ז'ול מישלה: ההיסטוריון שהחיה את המתים
בנו של מדפיס, שפעם סידר אותיות בידיו, המשיך לכתוב תשעה-עשר כרכים בניסיון, כדבריו שלו, להחזיר את ההיסטוריה לאנשיה ולא למלכיה. שיטתו של ז'ול מישלה (Jules Michelet) הייתה פחות לתעד את העבר ויותר לחיות אותו מחדש – "ניסיון להחיות את העבר על ידי טבילת אישיותו שלו בתוך הנרטיב שלו," כפי שנוסח בהערכה מאוחרת – והתוצאה הפכה אותו להיסטוריון הנקרא ביותר בצרפת וגם לשנוי במחלוקת ביותר בה.
בנו של מדפיס בליסיי
מישלה נולד בפריז ב-21 באוגוסט 1798, למשפחה ממעמד הפועלים; אביו ניהל עסק דפוס קטן, והילד בילה את שנות ילדותו בעזרה בסידור אותיות לפני שבחר בלימודים אקדמיים על פני מקצוע המשפחה. הוא דחה משרה במשרד הדפוס הקיסרי כדי ללמוד בליסיי שרלמאן (Lycée Charlemagne), עבר את בחינות האוניברסיטה ב-1821, וקיבל משרת הוראה בהיסטוריה בקולז' רולן (Collège Rollin) עוד בשנות העשרים לחייו. הפטרונים אבל-פרנסואה וילמן (Abel-François Villemain) וויקטור קוזן (Victor Cousin) תמכו בעלייתו, ועד 1827 הוא לימד באקול נורמל סופרייר (École Normale Supérieure). מסלולו משוליית סדר-דפוס לראש הקתדרה הבולטת ביותר להיסטוריה במדינה היה בעצמו טיעון לסוג ההיסטוריה שהוא יכתוב בעתיד – היסטוריה שנבנתה מלמטה, ולא הועברה מלמעלה.
שלושים שנה על ספר אחד
יצירת המופת של מישלה, 'היסטוריה של צרפת' (Histoire de France), העסיקה אותו מ-1833 עד 1867 – שלושים שנה ותשעה-עשר כרכים שהובילו את ההיסטוריה הצרפתית מראשיתה המוקדמת דרך קרל הגדול, התקופה הפיאודלית, מלחמת מאה השנים, איחוד הכוח המלכותי תחת שארל השביעי ולואי האחד-עשר, הרנסאנס והרפורמציה, ועד ערב המהפכה. הוא נחשב למי שהפך את השימוש המודרני במילה הצרפתית "רנסאנס" (Renaissance) עצמה לפופולרי, וקיבע את המונח לתיאור תקופה של הומניזם מחודש ולידה אמנותית מחדש במובן שבו היסטוריונים עדיין משתמשים בו. במקביל לעבודת חיים זו הופיעה 'היסטוריה של המהפכה הצרפתית' (Histoire de la Révolution française, 1847–1853), תיאור בן שבעה כרכים של המהפכה שההיסטוריון פרנסואה פירה (François Furet) כינה לימים "אבן הפינה של ההיסטוריוגרפיה המהפכנית". מישלה הגיע לקתדרה להיסטוריה בקולז' דה פראנס (Collège de France) בשנת 1838, משרה שהעניקה לו במה לאומית – אותה איבד ב-1852 משום שסירב להישבע אמונים לנפוליאון השלישי לאחר ההפיכה שהפכה אותו לקיסר. היא מעולם לא הוחזרה לו, גם לאחר נפילת האימפריה.
היסטוריה מלמטה
מה שייחד את מישלה מהיסטוריונים של תקופתו היה אמונה, שנשאבה בחלקה מהפילוסוף האיטלקי ג'אמבטיסטה ויקו (Giambattista Vico), כי ההיסטוריה שייכת ל"עם, ולא רק למנהיגיו או למוסדותיו". במקום שבו בני זמנו כתבו על הסכמים, שושלות וקרבות, מישלה הושיט ידו למנהגים, לאמונות ולסבלם של גברים ונשים צרפתים רגילים, וכתב על ימי הביניים בעוצמה מעוררת דמיון שמעטים ההיסטוריונים לפניו ניסו לעשות, גם כשהוא לא הסתיר את בוזיו לתקופה וחגג את חלוף זמנה. הוא ארגן את הנרטיב רחב היריעה שלו סביב ניגודים דרמטיים – חסד מול צדק, רוח מול חומר, חירות מול גורל – כשהוא דוחס את כל פילוסופיית ההיסטוריה שלו למשפט אחד מפורסם: "עם העולם התחילה מלחמה שתסתיים רק עם העולם: מלחמת האדם בטבע, הרוח בחומר, החירות בגורל. ההיסטוריה אינה אלא התיעוד של מאבק בלתי נגמר זה." חוקרים ציינו מאז כי לדואליזם זה היה צד אפל יותר, אשר מסגר את ה"רוח" הנוצרית מול "חומר" יהודי קריקטורי – זרם במחשבתו שהיסטוריונים אינטלקטואלים מאוחרים יותר, כולל דייוויד נירנברג (David Nirenberg), זיהו כאנטי-יהודי באמת ולא רק רטורי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →רפובליקני בטמפרמנט
הפוליטיקה של מישלה הייתה בלתי נפרדת ממחקרו. כרפובליקן מושבע והוגה דעות חופשי מגיל צעיר, הוא הפך עוין יותר ויותר לסמכות הכנסייתית לאורך סוף שנות ה-30 של המאה ה-19, והרצאותיו וכתיבתו סייעו ללבות את האווירה הפוליטית שהתפרצה במהפכת 1848. סירובו להישבע אמונים לנפוליאון השלישי ב-1852 עלה לו הן בקתדרה שלו בקולז' דה פראנס והן במשרתו בארכיון הלאומי, והוא בילה את תקופת הקיסרות השנייה כשהוא מודר במידה רבה ממוסדות רשמיים, מחיר שנראה כי קיבל כעלות של עקביות.
שני נישואים, משתפת פעולה אחת ללא קרדיט
מישלה נישא לפולין רוסו (Pauline Rousseau) ב-1824; נולדו להם שני ילדים לפני שפולין מתה משחפת ב-1839. ב-1849, בהיותו בן חמישים ואחת, נישא לאתנאיס מיאלארה (Athénaïs Mialaret), סופרת ומורה לשעבר בת עשרים ושלוש שחיה בסנט פטרסבורג. אתנאיס עיצבה חלק גדול מהתוצרים המאוחרים שלו – במיוחד את כרכי הטבע הליריים על ציפורים, חרקים והים שמישלה החל לפרסם ב-1856 – אך לא קיבלה קרדיט רשמי במהלך חייו. מישלה הוריש לה את הזכויות הספרותיות על עבודתו, אותן הגנה בבית המשפט לאחר מותו והחזיקה עד למותה שלה בשנת 1899; ההיסטוריונית בוני סמית' (Bonnie Smith) תיעדה מאז כיצד מחקרים מאוחרים יותר על מישלה פעלו כדי להשאיר את תרומתה בצל ההיסטוריון גם כאשר הצטברו ראיות לתפקידה השיתופי.
עבודות מאוחרות ושנותיו האחרונות
בשני העשורים האחרונים לחייו פנה מישלה לנושאים רחוקים יותר מהיסטוריה קונבנציונלית: האהבה (L'Amour, 1859) ו-האישה (La Femme, 1860) – האחרון צוטט לימים על ידי וינסנט ואן גוך ברישום שלו צער – ו-המכשפה (La Sorcière, 1862), מחקר על כישוף שעובד בסופו של דבר לסרט האנימציה משנת 1973 'בלדונה של עצב'. לאחר נפילת נפוליאון השלישי ב-1870 ותהפוכות הקומונה הפריזאית, החל מישלה המזדקן כרך עשרים של 'היסטוריה של צרפת' שכיסה את המלחמות הנפוליאוניות, כשהוא מקדים אותו בשורה "l'âge me presse" – הגיל מאיץ בי. הוא מת מהתקף לב בהייר (Hyères) ב-9 בפברואר 1874, כשהגיע רק עד ווטרלו. הוא נקבר בבית הקברות פר לשז (Père Lachaise) בפריז ב-1876.
מדוע ז'ול מכונה גאון
טענתו של מישלה לגאונות היא טענה על דמיון היסטורי ולא על ידענות גרידא: הוא קרא את הארכיונים ביסודיות כמו כל חוקר בדורו, אך המתנה הייחודית שלו הייתה היכולת לחיות את העבר רגשית ולהגיש אותו, בביטוי של האנציקלופדיה בריטניקה, עם "כוח דרמטי רב" – לגרום לחיים מימי הביניים וראשית העת החדשה להרגיש נוכחים ולא מתועדים. זוהי מיומנות ספרותית לא פחות מאשר מדעית, וזה בדיוק המקום שבו מתחיל הטיעון הנגדי ההוגן. בני זמנו והיסטוריונים מאוחרים כאחד העבירו ביקורת על ה'היסטוריה של צרפת' בשל אותן תכונות שהופכות אותה לחיה: הטיה פוליטית בולטת, טיפול לא שוויוני בתקופות שמצא כדוחות, ותבנית פילוסופית – מלחמת הרוח בחומר שלו – שחוקרים מודרניים קוראים כנושאת גוונים אנטי-יהודיים. מישלה היה פחות מקבץ עובדות אובייקטיבי ויותר היסטוריון שכתב כשדעותיו גלויות לעין, והאם זה מהווה גאונות או פגם מתודולוגי רציני זהו נושא לוויכוח כבר מאה וחמישים שנה ללא הכרעה.
מורשת
התעקשותו של מישלה שההיסטוריה שייכת לעם, ולא רק לשליטיו, חזתה את ההיסטוריה החברתית שתפרח מאה שנה מאוחר יותר, והטבעת המונח "רנסאנס" כשם לתקופה נותרה מושרשת בדרך שבה התקופה נלמדת עדיין. עבודות הטבע והיצירות הליריות המאוחרות שלו נעלמו מקריאה מהר יותר מכרכיו ההיסטוריים, אך ה'היסטוריה של צרפת' ו'היסטוריה של המהפכה הצרפתית' נותרו אבני בוחן לאופן שבו היסטוריוגרפיה רומנטית יכולה להיות – לטוב ולרע – ספרות של רגש לא פחות מאשר תיעוד של עובדות.