קים גו: האדם הפשוט שלא נכנע
בפונדק בצ'יהאפו (Ch'ihap'o) בפברואר 1896, הבחין נוסע צעיר באורח אחר שטען כי הוא מצ'אנגיון, אך דיבר במבטא של סיאול ונשא חרב מוסתרת. משוכנע שהאיש הוא יפני הקשור לרצח המלכה מיאונגסאונג (Myeongseong) בסתיו הקודם, הוא הפיל אותו ארצה, לקח את החרב והרג אותו בעזרתה. לאחר מכן פרסם כרוז חתום המכריז על מעשיו, והמתין. הוא היה בן עשרים, וזה עתה החל חיים שיסתיימו בכדורים שנורו על ידי קוריאני אחר.
בנו של איכר והפונדק בצ'יהאפו
קים גו נולד כקים צ'אנגאם ב-29 באוגוסט 1876 בכפר טוטקול ליד האג'ו, במחוז הוואנגהא. הוריו היו חקלאים עניים; שושלת אנדונג קים של אביו איבדה את מעמדה כיאנגבאן (yangban) בשנת 1651, ובתי ספר סירבו לקבל את הילד בשל מעמדו החברתי, עד שמורה פרטי קיבל אותו בגיל שתים-עשרה. מחלת אבעבועות שחורות בגיל שנתיים הותירה צלקות על פניו. בגיל שש-עשרה הוא ניגש למבחני השירות הציבורי 'גוואג'או' (gwageo), נכשל, ויצא משם משוכנע שהמערכת רקובה משוחד. בינואר 1893 הצטרף לתנועת דונגהאק, ובתוך שנה היה למנהיג מחוזי שפיקד על כשבע מאות איש נגד כוחות הממשלה והצבא היפני.
בעקבות ההריגה בצ'יהאפו הוא נעצר, עונה בהאג'ו והועבר לאינצ'ון. פקידים יפנים לחצו לערוף את ראשו; סוחרים מקומיים עתרו לחנינה; המלך גוג'ונג סירב לאשר את גזר דין המוות באוקטובר 1896. בכלא קרא קים היסטוריות מערביות מתורגמות וזנח לחלוטין את בדלנותו. הוא נמלט במרץ 1898 והלך ברגל יותר מחמש מאות מיילים.
השם שבחר
הוא בילה עונה כנזיר בודהיסטי בשם וונג'ונג במאגוקסה, סלד מכך, התחמק משם, קבר את אביו, והפך לנוצרי פרוטסטנטי, ונטבל לנצרות בשנת 1903. הוא נישא לצ'ואי צ'ונריאה בשנת 1904, לימד מתמטיקה, ניהל בתי ספר והצטרף ל'אגודת האנשים החדשים' בשנת 1907. בינואר 1911, לאחר שהמדינה הקולוניאלית טענה כי נרקמה מזימה לרצוח את המושל הכללי טראוצ'י, הוא נלכד ב'תקרית 105 האנשים' ונידון לחמש-עשרה שנות מאסר. כלא סיאודמון השחית לצמיתות את אוזנו השמאלית ודחף אותו לנסות להתאבד.
הוא גם העניק לו את שמו. בשנת 1912 נטל לעצמו את השם קים גו — "תשע" — שנבחר בשל פשטותו, ואת שם האמנות 'באקבאום' (Baekbeom), שפירושו אדם פשוט, מכיוון שהחליט שהאדם הקוריאני הפשוט ביותר בנמצא יכול וחייב להילחם למען העצמאות. חנינות אימפריאליות קיצרו את עונשו פעמיים והוא שוחרר בתנאים מגבילים בשנת 1915 בהיותו בן שלושים ותשע.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שאנגחאי
לאחר ש'תנועת האחד במרץ' של 1919 דוכאה, עזב קים לשאנגחאי באפריל ולא עזב את העיר במשך שלוש-עשרה שנים. הוא הצטרף לממשלה הזמנית הקוריאנית כנציב משטרה, הפך לראש מטה, ומילא תפקידים שונים — ממלא מקום ראש הממשלה, פנים, עבודה — בגוף שעבר ללא הרף בין הזיכיונות הצרפתיים, הבריטיים והקוומינטנג כדי להקדים את הסוכנים היפנים, במימון שרובו הגיע מכשבעת אלפים קוריאנים-אמריקאים. לאחר הדחתו של סינגמן רי (Syngman Rhee) בשנת 1925, הארגון החליף שבעה ראשי מדינה בתוך עשרים חודשים. קים החזיק בתפקיד מדצמבר 1926 עד אוגוסט 1927, ולאחר מכן ארגן אותו מחדש כראשות מועצה שבה היה הראשון בין שווים.
המחיר היה אישי. אשתו מתה בינואר 1924 והוא לא יכול היה לבקר בבית החולים מכיוון שהיה מבוקש; הוא שם את בנו התינוק בבית יתומים. כשחבר מכר את בגדיו שלו כדי לקנות לו מתנת יום הולדת בשנת 1925, קים, שנזכר כי היה עני מכדי לציין את יום הולדתה השישים של אימו, החליט שלעולם לא יחגוג יום הולדת שוב.
שתי פצצות ופרס כספי
בשנת 1931 הוא הקים את 'הארגון הפטריוטי הקוריאני', שהוקדש להריגת פקידים אימפריאליים וקולוניאליים יפנים, והקצה לו בערך מחצית מתקציב הממשלה. ב-8 בינואר 1932 השליך לי בונג-צ'אנג רימון לעבר מרכבתו של הקיסר הירוהיטו בטוקיו אך החטיא. ב-29 באפריל פוצץ יון בונג-גיל פצצה בפארק הונגקאו בשאנגחאי, והרג כמה בכירים יפנים, כולל הגנרל יושינורי שירקאווה. קים לקח בפומבי את מלוא האחריות, בתקווה לחסוך מקוריאנים אחרים פעולות תגמול. יפן הציבה פרסים בסך כולל של 60,000 דאיאנג על ראשו.
לאחר מכן באו שנים של בריחה. מיסיונר אמריקאי, ג'ורג' אשמור פיץ', החביא אותו במשך שלושים ואחד ימים; כאשר המשטרה סגרה עליו, קים נמלט כשהוא מחופש למחצית מזוג אמריקאי יחד עם אשתו של פיץ'. הוא חי בג'יאשינג תחת זהות קנטונזית בדויה, בבית מצויד בדלתות נסתרות ומזח סירות תת-קרקעי. הפצצות גם קנו את הדבר היחיד שהיה חסר לתנועה: פטרון. בסביבות ספטמבר 1932 פגש את צ'יאנג קאי-שק והציע, תמורת מיליון יואן, ליצור שנתיים של כאוס ברחבי יפן, קוריאה ומנצ'וריה. צ'יאנג השיב שלחיסול יש גבולות — ניתן להחליף כוח אדם. הם סיכמו על 5,000 יואן בחודש, הגנה, ארבעים סוסים, ומקום באקדמיה הצבאית בלואויאנג, שם אימן קים תשעים ושניים צוערים קוריאנים החל מ-1934.
צ'ונגצ'ינג וצבא השחרור
מחלתה הכרונית של התנועה הייתה פלגנות, והיא כמעט הרגה אותו. בארוחת ערב בצ'אנגשה ב-7 במאי 1938, קוריאני מתוסכל בשם יי אונהוואן ירה ארבע יריות; אדם אחד מת וקים ספג כדור בחזהו השמאלי שנשאר שם כל חייו. פסק הדין של אימו היה אופייני: להיתרות על ידי קוריאני ולהישאר בחיים, אמרה, זה גרוע יותר מלהיתרות על ידי יפני ולמות.
הוא בנה מחדש בצ'ונגצ'ינג תחת הפצצות, במשרדים שנהרסו ארבע פעמים, בחדר לח ללא אינסטלציה שהממשלה תפסה במשך ארבע שנים, שם מתו בין שבעים לשמונים קוריאנים מדלקת ריאות, ביניהם בנו הבכור. ב-17 בספטמבר 1940 הכריז על הקמת 'צבא השחרור הקוריאני' בטקס בבית מלון שנערך בשש בבוקר כדי להימנע מהפצצות אוויריות, בנוכחות דיפלומטים זרים; באותו סתיו הפך ליושב ראש ועדת המדינה, עם זכות וטו ופיקוד על הצבא. הקוומינטנג עיכב את ההכרה עד מאי 1941 ואת הכסף למשך זמן רב יותר; וושינגטון התעלמה ממכתביו לרוזוולט. כאשר 'הצהרת קהיר' מ-1943 הבטיחה לקוריאה עצמאות "בבוא העת", קים פירש את המשפט כחסות ואמר ל-Associated Press שאם קוריאה לא תהיה חופשית ברגע שיפן תיכנע, "אנחנו נמשיך במלחמתנו ההיסטורית לעצמאות, ללא קשר למי היריב שלנו".
מדוע קים מכונה גאון
הטענה נשענת על דמיון אסטרטגי ועמידות, לא על מלומדות — הוא נכשל במבחן השירות הציבורי ומעולם לא החזיק בתפקיד אוניברסיטאי. מה שהוא תפס, מוקדם יותר מיריביו, היה שתנועה חסרת מדינה ללא צבא וכמעט ללא כסף עדיין יכולה לקנות מינוף באמצעות מספר קטן מאוד של מעשים מכוונים היטב. הפצצת הונגקאו באפריל 1932 עשתה את מה שעשור של מזכרים לא עשה: היא גרמה לצ'יאנג קאי-שק להיות מוכן לממן, להחביא ולאמן קוריאנים, והפכה את הממשלה הזמנית ממועדון ויכוחים בגלות ללקוח עם משכורות. ארגון הנשיאות מחדש לראשות מועצה ב-1927 היה מהלך דומה של הנדסה מוסדית קרה, שסיים שנתיים של קריסה. ובבחירת השמות 'גו' ו'באקבאום' — תשע, ואדם פשוט — הוא ביצע פעולה של דמיון פוליטי שהאריכה ימים אחריו: הוא הפך את מאבק העצמאות לנחלתם של כולם.
טיעון הנגד נכתב בזמן אמת. הערכה של הקוומינטנג ששקלה אותו מול יריבו קים וון-בונג מצאה שקים גו ניחן ב"מוסר חזק", חרוץ ומוערך, אך קבעה כי הוא "חסר כושר המצאה". הוא מעולם לא איחד את התנועה; שיחות קרסו שוב ושוב ועמית קוריאני ירה בו. הוא גם ניהל מסע של הרג שקורבנותיו כללו משתפי פעולה קוריאנים. וההימור הפוליטי האחרון שלו — המסע ב-1948 לפיונגיאנג כדי לשכנע את קים איל סונג שלא לחלק את המדינה — נכשל לחלוטין.
מורשת
קים חזר לקוריאה בסוף 1945 כראש הממשלה הזמנית, התנגד לחסות ולבחירות נפרדות, והפסיד גם בוויכוח וגם בנשיאות לסיאודמון סינגמן רי. ב-26 ביוני 1949 ירה בו קצין צבא בשם אהן דו-הי למוות בגיאונגיוג'אנג (Gyeonggyojang) בסיאול. הוא היה בן שבעים ושתיים. הוא קבור בפארק היוצ'אנג, והוא מכובד כיום כאחת הדמויות הגדולות בהיסטוריה הקוריאנית — מוניטין שהאנטי-קומוניזם שלו הפך אותו לבלתי רצוי בצפון.