ג'וליאן באגיני: פילוסופיה ללא שומרי סף
הוא מופיע, ללא הכנה מוקדמת, כדמות בשניים מספריו של אלכסנדר מק'קול סמית (Alexander McCall Smith) – סוג מוזר של מחווה עבור פילוסוף, אך כזה האומר דרשני. ג'וליאן באגיני הקדיש שלושה עשורים לניסיונות להוציא את הפילוסופיה האקדמית מחדרי הסמינרים אל העיתונים, הרומנים, המטבחים והוויכוחים היומיומיים שאנשים מנהלים על אמת, זהות ומה שהם חייבים זה לזה, והוא עשה זאת היטב עד כדי כך שסופרים משאילים אותו כטיפוס מוכר: הפילוסוף ההגיוני והסקרן של חיי היומיום.
מפולקסטון לקולג' האוניברסיטאי של לונדון
באגיני נולד בשנת 1968 בפולקסטון (Folkestone), שעל החוף הדרומי של אנגליה, בן לאב מהגר איטלקי ואם אנגלייה – רקע מעורב אותו שזר מאוחר יותר בעניינו החוזר בזהות ושייכות. הוא למד בבית הספר הארווי גראמר (Harvey Grammar School) בפולקסטון עד 1987, השלים תואר בפילוסופיה באוניברסיטת רדינג (University of Reading) ב-1990, וסיים דוקטורט בפילוסופיה של זהות אישית בקולג' האוניברסיטאי של לונדון (University College London) בשנת 1996, שם עבד על השאלה מה הופך אדם לאותו אדם לאורך זמן, אם בכלל – חידה שתצוץ מחדש לאורך כתיבתו הפופולרית במשך עשורים לאחר מכן.
בניית מוסד במקום קריירה
במקום להמשיך במסלול אקדמי קונבנציונלי, באגיני ייסד יחד עם ג'רמי סטנגרום (Jeremy Stangroom) בשנת 1997 את "מגזין הפילוסופים" (The Philosophers' Magazine), פרסום שנועד במפורש לתרגם פילוסופיה מקצועית לפרוזה שקורא כללי יוכל לעקוב אחריה ללא צורך בז'רגון של סמינר לתארים מתקדמים. הוא משמש כעורכו המייסד מאז ועד היום, והפך אותו לאחד האפיקים העמידים ביותר לפילוסופיה המופנית לציבור בשפה האנגלית. בשנת 1999 ייסד את קבוצת הפילוסופים ההומניסטים, ובכך יישר קו עם עמדתו כהומניסט חילוני, והחזיק בשורה של משרות "פילוסוף הבית" יוצאות דופן – בקולג' וולינגטון (Wellington College) בברקשייר ב-2009, ובאופן בלתי נשכח, בצוקים הלבנים של דובר (White Cliffs of Dover) עבור הקרן הלאומית (National Trust) ב-2012, מינוי שהציב פילוסוף מקצועי כחלק מהצוות באתר לאומי. מאוחר יותר הוא שימש כמנהל אקדמי של המכון המלכותי לפילוסופיה (Royal Institute of Philosophy) משנת 2019 והוא מחזיק במשרת עמית מחקר כבוד בפילוסופיה באוניברסיטת קנט (University of Kent).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפילוסוף של העיתונאי
באגיני בנה קריירה מקבילה כעיתונאי פעיל, כשהוא כותב טורים ומאמרים עבור "הגרדיאן" (The Guardian), "פרוספקט" (Prospect), "פייננשל טיימס" (Financial Times) ו"וול סטריט ג'ורנל" (Wall Street Journal), ותורם בקביעות ל"ניו הומניסט" (New Humanist), "ניו סטייטסמן" (New Statesman), "ניו יורק טיימס" (New York Times) ו"ליטררי ריוויו" (Literary Review). היקף ומגוון הפרסומים הזה – שנמשך כ-30 שנה – הוא חלק מתרומתו הייחודית: מעטים הפילוסופים בעלי הכשרה אקדמית רצינית שמרו על נוכחות כה קבועה בתקשורת הכתובה המיועדת לקהל הרחב, תוך שהם מתייחסים לדד-ליינים עיתונאיים ברצינות שבה הם מתייחסים לאקדמיים.
יותר מעשרים ספרים
במהלך יותר מעשרים ספרים, באגיני החיל מתודולוגיה פילוסופית על נושאים שזכו לעיתים רחוקות לטיפול פילוסופי רציני בצורה פופולרית. "ארגז הכלים של הפילוסוף" (The Philosopher's Toolkit, 2002), שנכתב יחד עם פיטר ס. פוסל (Peter S. Fosl), הפך למבוא נפוץ למנגנונים המעשיים של הטיעון הפילוסופי – כאשר המטאפורה של ארגז הכלים מתייחסת בכוונה לפילוסופיה כסט של כלים מעשיים ולא כגוף של דוקטרינה שיש לשנן. "אתאיזם: מבוא קצר מאוד" (Atheism: A Very Short Introduction, 2003) הציב אותו בתוך הסדרה המובילה של הוצאת אוניברסיטת אוקספורד למלגות רציניות ותמציתיות המיועדות לקוראים כלליים. "החזיר שרוצה להיאכל" (The Pig That Wants to Be Eaten, 2005) הפך מאה ניסויי מחשבה פילוסופיים קלאסיים למאמרים קלילים ונגישים. "חירות מושבת" (Freedom Regained, 2015) התמודד עם הוויכוח על הרצון החופשי, ו"איך העולם חושב: היסטוריה גלובלית של הפילוסופיה" (How the World Thinks, 2018) טען באריכות שהקאנון הפילוסופי היה פרובנציאלי-מערבי, והציב מטרה לסקור מסורות פילוסופיות סיניות, הודיות ואסלאמיות על בסיס שווה. עבודתו האחרונה פנתה לעבר אוכל: "מעלות השולחן" (The Virtues of the Table) בחן את האתיקה של האכילה, ו"איך העולם אוכל" (How the World Eats, 2024) הרחיב את החקירה הזו ברמה גלובלית, לצד "איך לחשוב כמו פילוסוף" (How to Think Like a Philosopher, 2023), מדריך מעשי לחשיבה נכונה שזוקק מעשרות שנות עבודתו בהנגשת הפילוסופיה.
מעבר לדף
הפילוסופיה הציבורית של באגיני באה לידי ביטוי גם בעבודה מדינית ומוסדית: הוא תרם למכוני מחקר בריטיים, כולל המכון למחקר מדיניות ציבורית (Institute for Public Policy Research), דמוס (Demos) וקאונטרפוינט (Counterpoint), תוך החלת ניתוח פילוסופי על שאלות של זהות לאומית ולכידות חברתית במקום להגביל עבודה זו לתיאוריה אקדמית טהורה. ספרו "טריק האגו" (The Ego Trick), העוסק בפילוסופיה של זהות אישית – אותו נושא של עבודת הדוקטורט שלו, שעובד כעת עבור קוראים כלליים – הרחיב את מחקרו ב-UCL לספר עיון פופולרי, בעוד "ברוכים הבאים לכל עיר" (Welcome to Everytown) השתמש בשיטה הפילוסופית של עבודת שדה כדי לבחון את הזהות האנגלית דרך עיר השוק הפשוטה רות'רהאם (Rotherham). לאחרונה הוא הנחה את סדרת הפודקאסט "עצמי מזרח ומערב" (Self East and West), המשווה בין תפיסות של זהות אישית ו"עצמיות" במסורות פילוסופיות מערביות ואסייתיות, הרחבה ישירה של הפרויקט ההשוואתי שהחל ב"איך העולם חושב". שילוב זה – תוכן השוואתי ואנליטי רציני המועבר דרך עיתונים, פודקאסטים, דוחות של מכוני מחקר, ואפילו משרה באתר לאומי – הוא שמסביר את הופעתו כדמות בשני רומנים של אלכסנדר מק'קול סמית: רמה של הכרה ציבורית שכמעט אף פילוסוף פעיל לא משיג, שנרכשה במיוחד דרך נראות ולא דרך הישג אקדמי בודד ומהולל.
מדוע ג'וליאן מכונה גאון
השבחים שבאגיני זוכה להם אינם עבור תיאוריה מהפכנית אחת – שום מקור לא זוקף לזכותו מערכת מטאפיזית מקורית שעיצבה מחדש את הפילוסופיה האקדמית. כישרונו האמיתי הוא תרגומי ומוסדי: יכולת יוצאת דופן ומתמשכת, המשתרעת על פני שלושה עשורים, יותר מעשרים ספרים ומגזין שהוא עדיין עורך, לקחת טיעון פילוסופי אמיתי – לא מדולל או מופשט – ולהפוך אותו לקריא ומעניין עבור קוראים שלעולם לא יפתחו מאמר אקדמי. אתר האינטרנט שלו מתאר זאת במפורש כ"מיקרו-פילוסופיה", התייחסות לשאלות גדולות דרך מקרים קטנים וקונקרטיים במקום בניית מערכות גרנדיוזיות, ופרופילים עליו מדגישים בדיוק פונקציית גישור זו בין פילוסופיה אקדמית לשיח ציבורי, ולא כל יומרה למחקר מקורי מהדרגה הראשונה. זו מיומנות אמיתית ונדירה יחסית – רוב הפילוסופים המוכשרים שמנסים לכתוב לקהל כללי או שמפשטים מדי מעבר לנקודת הדיוק, או שנסוגים לשפה טכנית שקוראים אינם יכולים לעקוב אחריה – אך זהו סוג שונה של הישג מזה שזוכה לו תיאוריה שמשנה דיסציפלינה. באגיני עצמו, באופן ראוי לציון, הקדיש את הקריירה שלו לקידום ענווה אינטלקטואלית, "מסתורין ודו-משמעות", וחשיבה קפדנית אך לא דוגמטית על פני יומרות לגאונות יחידנית, מה שיושב במידת מה בסתירה לתווית "גאון" כפי שהיא מובנת בדרך כלל.
מורשת
באגיני נותר בעל טור, פודקאסטר וסופר פעיל, שעדיין מנהל את "מגזין הפילוסופים" יותר מרבע מאה לאחר הקמתו ועדיין מפיק בערך ספר בשנה. תרומתו העמידה הייתה פחות דוקטרינה ויותר מוסד והרגל: הוכחה, מתמשכת לאורך חיים של עבודה, שפילוסופיה הנערכת ברמה רצינית יכולה להיקרא גם בנסיעה ברכבת.