ג'וליאן מור: עירום רגשי כמשמעת
כשנרשמה לאיגוד שחקני המסך, השם ג'ולי אן סמית' כבר היה תפוס - פעמיים. לכן בנתה שם חדש מחלקי חילוף: שם המשפחה של אביה, מור, ושם הפרטי של אמה, אן. השם המומצא התברר כמתאים. לאורך ארבעה עשורים, ג'וליאן מור בנתה קריירה מנשים שנראה כאילו מחזיקות את עצמן ביחד, ומהרגע המדויק שבו ההרכב מתפרק.
תשע בתי ספר, קבוע אחד
ג'ולי אן סמית' נולדה ב-3 בדצמבר 1960 בפורט בראג, קרוליינה הצפונית. אביה היה קולונל בצבא שהפך לשופט צבאי; אמה הייתה פסיכולוגית ועובדת סוציאלית ילידת סקוטלנד. המשפחה עברה באופן קבוע, ומור למדה בתשעה בתי ספר שונים במספר מדינות אמריקאיות ומחוצה לה. אין קו סיבתי ברור מילדות זו להתמחות הבוגרת שלה, אבל ההתאמה קשה להתעלם: שחקנית העסוקה באנשים המנסים להראות נורמליים בחדרים זרים.
היא למדת תיאטרון בבית הספר לאמנויות יפות של אוניברסיטת בוסטון וקיבלה תואר BFA ב-1983. בניו יורק היא עבדה באוף-ברודוויי ולמדה אצל אנדרה גרגורי - אותו גרגורי שסדנת צ'כוב שלו הפכה מאוחר יותר ל-ואניה ברחוב 42 של לואי מאל, בו שיחקה את ילנה.
ההתמחות באופרות סבון
העבודה הקבועה הראשונה שלה הייתה בטלוויזיה ביום. מ-1985 עד 1988 מור הופיעה ב-כפי שהעולם סובב, שיחקה אחיות למחצה, וזכתה בפרס אמי ליום בעבור זה. אופרות הסבון הן שדה האימונים המלעיז ביותר במשחק האמריקאי ואחד הקשים ביותר: עמודי דיאלוג ביום, טייק אחד, ללא חזרות. זה לימד אותה מהירות ולימד אותה לא להיות רגישה, שניהם מתבטאים מאוחר יותר.
אלטמן, היינס, ושנות התשעים המביכות
קצרים (1993) של רוברט אלטמן הפכו אותה לשם דבר בקולנוע - פסיפס מרחבי של ריימונד קרבר, שבו וידוייה על ניאוף ישן, מבוים בהיעדר מתכוונת ומפורסם של אגו, הכריזו על איזה סוג של שחקנית היא תהיה. שנתיים מאוחר יותר טוד היינס צירף אותה ל-בטוח כאשת בית עמק סן פרננדו שהופכת אלרגית למאה העשרים; זה נשאר בין הסרטים המוזרים והטובים ביותר של אמריקה בעשור, והחל קשר עבודה עם היינס שנמשך כעת שלושים שנה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שאר שנות התשעים היו מכוונות להיות פרוצות. היא עשתה בלוקבאסטרים (העולם האבוד: פארק היורה, מתנקשים), קומדיות (תשעה חודשים), קלאסיקת פולחן של אחים כהן כאמנית המושגית המציצנית מוד לבובסקי, פסיכו של גאס ואן סנט, ושני סרטים עבור פול תומאס אנדרסון - בוגי נייטס, שהביא את מועמדותה הראשונה לאוסקר, ו-מגנוליה. ב-1999 סוף הרומן של ניל ג'ורדן הביא מועמדות שנייה, הפעם לשחקנית הטובה ביותר.
2002: הכפילה
אז באה שנה שכמעט איש לא מקבל. ב-2002 מור שיחקה את קתי ויטייקר, אשת הבית מקונטיקט של הרחק מגן עדן של היינס, מחווה לדאגלס סירק, ולורה בראון, האם החונקת של שנות החמישים ב-השעות של סטיבן דלדרי. היא הייתה מועמדת לשניהם - שחקנית הטובה ביותר ושחקנית המשנה הטובה ביותר באותה שנה, מה שהפך אותה לשחקנית התשיעית בתולדות האקדמיה שניהלה זאת. ונציה העניקה לה את גביע וולפי עבור הרחק מגן עדן; ברלין העניקה לה דוב הכסף, משותף עם ניקול קידמן ומריל סטריפ, עבור השעות. היא לא זכתה באף אוסקר.
האמצע הארוך, ושרה פיילין
העשור שלאחר מכן היה לא אחיד במתכונת: ילדי האדם של אלפונסו קוארון, אדם בודד של טום פורד, ו-הילדים בסדר של ליסה צ'ולודנקו, מוקפים בעבודה שבבירור שילמה חשבונות. הבולט הייתה הטלוויזיה. עבור שינוי המשחק של HBO (2012) היא שיחקה את שרה פיילין, וההכנה הייתה אופיינית פורנזית: "קראתי את הביוגרפיה שלה, ספרים שנכתבו עליה ועל הבחירות, הקשבתי לקולה בלי הרף ב-iPod שלי ועבדתי עם מאמן קול" במשך חודשיים. היא זכתה באמי לפריים טיים.
אליס האולנד
עדיין אליס (2014) הוא סרט קטן על פרופסור לבלשנות עם מחלת אלצהיימר מוקדמת, ומור גישה אליו כמחקר ולא אינסטינקט. היא בילתה כארבעה חודשים מדברת "עם רופאים וקלינאים ומטופלים ובני משפחה", צפתה בתיעודיים, ישבה בקבוצות תמיכה. השיטה שלה עם מטופלים הייתה פשוטה מפתיעה: "אמרתי באופן מילולי, 'אפשר לספר לי איך זה מרגיש?', ופשוט ניסיתי להיות ספציפית ככל שאוכל." הבמאי המשותף שלה ווש וסטמורלנד תיאר את ההנחיה המשותפת - "אתה לא רוצה לתאר משהו שנראה מזויף, אתה רוצה שיראה אותנטי."
זה הביא לה את פרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר במועמדות החמישית שלה. באותה שנה, מפות לכוכבים של דייוויד קרוננברג - בו היא משחקת כוכבת קולנוע זקנה, צרכנית ומפלצתית - הביא לה את פרס השחקנית הטובה ביותר בקאן, מה שהפך אותה לאחת משתי שחקניות בלבד שזכו בפרסי משחק בברלין, קאן וונציה.
למה ג'וליאן נקראת גאונה
הראיות למילה אינן הופעה אחת אלא עקביות של אומץ. בן ברנטלי מהניו יורק טיימס כינה אותה "בלתי מנוגדת" ב-"דיוקנאותיה של אישה פגועה" וקבע את ההתמחות בדיוק: "עירום רגשי הוא ההתמחות של גב' מור." אוליבר בורקמן מהגרדיאן תיאר את תפקידה האופייני כאישה "נאבקת לשמור על אחיזה בנורמליות לנוכח סבל סודי או מודעות קריפטית לכישלון." מה שמור עושה שמעטים עושים היא דוחה את האינסטינקט של השחקן להסביר: היא מאפשרת לדמות להיות בלתי סימפתית, בלתי מושכת, שגויה או פשוט ריקה, וסומכת על המצלמה למצוא את קו השבר.
התיאור שלה עצמה של התהליך שווה לקחת ברצינות כטכניקה: "אני רוצה להרגיש מי הדמות, ואז אני רוצה להגיע שם ולזה קורה לי במצלמה." זהו הימור על גילוי על פני הכנה - ההפך מארבעת חודשי מחקר האלצהיימר שהיא גם עשתה. המיומנות האמיתית היא לדעת איזה תפקיד דורש מה.
המקרה הנגדי פשוט: זהו מלאכת מחשבת, לא אינטלקט, והמילה עושה עבודה סנטימנטלית אם היא מרמזת על אחרת. מור היא טכנית מצוינת מאומנת היטב, בעלת אומץ יוצא דופן, לא המציאה של צורה, והפילמוגרפיה שלה מכילה הרבה מוצר אולפן שכחני שנעשה בין הסרטים הטובים. היא עצמה חושדת במסגרת הגיבורית: "אף פעם לא אכפת לי ש[הדמויות שלי] 'חזקות.' אני מחפש את הדבר האנושי והמזוהה והרגשי. אנחנו לא מושלמים, אנחנו לא גיבורים, אנחנו לא בשליטה."
לאחר מכן
מור נישאה לבמאי בארט פריינדליך ב-2003, לאחר שנפגשו על סט המיתוס של טביעות האצבעות; הם גרים בגריניץ' וילג' עם שני ילדים. היא כתבה את סדרת ספרי הילדים פרצוף הנמשים, רב-מכר של הניו יורק טיימס עם ששה המשכים ומחזמר אוף-ברודוויי, לאחר שבנה החל לא לאהוב את מראהו. היא חברה בדירקטוריון של פלנד פרנטהוד, פעילה עם אבריטאון פור גן סייפטי, והישאת שגרירת אמנות של סייב דה צ'ילדרן מאז 2008. היא סירבה בפומבי לניתוח קוסמטי מהסיבה שזה "לא הופך אנשים להיראות צעירים יותר. זה מכניס אותם להיראות כאילו עברו ניתוח." משחקנית שנושאה הוא הפער בין הפנים שאנשים מציגים לבין האדם מתחת, זהו פחות אגו ויותר עקביות.