לאופולד סדאר סנגור: המשורר שמשל באומה
ב-2 ביוני 1983, האקדמיה הצרפתית בחרה מדינאי אפריקאי שחור למושב 16 בין שומרי השפה הצרפתית — האפריקאי הראשון אי פעם שהתקבל למוסד המאשר מצוינות ספרותית צרפתית. לאופולד סדאר סנגור בילה חצי מאה בטענה שהציוויליזציה האפריקאית שייכת לצד הציוויליזציה האירופית כשווה, לא מתחתיה, והנה האירוניה האולטימטיבית של חייו: הממסד האינטלקטואלי הצרפתי עצמו מסכים איתו, בצרפתית, תוך שימוש בשפה שהוא פעם נכלא בשל הגנה עליה כחייל של צרפת.
שם סררי שמשמעותו "זה שלא יושפל"
סנגור נולד ב-9 באוקטובר 1906, בז'ואל, עיירת חוף בסנגל, לסוחר בוטנים סררי עשיר ואם מורשת פולה; שמו האמצעי, סדאר, מתרגם בערך כ"זה שלא יושפל". הוא למד בפנימייה בבית ספר קתולי מגיל שמונה, ואז בסמינר בדקר, לפני שהצטיין בצרפתית, לטינית ויוונית וזכה במלגה לצרפת. בסורבון ובתיכון היוקרתי לואי-לה-גראן, הוא קיבל את האגרגציה בדקדוק צרפתי ב-1935 — והפך לאחד האפריקאים הראשונים שהחזיקו בתעודה — ולימד בטור ובפריז לאורך שנות המלחמה.
שבויי מלחמה, משורר בשבי
סנגור התגייס לצבא הצרפתי ב-1939 ונלכד על ידי כוחות גרמניים ליד לה שריטה-סור-לואר ביוני 1940. הוא בילה כמעט שנתיים במחנות שבויי מלחמה, כולל Front Stalag 230 בפוואטייה, שם — במקום לתת לחוויה לשבור אותו — הוא כתב שירים ולימד את עצמו מספיק גרמנית כדי לקרוא את גתה במקור. שוחרר ב-1942 מסיבות רפואיות, הוא חזר להוראה והצטרף להתנגדות הצרפתית, חוויה של גם כניעה קולוניאלית וגם סבל מלחמתי משותף שחידדה ולא ריככה את מחויבותו לצרפת גם כשהעמיקה את הטיעון שלו לכבוד אפריקאי.
נגריטוד (Négritude)
לצד המשורר המרטיניקאי איימה סזר והמשורר הגיאני לאון דמאס, סנגור הפך למייסד שותף של נגריטוד, התנועה הספרותית והפילוסופית שהחזירה את הכינוי הצרפתי "nègre" כאישור לזהות שחורה וטענה לערך המובחן של אופני הרגש והביטוי האפריקאיים — הניסוח של סנגור עצמו החזיק ש"לכושי יש תגובות חיות יותר, במובן שהן ישירות וקונקרטיות יותר" מאשר הרציונליזם האנליטי שהוא קישר למחשבה אירופית. הוא נתן לתנועה משקל מוסדי ב-1948 על ידי עריכת האנתולוגיה של השירה השחורה והמלגשית החדשה, אנתולוגיה של משוררים שחורים פרנקופונים, עם מבוא מאת ז'אן-פול סארטר — ענק פילוסופי צרפתי המאשר תנועה ספרותית שחורה במסמך ההשקה שלה. אוספי השירה שלו, מ-Chants d'ombre (1945) דרך Hosties noires (1948), Éthiopiques (1956), ו-Nocturnes (1961), מיזגו רוחניות קתולית, מסורת שבעל פה סררית וצורה קלאסית צרפתית למשהו חדש באמת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מסגן לנשיא
סנגור נכנס לפוליטיקה אלקטורלית כסגן של סנגל באספה הלאומית הצרפתית לאחר המלחמה, וטען במהלך ניסוח חוקת 1946 של צרפת להרחבת האזרחות הצרפתית על פני הטריטוריות האפריקאיות שלה ולמבנה פדרלי שבו טריטוריות אפריקאיות מנהלות את ענייניהן הפנימיים. הוא נפרד מהמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית ב-1947, הקים במשותף את הגוש הדמוקרטי הסנגלי עם ממדו דיה ב-1948, וניצח בבחירות המחוקקות של סנגל ב-1951. כאשר סנגל הפכה לעצמאית ב-5 בספטמבר 1960, סנגור נבחר לנשיאה הראשון, וכתב את ההמנון הלאומי של המדינה בעצמו.
איחוד ושחרור אחיזתו
נשיאותו של סנגור לא הייתה ליברלית באופן אחיד ולא מדכאת באופן אחיד. בדצמבר 1962, לאחר מאבק כוח עם ראש הממשלה שלו, הוא עצר את ממדו דיה בחשד לתכנון הפיכה וכלא אותו לשתים עשרה שנים, ואז השתמש במשבר כדי לבנות מדינה חד-מפלגתית שעד 1966 דיכאה מפלגות יריבות ושלטה בחוזקה בעיתונות דרך כלי תקשורת ממלכתיים כמו Le Soleil ו-Radio Sénégal. הוא שרד ניסיון התנקשות במרץ 1967 כאשר אקדח של חמוש לא ירה לאחר טקס דתי. עם זאת, ב-1976 הוא שינה כיוון, והכשיר שלוש קטגוריות של מפלגות אופוזיציה, ועד בחירות 1978 סנגל קיימה את התחרות הרב-מפלגתית האמיתית הראשונה שלה מאז 1963 — ליברליזציה מבוקרת, אך אמיתית.
פרישה מרצון
ב-31 בדצמבר 1980, סנגור התפטר מהנשיאות והעביר את הכוח ליורשו הנבחר, עבדו דיוף, והפך, לפי התיעוד ההיסטורי, לראש המדינה האפריקאי הראשון שפרש מרצון במקום להיות מודח על ידי הפיכה, מוות או תבוסה אלקטורלית. הממשלה של דיוף עצמו הסירה מיד את המגבלות הנותרות על מפלגות פוליטיות, והעשורים הבאים של סנגל של פוליטיקה תחרותית יציבה יחסית מיוחסים במידה רבה לתקדים שסנגור קבע באותה העברה. לאחר מכן הוא פרש במידה רבה לנורמנדי, שם ב-1983 האקדמיה הצרפתית בחרה בו למושב 16 — טקס ההשבעה הרשמי שלו במרץ שלאחר מכן משך את נשיא צרפת פרנסואה מיטראן עצמו.
מדוע לאופולד מכונה גאון
התביעה של סנגור לגאונות מתועדת היטב בצורה יוצאת דופן כי היא אושרה פעמיים, בשני מטבעות שונים לחלוטין: כמייסד שותף של נגריטוד, הוא בנה מסגרת אינטלקטואלית עמידה — שעדיין נלמדת במחלקות ללימודי אפריקה ברחבי העולם — לאישור הכבוד השווה של הציוויליזציה האפריקאית בתוך שפה וקאנון קולוניאליים שהכחישו זאת; וכחבר השחור הראשון באקדמיה הצרפתית, הוא קיבל את הדבר הקרוב ביותר שהממסד הספרותי הצרפתי מציע לקנוניזציה רשמית, לצד יותר משלושים ושבעה תוארי דוקטור לשם כבוד ופרסים כולל ה-Prix mondial Cino del Duca. מקרה הנגד יושב בתוך הנשיאות שלו: המשורר שתיאר את הכבוד האפריקאי ניהל מדינה חד-מפלגתית במשך עשור וחצי, כלא את ראש הממשלה שלו לשתים עשרה שנים על טענת הפיכה שהיסטוריונים עדיין מתווכחים עליה, והשאיר את המטבע, מערכת החינוך והיועצים הממשלתיים של סנגל קשורים בחוזקה לצרפת גם לאחר העצמאות — התאמה עם המעצמה הקולוניאלית לשעבר שמבקרים מכנים דה-קולוניזציה לא שלמה לבושה בשפה של סוציאליזם אפריקאי. אפילו מותו חשף את גבולות ההכרה הצרפתית: לא הנשיא ז'אק שיראק ולא ראש הממשלה ליונל ז'וספן השתתפו בהלווייתו ב-2001 בדקר, מה שגרם לפרשן הצרפתי אריק אורסנה לפרסם מאמר ב-Le Monde שכותרתו "J'ai honte" — "אני מתבייש".
מורשת
סנגור מת בנורמנדי ב-20 בדצמבר 2001, לאחר שבילה את שני העשורים האחרונים שלו כגשר חי בין שתי ציוויליזציות שבילו מאות שנים בהגדרת עצמן זו נגד זו. נמל התעופה הבינלאומי של דקר נקרא על שמו ב-1996, גשר הולכי רגל בפריז מעל הסן נושא את שמו מאז 2006, ואוסף הנאומים והמאסות שלו בחמישה כרכים, Liberté, נותר טקסט ראשוני להבנת האופן שבו אדם אחד ניסה להיות, בו-זמנית, בן אלמוות צרפתי ומשחרר אפריקאי.