לי דה פורסט: החוט השלישי שבנה את המאה
החפץ היה נורת זכוכית קטנה שבתוכה שלוש אלקטרודות, וקביעת האנציקלופדיה בריטניקה לגבי תפקידה אינה זהירה: האודיון "איפשר שידורי רדיו חיים והפך לרכיב המפתח בכל מערכות הרדיו, הטלפון, הרדאר, הטלוויזיה והמחשב לפני המצאת הטרנזיסטור ב-1947." האיש שרשם עליו פטנט בילה את מחצית המאה שלאחר מכן באולמות בית משפט, בהליכי פשיטת רגל ובחקירות הונאה, עבר שלושה נישואים כושלים, ומת בשנת 1961 מבלי שזכה מעולם בקרב עמיתיו לתואר שחפץ בו יותר מכל.
הילד שזייף מכתב לאדיסון
לי דה פורסט (Lee de Forest) נולד ב-26 באוגוסט 1873 ב-קאונסל בלאפס, איווה. כילד הוא היה מרותק למכונות, ואביו, שייעד אותו למשרת הכמורה, התנגד לכך. תגובתו של דה פורסט הצעיר הייתה אופיינית לכל מה שבא לאחר מכן: הוא זייף את חתימת אביו על מכתב לתומאס אדיסון (Thomas Edison), וביקש עצה לגבי קריירה בהנדסה. אדיסון מעולם לא ענה. אביו נכנע לבסוף.
ייל
לפני שנכנס לאוניברסיטת ייל (Yale) ב-1893, עבד ביריד העולמי בשיקגו כדי לגייס כסף, כולל תקופה כשובר שביתות בצוות הקרקע. הוא קיבל תואר ראשון במדעים ואחר כך דוקטורט בפיזיקה, והשלים בשנת 1899 עבודת גמר שכותרתה "החזרת גלים הרציאניים מקצות חוטים מקבילים" – תזה על גלי רדיו שנכתבה לפני שהרדיו היה קיים כתעשייה. הוא היה, באופן חריג לממציא אמריקאי באותה תקופה, פיזיקאי בעל הכשרה מתאימה. הוא הלך תחילה לחברת ווסטרן אלקטריק (Western Electric) בשיקגו, עבד בדרכו אל המעבדה הניסיונית, וב-1902 ייסד את חברת הטלגרף האלחוטי דה פורסט בניו יורק. היא לא החזיקה מעמד.
האודיון
פריצת הדרך הגיעה משינוי במכשיר קיים. ג'ון אמברוז פלמינג (John Ambrose Fleming) בנה שסתום בעל שתי אלקטרודות שיכול היה ליישר אות – לזהות אותו, אך לא לעשות דבר מעבר לכך. דה פורסט הכניס אלקטרודה שלישית, רשת, בין הקתודה לאנודה. התוצאה הייתה רכיב שיכול לשמש גם כגלאי וגם כמגבר: מתח קטן על הרשת שלט בזרם גדול הרבה יותר שזרם דרך השפופרת.
הגברה היא כל מהותה של האלקטרוניקה המודרנית. בלעדיה אות רדיו נמוג ללא כלום, שיחת טלפון אינה יכולה לחצות יבשת, תמונת טלוויזיה אינה יכולה להיבנות ומעגל מחשוב אינו יכול לבצע מיתוג. הוא רשם פטנט על האודיון – פטנט אמריקאי מס' 879,532 – והיכל התהילה של הממציאים הלאומי, שהכניס אותו לשורותיו בשנת 1977, מכנה אותו החשוב מבין יותר מ-300 הפטנטים שלו. הוא גם גילה שהזנת הפלט של השפופרת בחזרה לרשת יצרה תנודה רגנרטיבית, מה שאיפשר שידור חזק בהרבה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ארמסטרונג
התגלית הזו הובילה למאבק המכונן של חייו. אדווין ארמסטרונג (Edwin Armstrong) השתמש באודיון כדי לפתח מעגל רגנרטיבי שהיה יעיל משמעותית ומוצלח מסחרית מכל דבר שדה פורסט בנה. שני הגברים ניהלו הליכים משפטיים במשך שנים, ודה פורסט ניצח בתביעת הפטנט. פסק הדין לא יישב את העניין: עמיתיו סברו שההישג המדעי האמיתי שייך לארמסטרונג. זו הבחנה שעוקבת אחריו – מזוכה משפטית, מוטל בספק מקצועית.
השדרן
בשנת 1916 הקים דה פורסט תחנת רדיו ברובע הברונקס, מה שהפך אותו לאחד השדרנים הראשונים בעולם, שנים לפני שהרדיו המסחרי היה קיים כעסק. הוא לא הצליח להפיק מכך תועלת. הוא דבק במשדרי ניצוץ, שהטכנולוגיה כבר עקפה, ומעולם לא הבין כיצד להרוויח כסף משידורים – כישלון של דמיון מסחרי אצל האיש שהפך את השידורים לאפשריים מבחינה טכנית.
קול על סרט
במהלך שנות ה-20 הוא פיתח מערכת אופטית להקלטת קול ישירות על סרט צילום. שוב, זה היה מוקדם מדי ובוצע בצורה גרועה: איכות הפעולה הייתה ירודה והוליווד לא קיבלה זאת. התעשייה אימצה לאחר מכן תהליך דומה מאוד לשלו. הקריירה העסקית שלו הייתה דפוס חוזר של פשיטות רגל וחשדות להונאה, והפגיעה במוניטין הייתה קבועה.
ההכרה הגיעה בכל זאת. הוא קיבל את מדליית הכבוד של המכון למהנדסי רדיו ב-1922 ואת מדליית אדיסון ב-1946, האחרונה "על הישגים חלוציים ברדיו ועל המצאת שפופרת הוואקום מבוקרת הרשת." הוא מת ב-30 ביוני 1961.
מדוע לי מכונה גאון
הטיעון בעד דה פורסט מצטמצם לרעיון אחד, והוא עצום. הוספת אלקטרודה שלישית לשסתום דו-אלקטרודי נשמעת כמו התאמה מצטברת; זו הייתה המצאת ההגברה האלקטרונית, וכל המאה העשרים של האלקטרוניקה עוברת דרכה עד שהטרנזיסטור הגיע ב-1947. מעט מאוד רכיבים בודדים נשאו על גבם את הרדיו, הטלפוניה למרחקים ארוכים, הרדאר, הטלוויזיה והמחשוב המוקדם. הוא גם היה בעל הכשרה אמיתית ולא רק בר מזל, עם דוקטורט מ-ייל על התפשטות גלי רדיו, והוא היה מוקדם בעקביות, לעיתים בפזיזות – משדר ב-1916 ומקליט קול על סרט בשנות ה-20, בשני המקרים לפני שהעולם היה מוכן לקנות.
טיעון הנגד חזק באופן יוצא דופן, והגינות מחייבת לתת לו מקום. דה פורסט בנה על השסתום של פלמינג במקום להתחיל מאפס, והבנתו לגבי הסיבה שהאודיון עבד הייתה לא שלמה; הפיזיקה הובהרה על ידי אחרים. בנוגע למעגל הרגנרטיבי, בתי המשפט תמכו בו ומקצועו לא, וזהו פסק הדין הקשה ביותר האפשרי עבור ממציא. מתוך למעלה מ-300 הפטנטים שלו, בעיקרון אחד בלבד יש חשיבות. כאיש עסקים הוא היה קרוב לאסון – קריסות חוזרות ונשנות, חשדות להונאה, חוסר יכולת להפוך את זכות הקדימות שלו למפעל עובד. הוא השתוקק לתואר "אבי הרדיו" ומעולם לא זכה לו מהמהנדסים שדעתם קבעה. הסיכום ההוגן ביותר עשוי להיות שהאודיון היה יצירת גאונות והממציא שלו היה משהו מסובך יותר: אדם מוכשר, תזזיתי ומקדם את עצמו שהושיט יד לחושך פעם אחת ושלף ממנו את העתיד.
מורשת
כל מגבר, כל משדר וכל מעגל מיתוג שנבנו בין 1907 לעליית הטרנזיסטור צמחו מהרשת שדה פורסט הניח בתוך נורת זכוכית, והטרנזיסטור עצמו תוכנן לבצע את אותה עבודה עם פחות חום ופחות זכוכית. שידורים, תעשיית ההקלטות, קולנוע קולי והדור הראשון של מחשבים נשענים כולם על השינוי האחד ההוא. הוא הפסיד בוויכוחים, בחברות ובקרדיט שחפץ בו, ובכל זאת סיים מוטמע בחיווט של העולם המודרני.