קונסטנטין סטניסלבסקי (Konstantin Stanislavski): יורש המפעל שבנה מחדש את המשחק
ב-29 באוקטובר 1928, בנשף השלושים של התיאטרון האמנותי של מוסקבה (Moscow Art Theatre), עלה סטניסלבסקי לבמה כוושינין במערכה הראשונה של שלוש אחיות (Three Sisters) וחטף התקף לב חמור. הוא סיים את המערכה, קיבל את מחיאות הכפיים ואז התמוטט. הוא מעולם לא שיחק עוד. הוא בילה את העשור שנותר לו בפירוק ובבניה מחדש של אותה שיטה בדיוק שהפכה אותו למפורסם — בזמן ש, במרחק של ארבעה אלפים מייל משם, אמריקאים היו עסוקים במוסדות של הגרסה שהוא כבר נטש.
החובב העשיר ביותר ברוסיה
קונסטנטין סרגייביץ' אלכסיייב (Konstantin Sergeyevich Alekseyev) נולד במוסקבה ב-17 בינואר 1863 לאחת המשפחות העשירות במדינה. משפחת אלכסיייב הייתה בעלת מפעלים ושני תיאטראות פרטיים. הוא גדל על קרקס, בלט ותיאטרון בובות, ערך את הופעת הבכורה שלו על במת המשפחה ב-1877, והתחיל מיד את מחברות ההתבוננות העצמית הביקורתית שינהל במשך שאר חייו. ב-1884 הוא אימץ את שם הבמה סטניסלבסקי (Stanislavski) כדי לחסוך את שם המשפחה, ולמד פיתוח קול אצל פיודור קומיסרז'בסקי (Fyodor Komissarzhevsky). הוא החזיק מעמד שבועיים בבית הספר לתיאטרון של מוסקבה ב-1885 לפני שעזب בגועל מההוראה שלו, והפך את התיאטרון המלכותי מאלי (Maly Theatre) לאוניברסיטה שלו במקום זאת — מעל הכל המורשת של מיכאיל שצ'פקין (Mikhail Shchepkin), עם הדגשה שלו על משמעת אנסמבל, חזרות ארוכות, התבוננות וידע עצמי. המורה שלו גליקריה פדוטובה (Glikeriya Fedotova), בעצמה תלמידת שצ'פקין, לימדה אותו לדחות את ההשראה כבסיס לאמנות השחקן.
הוריו שמרו עליו כחובבן עד שהיה בן שלושים ושלוש. ב-1888 הוא היה ממייסדי אגודת האמנות והספרות; ב-1889 הוא התחתן עם השחקנית מריה לילינה (Maria Lilina). הבימוי המוקדם שלו העתיק את לודוויג כרונק (Ludwig Chronegk) מאנסמבל מיינינגן (Meiningen Ensemble) — אוטוקרטי, מנוהל לפי ספר לחж עד הפרט האחרון, מביים, כפי שהודה מאחר יותר, "ללא עזרת השחקן."
שיחה בת שמונה עשרה שעות
ב-4 ביולי 1897 הוא פגש את ולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו (Vladimir Nemirovich-Danchenko) ודיברו במשך שמונה עשרה שעות, פגישה שזכתה למעמד אגדי בהיסטוריה של התיאטרון. סטניסלבסקי השווה את היקפה לחוזה ורסאי. נמירוביץ' הביא שיפוט ספרותי, מומחיות מקצועית ומיומנות מנהלית; סטניסלבסקי הביא דימויי במה, עין לפרט המשמעותי, ואת הכסף של משפחתו. הם הסכימו על להקה מקצועית עם אתוס של אנסמבל שהרתיע יהירות אישית, וסטניסלבסקי התעקש על מבנה של חברה בע"מ במקום בעלות פרטית. בחזרה הראשונה ב-26 ביוני 1898 הוא דיבר על האופי החברתי של המפעל הקולקטיבי שלהם ויצר אווירה שדמתה יותר לאוניברסיטה מאשר לתיאטרון. וסבולוד מיירהולד (Vsevolod Meyerhold), אז חבר צעיר בלהקה, הכריז עליו כגאון בתוך שבועות.
השחף, ומה שצ'כוב הכריח אותו להמציא
באותו סתיו הם העלו את השחף (The Seagull) של צ'כוב (Chekhov), מחזה שכבר נכשל כישלון חרוץ בפטרבורג. שמונים שעות של חזרות הושקעו בו — יוצא דופן לתקופה, ועדיין לא מספיק עבור סטניסלבסקי. הוא הפך לאחד האירועים הגדולים בהיסטוריה של התיאטרון הרוסי, והוא הצליח בדיוק על הדברים שאף אחד אחר לא עשה: נאמנות למרקם החיים הרגילים, משחק אנסמבל אינטימי, ומצב רוח של אי-ודאות מדוכדכת שהאינטליגנציה הרוסית זיהתה כשלה. הוא ביים את הבכורות של הדוד וניה (Uncle Vanya, 1899, משחק את אסטרוב), שלוש אחיות (Three Sisters, 1901, וושינין) וגן הדובדבנים (The Cherry Orchard, 1904, גאייב). המפגש שינה את שני הגברים: סירובו של צ'כוב לציין דברים במפורש הכריח את סטניסלבסקי לחפור מתחת למילים, ומתוך כך צמחה תת-המודע שלו (subtext).
עבור השפלים (The Lower Depths, 1902) של גורקי (Gorky) הוא לקח את כל הלהקה לשוק חיטרוב (Khitrov Market) כדי לדבר עם דרי הרחוב שלו ולספוג את העוני שלו, ובסיס את סאטין שלו על קצין לשעבר שפגש שם שהימר את עצמו לעוני. ההפקה הייתה ניצחון. הוא שפט את ההופעה שלו עצמו כ"חיצונית ומכנית."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →משבר 1906
חוסר שביעות רצון זה הפך למשבר. בסיבוב הופעות אירופאי ראשון של הלהקה, בברלין במרץ 1906, כששיחק את אויב העם (An Enemy of the People), הוא הבין שהוא משחק ללא כל זרימה של דחף פנימי ושההופעה שלו הפכה למכנית. הוא בילה את יוני ויולי בפינלנד עם שבע עשרה שנים של מחברות, עובד דרך "אבני היסוד של האמנות שלנו", והתחיל לנסח שיטה פסיכולוגית לשליטה בתהליך של השחקן. שיחה מקרית בגרמניה ב-1908 הציגה בפניו את עבודתו של תאודול ריבו (Théodule Ribot) על זיכרון רגשי, אותו המיר לטכניקת זיכרון הרגש שלו. ב-21 במרץ 1909 הוא נתן לשיטה את ההצגה הציבורית הראשונה שלה, כשהציב את "האם המדגיש" (magic if) והבחין בין שלושה סוגי משחק: מלאכה מכנית, אמנות הייצוג, ואמנות החוויה שלו עצמו. הוא בדק זאת באותה שנה על חודש כפר (A Month in the Country) של טורגנייב (Turgenev), שבר את התסריט ל"קטעים" וחזר על סצנות כאתודות שקטות שבהן שחקנים התקשרו "רק עם העיניים שלהם". התיאטרון האמנותי של מוסקבה אימץ את השיטה באופן רשמי ב-1911.
האולפנים
הוא הפך את המחקר למוסדי. הסטודיו הראשון (First Studio) נפתח ב-14 בספטמבר 1912 תחת ליאופולד סולרז'יצקי (Leopold Sulerzhitsky), עם יבגני וכטנגוב (Yevgeny Vakhtangov), מיכאיל צ'כוב (Michael Chekhov), ריצ'רד בולסלבסקי (Richard Boleslawski) ומריה אוספנסקايا (Maria Ouspenskaya) בין חבריו, המוקדש לניסויים, אילתרויות וגילוי עצמי. סודיו שני הגיע ב-1916. בינתיים שיתוף הפעולה שלו עם אדוארד גורדון קרייג (Edward Gordon Craig) על המלט (Hamlet) בשנים 1911–12 — מونوדرامה סמבולית שנלחמה לתיקו עם ריאליסט פסיכולוגי — הפך לנקודת ציון של המודרניזם התיאטרוני והציב את הלהקה, כפי שניסוח אחד אומר, על המפה התרבותית של מערב אירופה.
אמריקה, והשיטה שלא הייתה שלו
מהפכות 1917 עלו לו בהכל. המפעלים שלו הולאמו ושכר התיאטרון שלו הפך להכנסה היחידה שלו; הוא נעצר בקצרה על ידי הצ'קה (Cheka) ב-1918, פונה מביתו ב-1921, וקיבל דיור מחדש רק לאחר שלנין התערב אישית. כדי לשמור על התיאטרון סולבנטי הלהקה סיירה באירופה ואז באמריקה, והגיעה לניו יורק ב-4 בינואר 1923. כשנשאל מה הם יעלו, הוא ענה: "אמריקה רוצה לראות מה שאירופה כבר יודעת." סיבוב ההופעות שינה את המשחק האמריקאי. בולסלבסקי ואוספנסקايا נשארו לייסד את תיאטרון המעבדה האמריקאי (American Laboratory Theatre); לי סטרסברג (Lee Strasberg) צעיר השתתף בהכל.
אז הגיעה הפרידה. בעבודה עם סטלה אדלר (Stella Adler) בפריז במשך חמישה שבועות בקיץ 1934, סטניסלבסקי אמר לה שהוא דוחה כעת את זיכרון הרגש אלא כמוצא אחרון. סטרסברג קיבל את החדשות בזעם וסירב לשנות את הגרסה שלו לשיטה. משחק השיטה (Method acting), כפי שאמריקה מתרגלת אותו, הוא הענף שנשבר לפני שהעץ סיים לצמוח.
גלות פנימית
אחרי התקף הלב הוא עבד מהבית בסמטת לאונטיבסקי (Leontievski Lane), ומדיניותו של סטלין לבודד ולשמר דמויות תרבותיות מפורסמות בעולם שמרה אותו שם בצורה של גלות פנימית שהגנה עליו גם מהגרוע שבטרור הגדול. מ-1929 הוא פיתח את שיטת הפעולה הפיזית והניתוח הפעיל (Method of Physical Action and Active Analysis): במקום חודשים של דיוני שולחן, שחקנים היו צריכים לאלתר את מצבי המחזה דרך הפעולות הפיזיות הפשוטות ביותר שלהם. "הניתוח הטוב ביותר של מחזה," הוא כתב, "הוא לנקוט פעולה בנסיבות הנתונות." ב-1935 הוא ייסד את סטודיו האופרה-דרמה (Opera-Dramatic Studio), וקיבל עשרים סטודנטים מתוך 3,500 מועמדים ובנה תוכנית לימודים בת ארבע שנים מתוך המדריכים הבלתי גמורים שלו. מסוף 1936 הוא נפגש בקביעות עם מיירהולד כדי לדון במיזוג פעולה פיזית עם ביומכניקה. על ערש דווי הוא כינה את מיירהולד "היורש היחיד שלי בתיאטרון — כאן או בכל מקום אחר." המשטרה של סטלין עינתה והרגה את מיירהולד בפברואר 1940.
מדוע קונסטנטין נקרא גאון
הטענה נחה על משהו ספציפי וניתן לבדיקה. הוא לקח אמנות שנדונה במשך אלפיים שנים במונחים של השראה וכישרון מולד והפך אותה לטכניקה שניתן ללמד אנשים רגילים. אף אחד לא עשה זאת. המונחים שלו — נסיבות נתונות, משימה, משימת-על, קו-רצף, תת-מודע, טמפו-ריתמוס, האם המדגיש, קטעי פעולה — הם כעת פשוט אוצר המילים העובד של המקצוע, המשמשים מדי יום על ידי אנשים שמעולם לא שמעו את שמו. מיירהולד כינה אותו גאון ב-1898 על סמך ראיות של שבועות בחדר חזרות. לנין, מבקר קבוע בתיאטרון, כינה אותו "אמנות אמיתית" שגישתה הייתה הכיוון שהתיאטרון צריך לקחת.
הראיה העדינה יותר היא יושרה אינטלקטואלית. הוא בנה את טכניקת זיכרון-הרגש, צפה בה מייצרת פינוק עצמי והיסטריה, ופירק אותה בשנות השבעים לחייו לטובת פעולה פיזית — ביודעו היטב שאמריקאים כבר בנו תעשייה על הגרסה המוקדמת.
המקרה הנגדי הוא שהוא מעולם לא סיים. הוא לא כתב סקירה מאחדת, והגרסה המקוצרת בכבדות באנגלית של עבודתו של שחקן (An Actor Prepares, 1936) הובנה שלא בצדק על ידי דורות של קוראים ככל השיטה, כשהיא מנתקת את הפסיכולוגי מהפיזיות בדיוק כפי שהעורכת שלו ליובוב גורביץ' (Liubov Gurevich) הזהירה. גורביץ' עזבה במאי 1932, מתוסכלת מכך שהוא התעסק בפרטים במקום לכתוב את החלקים החסרים. הוא היה גם איש עשיר שיכול היה להרשות לעצמו להיכשל פומבי במשך עשרים שנים. את מה שהחסיר בשיטה שלמה הוא פיצה בסירוב להפסיק לתקן.
מורשת
הוא מת בביתו בשעה 15:45 ב-7 באוגוסט 1938, בן שבעים וחמש, כנראה מהתקף לב נוסף. אלפים השתתפו בהלוויה, והוא נקבר בבית העלמין נובודוויצ'י (Novodevichy Cemetery) לא הרחק מקברו של צ'כוב. שלושה שבועות לאחר מכן קיבלה אלמנתו עותק מתקדם של המהדורה הרוסית של הכרך הראשון של עבודת השחקן (An Actor's Work) — "עבודת חייו," כפי שכינתה זאת. הוא החזיק במסדר לנין ובמסדר הדגל האדום של העמל, והיה האדם הראשון שקיבל את תואר האמן העממי של ברית המועצות. כמעט מאה שנה לאחר מכן, כל בית ספר למשחק על פני האדמה עדיין מתווכח איתו.