קיטגאווה אוטמארו: צייר הפורטרטים הראשון של נשים מהשורה
בסביבות שנת 1792 הופיע באדו (Edo) הדפס המציג שלוש נשים צעירות במשולש רדוד על רקע מאובק בנציץ, כך שהנייר עצמו נצץ. הן לא היו אלות או שחקניות: גיישה המנגנת בשמיסן ושתי מלצריות בבית תה, נערות מתבגרות, בנותיהם של בעל בית תה ומוכר עוגות אורז. שלוש יפהפיות בנות ימינו (Three Beauties of the Present Day) התייחס אליהן כאל אינדיבידואליות שראויות להוצאה הכספית הכרוכה בהדפס יוקרתי, והוא השיב את רווחיו של מוציא לאור שהצנזורים הרסו לאחרונה.
התחלה לא ברורה
כמעט דבר אינו ודאי לגבי מוצאו. הוא נולד בסביבות 1753 בשם קיטגאווה איצ'יטארו (Kitagawa Ichitarō), ולימים השתמש בשמות יוסוקה (Yūsuke) ויוקי (Yūki). מקום הולדתו אינו ידוע, וכך גם הוריו; חוקרים שיערו בדרכים שונות שאביו החזיק בית תה או שהוא היה האמן טוריאמה סקיין (Toriyama Sekien) בעצמו. סקיין — מוערך, וידוע בשל ציורי רוחות ויצורים על-טבעיים — נחשב למורו היחיד, ותיאר את תלמידו ככישרוני, מסור ואינטליגנטי. עבודתו המוקדמת ביותר הידועה של אוטמארו היא איור של חציל באנתולוגיה של שירה משנת 1770. הוא החל לפרסם תחת השם קיטגאווה טויואקי (Kitagawa Toyoaki) בשנות ה-70 של המאה ה-18.
צוטאיה
הקשר המכריע בחייו היה מסחרי. החל משנת 1782–1783 לערך עבד עם המוציא לאור צוטאיה ג'וזאבורו (Tsutaya Jūzaburō), הפעיל הממולח ביותר בסחר ההדפסים של אדו, שכבר הזמין אותו ב-1781 לאייר קיביושי (kibyōshi), אחת מנובלות האיורים הזולות של התקופה. צוטאיה הציב אותו לעבודה על פרויקטים שאפתניים ויקרים: ספר איורי חרקים נבחרים (Picture Book of Selected Insects) משנת 1788, אחד משבעה ספרי שירה מסוג קיוקה (kyōka) שהוציא, שבהם צייר אוטמארו חיפושיות, שפיריות וחגבים בדיוק של אנטומולוג ובהצבה של משורר. המוציא לאור והאמן בנו זה את זה. מותו של צוטאיה ב-1797 סילק את האיש שהזמין את עבודותיו הטובות ביותר של אוטמארו.
הראש הגדול
בשנות ה-90 של המאה ה-18 ביצע אוטמארו את המהלך ששינה את המדיום שלו. בעוד בני דורו חיברו קבוצות של דמויות במלוא גופן, הוא התקרב, והפיק ביג'ין אוקובי-א'ה (bijin ōkubi-e) — פורטרטים של נשים בגודל חצי גוף או ראש וכתפיים, פנים מוגדלות ותווים מעודנים עד גבול ההגזמה. על הדפס בגודל של דף כתיבה, זהו ההבדל בין איור אופנה לפורטרט.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הנושא הלך איתו יד ביד. הוא צייר את המתרחש מאחורי הקלעים בבתי הבושת המורשים, בתיאטראות ובבתי התה של אדו: קורטיזנות, בדרניות, מלצריות ונשים עובדות פשוטות, שנתפסו בעיצומן של פעולות קטנות וחסרות הירואיות. והוא העניק להן אופי אישי.
שלוש יפהפיות בנות ימינו, שנוצרה בסביבות 1792–1793 בתקופת קאנסי (Kansei), היא יצירת ההדגמה. זהו נישיקי-א'ה (nishiki-e), הדפס בצבע מלא הבנוי מלוחות מרובים המונחים זה על גבי זה, הרקע שלו מאובק במוסקוביט ליצירת קרקע נוצצת. שלוש הדוגמניות הן נשים בשמן: טומימוטו טויוהינה (Tomimoto Toyohina), גיישה המנגנת בשמיסן מבית טאמאמוראיה (Tamamuraya) ביושיווארה (Yoshiwara), במרכז; נאניוואיה קיטה (Naniwaya Kita), כבת חמש עשרה, בת של בעל בית תה מאסאקוסה (Asakusa), מימין; טאקאשימה היסה (Takashima Hisa), כבת שש עשרה, בת של מוכר עוגות אורז מריוגוקו (Ryōgoku), משמאל. כל אחת נושאת סמל משפחתי מזהה — פרימולה, פאולוניה, אלון. הפנים מצייתות לאידיאל יופי משותף, ובכל זאת לקיטה לחיים מלאות, עיני שקד ומראה תמים, בעוד להיסה עיניים עגולות יותר והבעה קשיחה וגאה יותר. רמת הבחנה זו לא הייתה קיימת בז'אנר. הוא הפיק גם שונגה (shunga), "תמונות אביב" ארוטיות של תקופת אדו, ברמה הגבוהה ביותר אליה הגיעה הצורה.
האזיקים
בשנת 1804 הוא יצר הדפסים המציגים את המצביא מהמאה ה-16 טויוטומי הידיושי (Toyotomi Hideyoshi) בחברה חושנית עם פילגשיו. תיאור שליטים היסטוריים אמיתיים היה אסור, והמדינה הגיבה: אוטמארו ואמנים אחרים נאזקו למשך חמישים יום, והמוציאים לאור שלהם נקנסו בכבדות. הוא היה כבן חמישים ואחת. פרשנים סברו בדרך כלל שעבודתו מעולם לא הגיעה שוב לרמתה הקודמת, ורווחת הדעה שהעונש שבר את בריאותו. הוא מת בשנת 1806.
מדוע אוטמארו מכונה גאון
היכולת הספציפית הייתה התבוננות פסיכולוגית שהוחלה על פורמט מסחרי המוני שמעולם לא דרש זאת. לפניו, הדפס הביג'ין היה תבנית — יפהפייה הייתה סידור של סימנים מוסכמים, הניתנים להחלפה מדף לדף. אוטמארו שמר על המוסכמות, שהיו בלתי ניתנות למשא ומתן מסחרי, והבריח אינדיבידואליות מתחתיהן: הבדל קל בקימור של עין, במיקום של פה, בהטיה של צוואר, מספיק כדי להפוך אישה אחת בעלת שם לניתנת להבחנה מאחרת בעוד שתיהן נשארו "יפות" באופן מוכר לפי הדרישה. לעשות זאת בתוך דקדוק פורמלי נוקשה קשה יותר מאשר לנטוש את הדקדוק. הוא ממוקם באופן קבוע בין חצי תריסר אמני האוקיו-אה (ukiyo-e) הגדולים ביותר, ומעמדו היה לאומי עוד בחייו, דבר נדיר.
לטיעון הנגדי יש שלושה חלקים, והוא אינו חלש. הראשון הוא אותה בעיית מחבר המשויכת לכל אמן אוקיו-אה: הוא עיצב, אך גלפי לוחות חתכו ומדפיסים הדפיסו, וקרקע הנציץ של שלוש יפהפיות — הדבר שהופך אותה ליוקרתית — היה אפקט של מכבש והוצאה של מוציא לאור. השני הוא נפח וסטודיו: יותר מאלפיים הדפסים נושאים את שמו, האיכות משתנה מאוד, ותלמידים ומחקים עבדו בסגנונו במהלך חייו ואחריהם, כך ש"אוטמארו" היא קטגוריה רופפת יותר ממה שחתימה מרמזת. השלישי הוא הנושא עצמו. הנשים שלו הן כוח העבודה של רובעי השעשועים, מצוירות עבור קונים גברים, והרוך של תשומת הלב שלו אינו מבטל את העובדה שהדפסים אלו היו חלק ממנגנון השיווק של רובע בתי הבושת. הוא האניש את נושאיו בתוך מערכת שסחרה בהם, וזהו הישג אמיתי ושיתוף פעולה אמיתי בעת ובעונה אחת.
מורשת
כשהדפסים יפניים הגיעו לצרפת לאחר שהמדינה נפתחה מחדש, אלו של אוטמארו הגיעו עמם והפכו לכוח מכריע בעליית הז'אפוניזם (Japonisme). בודלר, מונה וטולוז-לוטרק היו בין אלו שהעריצו ואספו את עבודתו — והחוב ניכר בנשים השטוחות, החתוכות והמתווות בקווי מתאר נועזים של לוטרק ממונמארטר, שהן צאצאיות ישירות של נשות היושיווארה של אוטמארו. הוא מת עני ומנודה, שנתיים לאחר שנאזק על ידי המדינה בגין ציור חיי האהבה של מצביא מת. מאה שנים לאחר מכן הוא הפך לאחד הכלים שבאמצעותם הציור האירופי למד להפסיק לעצב בתלת-ממד ולהתחיל לחבר בצורות שטוחות וחד-משמעיות.