך למנכ"ל וסגן יו"ר פעיל, בעוד הוא נשאר יו"ר עד 1996 ונשיא כבוד לאחר מכן. הוא היה נשוי לג'וליה פרליטו (Giulia Ferlito); בתם צ'צ'יליה, שנולדה ב-1952, נישאה לטרונקטי פרוברה, ובנם אלברטו נולד ב-1954. לאופולדו פירלי נפטר בפורטופינו ב-23 בינואר 2007, בגיל 81. המגדל עודנו עומד מעל מילאנו, רובע בירוקה הוא אוניברסיטה, והחברה הנושאת את שמו של סבו שרדה כל כישלון שהוא הואשם בו.