קית' הרינג: הרכבת התחתית כסטודיו
החל מדצמבר 1980, נסע קית' הרינג (Keith Haring) ברכבת התחתית של ניו יורק כשהוא נושא גירים לבנים, ומחפש לוחות נייר שחורים שנותרו לאחר הסרת פרסומות פגות תוקף. הוא כינה אותם "המעבדה" שלו, ובמהלך השנים הבאות מילא מאות מהם בציורי תינוקות קורנים זוחלים, כלבים נובחים ודמויות רוקדות, כשהוא עובד במהירות בציבור ולעיתים קרובות נעצר בשל כך. "כל מיני אנשים היו עוצרים ומסתכלים", אמר. "זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי כמה אנשים יכולים ליהנות מאמנות אם נותנים להם את ההזדמנות". משפט זה קרוב להצהרת כוונות לכל מה שעשה לאחר מכן.
מקוצטאון לבית הספר לאמנויות חזותיות
קית' אלן הרינג נולד ב-4 במאי 1958 בבית החולים הקהילתי הכללי ברדינג, פנסילבניה, וגדל בעיירה הסמוכה קוצטאון (Kutztown), בנם של אלן, מהנדס ומאייר חובב, וג'ואן הרינג, עם שלוש אחיות צעירות. דיסני (Disney), דוקטור סוס (Dr. Seuss), צ'ארלס שולץ (Charles Schulz) ולוני טונס (Looney Tunes) היו שפתו החזותית הראשונה. לאחר התיכון באזור קוצטאון, למד אמנות מסחרית בבית הספר לאמנות מקצועית 'אייבי' (Ivy School of Professional Art) בפיטסבורג החל מ-1976, איבד עניין ומצא אותו שוב לאחר שקרא את רוח האמנות (The Art Spirit) מאת רוברט אנרי (Robert Henri); עבודה בתחזוקה במרכז האמנות והמלאכה של פיטסבורג חשפה אותו לז'אן דובופה (Jean Dubuffet), ג'קסון פולוק (Jackson Pollock) ומארק טובי (Mark Tobey). בשנת 1978 עבר ללואר איסט סייד של ניו יורק כדי ללמוד ציור בבית הספר לאמנויות חזותיות (School of Visual Arts), שם למד סמיוטיקה אצל ביל בקלי (Bill Beckley) והחל לעבוד בווידאו ובמיצג – הכשרה שהעניקה לאוצרות הקריקטורה המאוחרים שלו בסיס תיאורטי מחושב באופן יוצא דופן.
מעבדת הרכבת התחתית
תרבות הגרפיטי של ניו יורק השפיעה עליו מיד. "גרפיטי היו הדברים היפים ביותר שראיתי אי פעם", אמר, ובשנת 1980 מצא גרסה משלו לכך: רישומי גיר על לוחות הרכבת התחתית השחורים שלא היו בשימוש, שנעשו מהר מספיק כדי להימנע ממעצר, אם כי מעצרים בכל זאת התרחשו – חלק מאותם שוטרי תחבורה שאזקו אותו הפכו מאוחר יותר למעריצי יצירותיו. מתוך פרקטיקה זו צמח אוצר המילים הבסיסי שלו: התינוק הקורן (Radiant Baby), תינוק זוחל הפולט קרני אור, שהפך לחותמת המזוהה איתו; כלבים נובחים; צלחות מעופפות; ודמויות רוקדות חסרות פנים מצוירות בקווים רציפים וקצביים שהרינג עצמו קישר למוזיקת ההיפ-הופ שהושמעה סביבו במרכז העיר. בין 1982 ל-1989 הוא הרחיב את אוצר המילים הזה ליותר מחמישים ציורי קיר ציבוריים, רבים מהם נתרמו ללא תשלום לבתי חולים, בתי ספר ומרכזים קהילתיים, תוך הצגת עבודותיו בדוקומנטה 7 (1982), הביאנלה של ויטני (1983), הביאנלה של סאו פאולו (1983) והביאנלה של ונציה (1984 ו-1986) – קריירה גלרית שנבנתה ישירות על גבי עבודות הרכבת התחתית הלא חוקיות, ולא במקומן.
פופ שופ וקריסת הגבוה והנמוך
באפריל 1986 פתח הרינג את 'פופ שופ' (Pop Shop) בסוהו, חנות שמכרה חולצות, סיכות ופוסטרים מודפסים עם הדימויים שלו במחירים נמוכים בהרבה מאמנות גלריות. "החנות שלי היא הרחבה של מה שעשיתי בתחנות הרכבת התחתית", אמר, "פירוק המחסומים בין אמנות גבוהה לנמוכה". פתיחת החנות סיימה למעשה את תקופת רישומי הרכבת התחתית שלו; הוא החשיב את המטרה – "להוציא את העבודה לציבור הרחב" – כמושגת. הוא עיצב עטיפות אלבומים עבור דייוויד בואי (David Bowie), מלקולם מקלארן (Malcolm McLaren) וסילבסטר (Sylvester), ושיתף פעולה עם מעצבי האופנה ויויאן וסטווד (Vivienne Westwood) וסטיבן ספרוז (Stephen Sprouse), כשהוא מתייחס לשכפול מסחרי לא כפשרה על היצירה אלא כהרחבה הלוגית שלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ציור כמחאה
מאמצע שנות ה-80, הדימויים של הרינג פנו יותר ויותר לכיוון של מסרים פוליטיים ישירים. דרום אפריקה החופשית (Free South Africa, 1985) הפך לאחד הפוסטרים נגד האפרטהייד המשוכפלים ביותר בעשור שלו. קראק הוא זבל (Crack Is Wack, 1986), שצויר באופן לא חוקי על קיר מגרש כדוריד באיסט הארלם, התעמת עם מגפת הקראק שפקדה את השכונה וזכה מאוחר יותר להגנה מצד העירייה במקום להסרה. הוא עיצב דגל מפוספס בשחור-לבן שהזהיר מפני אפוקליפסה גרעינית, וביוני 1986 צייר קטע של 300 מטר מחומת ברלין בצ'ק פוינט צ'ארלי עם דמויות שלובות בצבעי דגל גרמניה, ציור קיר שפורש לאחר מכן כנבואה על איחוד גרמניה.
איידס (AIDS) הפך למטרה הדחופה ביותר מבין נושאים אלה ככל שהעשור התקדם, ומסיבות שלא היו מופשטות עבורו. "החיים שלי הם האמנות שלי, הם שזורים זה בזה", אמר. "כשאיידס הפך למציאות בחיי, הוא התחיל להפוך לנושא בציורים שלי". הרינג, שהיה הומוסקסואל מוצהר, השתמש בדימויים שלו כדי לקמפיין למען מין בטוח והפיק עבודות כמו בורות = פחד (Ignorance = Fear), המהדהדות את שפת הפוסטר שתיקה = מוות (Silence = Death) של הארגון 'אקט אפ' (ACT UP). הוא אובחן כנשא HIV ב-1987 ובחולי איידס בסתיו 1988; בשנת 1989, כשהוא כבר חולה, הקים את קרן קית' הרינג (Keith Haring Foundation) כדי להפנות מימון לארגוני איידס ותוכניות לילדים, ובכך הבטיח שהאקטיביזם יאריך ימים מעבר אליו ברמה המוסדית, ולא רק כדימוי.
מוות ותגובה מיידית
הרינג מת מסיבוכים הקשורים לאיידס בדירתו בגריניץ' וילג' ב-16 בפברואר 1990, בגיל שלושים ואחת. בן זוגו חואן דובוס (Juan Dubose), עימו חי מ-1981 עד 1986, מת מאיידס בשנה הקודמת; בן זוג שני, חואן ריברה (Juan Rivera), שסייע לו בציורי קיר כולל Crack Is Wack וציור הקיר בבית החולים נקר-אנפאן מלאד (Necker-Enfants Malades) בפריז, ימות מהמחלה ב-2011. הרינג השלים את יצירתו הגדולה האחרונה, הטריפטיכון מברונזה חייו של ישו (The Life of Christ), שבועיים לפני מותו. טקס אזכרה שנערך ביום שבו היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-32, בקתדרלת סנט ג'ון האלוהי (Cathedral of St. John the Divine), משך את ראש עיריית ניו יורק דייוויד דינקינס (David Dinkins), ששיבח את "הפילנתרופיה הסוערת" שלו. מדונה (Madonna) הקדישה את התאריך האמריקאי האחרון של סיבוב ההופעות שלה 'בלונד אמבישן' (Blond Ambition Tour) מ-1990 כאירוע התרמה לקרן לחקר האיידס לזכרו, וגייסה יותר מ-300,000 דולר.
מדוע קית' מכונה גאון
הטענה של הרינג לתואר גאון אינה בנויה על חדשנות טכנית בטכניקות ציור או על גוף תיאורטי המתחרה באמני הקונספט של דורו; היא נשענת על משהו צר וספציפי יותר – אינסטינקט נדיר באמת לדחיסת תוכן חברתי ופוליטי מורכב לשפה חזותית המובנת באופן מיידי לרוכב ברכבת התחתית, לילד או לאספן אמנות כאחד, ועל הזיהוי, שנים לפני ש"מותג" היה מושג בעולם האמנות, ששכפול המוני יכול להוות כלי לאקטיביזם ולא דילול שלו. הכשרתו בסמיוטיקה ב-SVA אינה מקרית כאן: התינוק הזוחל והכלב הנובח מתפקדים כמערכת סימנים אמיתית, החוזרת על עצמה ומגוונת במשמעת של אוצר מילים עובד ולא כגימיק. טיעון הנגד הכן הוא אמיתי: סימניו האינדיבידואליים של הרינג פשוטים, לעיתים נאיביים במכוון, ומבקרים דנו זמן רב האם כישרונו היה בעיקרו עיצוב, שיווק ודחיפות מוסרית ולא עומק ציורי – קרוב יותר למיומנות של מתקשר חזותי יעיל מאוד מאשר לווירטואוז טכני. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא שהוא השתמש במיומנות זו, בעקביות ובסיכון אישי אמיתי, בשירות מטרות – אפרטהייד, התמכרות, פחד גרעיני, איידס – שרוב עולם האמנות בתקופתו נמנע מלגעת בהן ישירות.
מורשת
הקרן של הרינג עדיין מממנת ארגוני איידס וילדים מהעזבון שבנה בקושי בעשור של חיי עבודה. הדימויים שלו מופיעים כעת בשיתופי פעולה עם אדידס (Adidas), סופרים (Supreme) ויוניקלו (UNIQLO) ועל בלון במצעד חג ההודיה של מייסיז (Macy's), חיים מסחריים שלאחר המוות שהוא ללא ספק עיצב עבורם מראש. מוזיאון ייעודי, אוסף נאקאמורה קית' הרינג (Nakamura Keith Haring Collection), נפתח ביפן בשנת 2007, ויצירות בודדות נמכרות כיום במיליונים במכירות פומביות – ערך שוק שתמחור ה'פופ שופ' שלו נועד במפורש להפחית בזמן שהיה בחיים. המתח בין שתי עובדות אלו הוא, בסופו של דבר, הדרך הברורה ביותר להבין אותו.