לך מאייבסקי: האיש שנכנס לתוך ציור
יצירתו של פיטר ברויגל האב (Pieter Bruegel the Elder) "התהלוכה אל הגולגולת", שצוירה ב-1564 ותלויה בווינה, היא בגודל 124 על 170 סנטימטרים ומכילה כחמש מאות דמויות. לך מאייבסקי בחר שתים-עשרה מהן, ובנה סרט שבו הקהל מהלך בתוך הקנבס, בעוד הצייר, בגילומו של רוטגר האוור, מסביר מה הוא עושה ומדוע. "הטחנה והצלב" (The Mill and the Cross) הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס בינואר 2011. רוג'ר איברט העניק לו ארבעה כוכבים וכתב שאם תראו רק את שוט הפתיחה, לעולם לא תשכחו אותו. הסרט עלה 1.1 מיליון אירו. מאייבסקי כתב אותו, הפיק אותו, צילם אותו והלחין את המוזיקה שלו.
קטוביץ, לודז', ומעקף דרך השירה
לך מאייבסקי נולד ב-30 באוגוסט 1953 בקטוביץ, בחגורת התעשייה של שלזיה. הוא למד באקדמיה לאמנויות יפות בוורשה ולאחר מכן קיבל את הדיפלומה שלו מהמחלקה לבימוי בבית הספר הלאומי לקולנוע בלודז' בשנת 1978.
אך הוא הגיע לקולנוע דרך הספרות, לא באמצעותו. לפני הדיפלומה מבית הספר לקולנוע הוא פרסם שירה בכתבי עת רציניים והוציא קבצים: "סיפורי אלף לילות ועיר אחת" ב-1977, "חיפוש אחר גן העדן" ב-1978, לצד רומנים העוסקים בניכור עירוני ובמסע רוחני. לסדר הדברים יש חשיבות. מאייבסקי הוא משורר שלמד לצלם, וזו הסיבה שסרטיו נוטים להתקדם באמצעות דימויים וצבירה ולא באמצעות עלילה, וזו הסיבה שהסרטים שבהם נכשל, נכשלים מאותן סיבות ששירים קשים נכשלים.
סרטיו הראשונים הגיעו במהירות – "הבשורה" (The Annunciation) ב-1978, הסרט העצמאי "האביר" (The Knight) ב-1980. לאחר מכן, ב-1981, הוא נסע לקיימברידג' ולא חזר. פולין עברה למשטר צבאי; מאייבסקי הפך למהגר, והקריירה שלו הפכה לחסרת מדינה באופן שמעולם לא נפתר לחלוטין. כיום הוא פולני-אמריקאי המשתייך הן לגילדת הבמאים של אמריקה והן לאקדמיה לאמנויות ולמדעי הקולנוע.
העשור הנודד
שנות הגלות הניבו פילמוגרפיה ללא מרכז כובד ברור: "טיסת האווז המנומר" (The Flight of the Spruce Goose) ב-1986; "אסיר ריו" (Prisoner of Rio) ב-1988, תיאור בדיוני של רוני ביגס, שודד הרכבת הגדול החי את חסינותו בברזיל; "הבשורה על פי הארי" (The Gospel According to Harry) ב-1992. בשנת 1996 הוא היה שותף לכתיבה ולהפקה של "בסקיאט" (Basquiat), סרטו של ג'וליאן שנאבל על הצייר – פרויקט שמאייבסקי פיתח, והסימן הראשון למה שיהפוך לנושא הקבוע שלו: מה קורה בתוך מוחו של מישהו שמכין תמונה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →החזרה לפולין הניבה את הצלחתו החד-משמעית הראשונה. "ווז'אצ'ק" (Wojaczek, 1999) עוקב אחר ימיו האחרונים של רפאל ווז'אצ'ק, המשורר ההרסני של שלזיה הקומוניסטית. הוא אסף יותר מעשרים פרסים בינלאומיים, והניו יורק טיימס כינה אותו "הישג וירטואוזי". "אנגלוס" (Angelus) בא בעקבותיו בשנת 2000, אחר כך "גן התענוגות הארציים" (The Garden of Earthly Delights) ב-2004 – סרט נוסף שנקרא על שם ציור – ו-"שפתי זכוכית" (Glass Lips) ב-2007, שהורכב מתוך סדרת אמנות הווידאו "דם של משורר", שזכתה לשבחי המבקרים על "הבעתיות המהפנטת" שלה.
עד אז עולם הגלריות תבע אותו באותה מידה שהקולנוע עשה זאת. "דם של משורר" הוקרן בבכורה במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק והגיע לביאנלה ה-52 של ונציה. בשנת 2006 הציג המוזיאון רטרוספקטיבה מלאה, "לך מאייבסקי: מעלה את הדימוי הנע". עבודתו הוצגה גם בלובר. במקביל ביים לבמה: "אובו רקס" (Ubu Rex) ב-1995, "כרמן" ב-1995 ושוב ב-2002, "חדר האיילים" (Pokój Saren) ב-1996, "הרנאש" (Harnasie) ו-"המלך רוג'ר" (King Roger) ב-2008 – לעתים קרובות כתב בעצמו את המוזיקה, הליברית, הכוריאוגרפיה והתפאורה.
בתוך הברויגל
"הטחנה והצלב" לקח כמקור לא רק את הציור אלא ספר: קריאה צמודה של היסטוריון האמנות מייקל פרנסיס גיבסון, שפורסמה בצרפתית ב-1996 ובאנגלית ב-2001, אשר הניו יורק טיימס כינה "קריא ומרתק כמו מותחן ריגול מהשורה הראשונה". הקנבס של ברויגל מציג את הדרך לגולגולת מועתקת לפלנדריה של המאה השש-עשרה תחת כיבוש ספרדי, כשישו כמעט אובד בתוך הקהל; הטיעון של גיבסון עוסק במה שהעקירה הזו מסמלת.
השיטה של מאייבסקי הייתה לבודד תריסר דמויות מתוך חמש המאות ולהעניק לכל אחת חיים באמצעות קטעים ומונולוגים משולבים – הטוחן של מריאן מקולה, מריקן ברויגל של יואנה ליטווין – בעוד ברויגל של האוור, מרי של שרלוט רמפלינג וניקולאס יונגלינק של מייקל יורק, הפטרון האמיתי של הציור, מספקים את הפרשנות, כשהצייר עצמו מסביר את הסמליות והמבנה של התמונה. ההפקה הפולנית-שוודית הסתיימה באוגוסט 2009. הקומפוזיציה הרב-שכבתית שמאפשרת למצלמה לנוע דרך חלל רנסנסי סטטי הורכבה שוט אחר שוט. דניס הארווי מ-Variety כינה את התוצאה "מהפנטת לעתים קרובות"; גרהם לגאט מפסטיבל הסרטים הבינלאומי בסן פרנסיסקו כינה אותה "מהפנטת", סרט שבו "הציור מתעורר לחיים פשוטו כמשמעו". הוא מחזיק ב-79 אחוזים ב-Rotten Tomatoes.
אחריו הגיעו "שדה כלבים" (Field of Dogs, 2014), דנטה עכשווי; "עמק האלים" (Valley of the Gods, 2019), עם ג'ון מלקוביץ' וג'וש הארטנט; ו-"בריז'יט בארדו לנצח" (Brigitte Bardot Forever, 2021).
מדוע לך נקרא גאון
הטענה כאן חזקה יותר מאשר עבור רוב המבצעים, מכיוון שמאייבסקי הוא מחבר במובן המלא והראיות הן מוסדיות. ה-MoMA לא מעניק רטרוספקטיבות לאנשי מקצוע ממוצעים; הלובר והביאנלה של ונציה לא מציגים אותם. מה שנדיר באמת לגביו הוא טווח הכתיבה. ב-"הטחנה והצלב" הוא היה כותב, מפיק, צלם ומלחין, ובהפקות האופרה שלו הוא לקח על עצמו את המוזיקה, הליברית, הכוריאוגרפיה והעיצוב. כמעט אף אחד שעובד בקולנוע לא עושה זאת – לא בגלל שזה אסור, אלא בגלל שהמלאכות קשות בנפרד, ועשיית ארבע מהן בצורה גרועה היא התוצאה הרגילה. הסרטים של מאייבסקי הם הטיעון שרגישות אחת השולטת בכל ערוץ מייצרת קוהרנטיות ששיתוף פעולה לא יכול לייצר.
המהלך הקוגניטיבי הספציפי שמתחתיו הוא גם יוצא דופן: הוא חושב בתמונות שכבר קיימות. בוש, ברויגל, דנטה, העמלות של הפטרון של ברויגל עצמו – מאייבסקי לוקח יצירת אמנות קיימת ומשחזר את החוויה של לעמוד בתוכה, מה שדורש בו-זמנית את קריאתו של היסטוריון האמנות, הדחיסות של המשורר והבנתו של הטכנאי כיצד להזיז מצלמה דרך חלל שאין לו עומק. אותה מיומנות משולשת היא המקום שבו המילה "גאון" מצדיקה את עצמה, אם בכלל.
מקרה הנגד הוא אמיתי ולא קטן. סרטיו של מאייבסקי מואשמים לעתים קרובות, לא בצורה לא הוגנת, בכך שהם סטטיים, הרמטיים ומתגמלים יותר בתיאור מאשר בישיבה מולם; הסחף חסר העלילה שהופך את "הטחנה והצלב" למהפנט הופך יצירות אחרות שלו לאינרטיות. הטווח המסחרי שלו זניח – תקציב של 1.1 מיליון אירו לסרטו המפורסם ביותר מספר את הסיפור. אין לו דקל זהב, אין לו אוסקר, אין לו פרס פסטיבל תחרותי מרכזי; הכבוד שלו הוא אוצרותי ולא קולנועי. ויש האשמה מתמדת ששיטת הכותב הכוללת היא פחות פילוסופיה ויותר סירוב לעבור עריכה. מאייבסקי הוא אמן אמיתי עם גוף עבודה אמיתי. האם העבודה גדולה או רק ייחודית היא שאלה שמעריציו ומבקריו מעולם לא היו קרובים ליישב.
מורשת
תרומתו של מאייבסקי היא הדגמה שקולנוע יכול לשמש ככלי של היסטוריה של האמנות במקום של סיפור סיפורים – שסרט יכול להיות דרך להסתכל על ציור, לא דרך לבצע דרמטיזציה של נושאו. הרעיון הזה הפך מאז לנפוץ בסרטי גלריות ונדיר בבתי קולנוע, ומאייבסקי הגיע לשם ראשון ועשה זאת באורך של סרט עלילתי. עבור התרבות הפולנית הוא גם הסוג הנדיר ביותר של גולה: משורר שלזיי שעזב ב-1981, בנה קריירה בשלוש יבשות, וחזר כדי לעשות את סרטיו המצליחים ביותר בנושאים פולניים – המשורר ההרסני של שלזיה הקומוניסטית, ובעקיפין, ציור פלמי שמתברר שהוא עוסק בכיבוש.