חואן אאוחניו הרצנבוש: הנגר שהציל את הדרמה הרומנטית הספרדית
אוזנו של קצרן וסבלנותו של נגר בנו את אחד המחזות המכוננים של הרומנטיקה הספרדית. כאשר הועלה המחזה האוהבים מטורואל (Los amantes de Teruel) במדריד בינואר 1837, היה מחברו בן 30, שוליה בנגריית רהיטים שהפך לקצרן פרלמנטרי, אשר הקדיש עשור לתרגום קומדיות צרפתיות תמורת דמי כיס — והצלחת המחזה הפכה אותו, כמעט בין לילה, לאחד השומרים המהימנים ביותר של העבר הספרותי של ספרד.
מבית המלאכה ועד לעיתון הרשמי
חואן אאוחניו הרצנבוש מרטינס (Juan Eugenio Hartzenbusch Martínez) נולד במדריד ב-6 בספטמבר 1806, בנם של נגר ממוצא גרמני ואם ספרדייה, מריה חוספה מרטינס קאייחה. בילדותו שימש כשוליה בנגריית אביו, התחלה לא זוהרת שהותירה את חותמה: לאורך כל חייו הוא שמר על דיוק של בעל מלאכה, תחילה בעץ ומאוחר יותר בשירה ובמדע. השכלתו הפורמלית הייתה מקוטעת בהשוואה לאליטה הספרותית אליה הצטרף בסופו של דבר — שלוש שנות לימוד צרפתית ואחריהן תקופה בקולג' סן איסידרו אל ריאל (Colegio de San Isidro el Real) המנוהל על ידי הישועים, שם למד רטוריקה, לטינית ופילוסופיה. הוא עבד בייצור רהיטים עד שנות העשרים לחייו, אז כישור מעשי שינה את מסלולו: ב-1830 למד קצרנות, שהקנתה לו משרה בתמלול דיונים וחדשות עבור ה-Gaceta de Madrid הרשמי. באותה שנה נשא לאישה את מריה ברנרדינה מורג, שנפטרה שש שנים מאוחר יותר.
החניכות הספרותית של הרצנבוש התנהלה במקביל לעבודתו. הוא החל לא כמחזאי מקורי אלא כמעבד, תוך שהוא משכתב קומדיות מתור הזהב לבמה בת זמנו — גרסתו מ-1829 למחזה של פרנסיסקו דה רוחאס סורייה (Francisco de Rojas Zorrilla) הייתה דוגמה מוקדמת להרגל שיגדיר חלק ניכר מהקריירה המאוחרת שלו: נטילת טקסטים ספרדיים קיימים ועיבודם עבור קוראים וקהלים חדשים.
המחזה שהפך אותו למפורסם
הבסיס הזה בדרמה הספרדית הישנה הזין ישירות את היצירה שהקנתה לו את שמו. האוהבים מטורואל, שהוצג לראשונה במדריד ב-1837, דרמטיזציה של אגדה מקומית עתיקה בת מאות שנים — סיפורם הטרגי של דייגו דה מרסייה ואיסבל דה סגורה, זוג אוהבים מטורואל של המאה ה-13, שמותם, על פי המסורת, הותיר גופות חנוטות שעדיין מוצגות במאוזוליאום של העיר. הגרסה של הרצנבוש, דרמה בחמש מערכות המערבת פרוזה ושירה, הגיעה בשיא האופנה הרומנטית הספרדית לאגדות ימי הביניים, אהבה גורלית וצבע היסטורי לאומי — אותו זרם שנשא לאחרונה את דון אלברו (Don Álvaro) של אנחל דה סאבדרה (Ángel de Saavedra) ובקרוב יישא את דון חואן טנוריו (Don Juan Tenorio) של חוסה סורייה (José Zorrilla). מבקרים והיסטוריונים ספרותיים דירגו מאז את האוהבים מטורואל בין קומץ המחזות המגדירים את התיאטרון הרומנטי הספרדי, והוא נותר ברפרטואר הלאומי ובתוכניות הלימודים במשך דורות. הרצנבוש תיקן את המחזה יותר מפעם אחת בשנים מאוחרות יותר, סימן לכך שהוא התייחס ברצינות גם ליצירתו הפופולרית ביותר כאל מלאכה לא גמורה ולא כאל אנדרטה קבועה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההצלחה לא הפכה אותו למחזאי של מחזה אחד. במהלך העשור שלאחר מכן הוא הפיק שורה של דרמות היסטוריות — דונה מנסיה (1840), אלפונסו הצנוע (1841), השבועה בסנטה גדאה (1845) — לצד קומדיות, מחזות "קסם" המבוססים על אפקטים בימתיים פנטסטיים שהיו פופולריים באותה תקופה, וקטעים קומיים קצרים הידועים כסאינטס (sainetes). ביבליוגרפים שקטלגו את תפוקתו לאחר מותו מנו כ-94 יצירות דרמטיות בסך הכל, היקף יוצא דופן לאדם שמעולם לא זנח את עבודתו העריכתית.
משלים ומוניטין שני
לצד התיאטרון, בנה הרצנבוש מוניטין נפרד כמשלי. ה-Fábulas (משלים) שלו, שפורסמו ב-1861, התבססו על מסורת משלי החיות המוסריים של איסופוס ושל משלי הנאוקלאסיציזם הספרדי איריארטה וסמנייגו, אך התאימו אותם לקול מודרני יותר, ולעתים קרובות סאטירי; הספר נקרא ונלמד רבות, וספירות מאוחרות יותר של כתביו המלאים מנו 231 משלים לצד 236 שירים קצרים. בעוד הדרמות פרסמו אותו, המשלים הפכו אותו לשימושי — יצירות שצוטטו בקביעות בספרי לימוד בשל שנינותן הממצה והחריזה הנקייה, וזכו להערכה יותר בזכות המלאכה מאשר בזכות החדשנות.
שומר הספרייה הלאומית
הקריירה השנייה של הרצנבוש, ובמובנים מסוימים המשמעותית יותר, הייתה כעורך וכספרן. הוא נבחר לאקדמיה המלכותית הספרדית (Real Academia Española) ב-1847, כשהוא מאייש כיסא בו החזיק עד מותו, וב-1862 מונה לעמוד בראש הספרייה הלאומית של ספרד (Biblioteca Nacional de España), תפקיד בו החזיק עד 1875. בתפקיד זה, ודרך עבודתו המקבילה עבור סדרת האנתולוגיות הגדולה של המאה ה-19, ספריית הסופרים הספרדים (Biblioteca de Autores Españoles), הוא הפיק מהדורות מדעיות של ענקי תור הזהב של ספרד — טירסו דה מולינה (Tirso de Molina), קלדרון דה לה בארקה (Calderón de la Barca) ולופה דה וגה (Lope de Vega) בראשם — כמו גם מהדורה של דון קישוט של סרוואנטס. זו הייתה עבודה פילולוגית לא זוהרת ומדויקת: השוואת טקסטים שונים, תיקון קטעים משובשים, ושחזור יצירות ששרדו בהדפסות מפוזרות ולא מהימנות לצורה קרובה יותר למשהו שמיש ועקבי. זו הייתה עבודה שעבורה הכשרתו המוקדמת של הנגר בדיוק נראית, במבט לאחור, כהכנה מתאימה. דווח כי הוא סירב להצעה למושב בסנאט מאוחר בחייו כדי להמשיך לעבוד על מלגתו במקום לעבור לפוליטיקה — בחירה האומרת משהו על המקום שבו הוא מיקם את תחושת המטרה שלו.
מדוע חואן אאוחניו נחשב לגאון
התווית, כאשר היא מוחלת על הרצנבוש בכלל, נשענת על טענה צרה וספציפית יותר מבחינה היסטורית מאשר עבור סרוואנטס או לופה: הוא גאון של התיאטרון הרומנטי הספרדי במובן זה שהפיק, מתוך התחלה לא מבטיחה כשוליה ללא הכשרה אוניברסיטאית, את המחזה המצוטט ביותר לצד דון אלברו של ריבאס ודון חואן טנוריו של סורייה כנקודת ציון של התנועה. זוהי הבחנה אמיתית וספציפית, שהושגה בזכות העמידות של האוהבים מטורואל על הבמה הספרדית ובכיתות הלימוד הספרדיות במשך כמעט מאתיים שנה. אבל יש לומר בבירור את טיעון הנגד הכנה: הרצנבוש לא היה, לפי דגשו שלו או של רוב המבקרים, בעיקרו חדשן של צורה או פילוסופיה. הכישרון הגדול והמתמשך ביותר שלו היה עריכתי ושחזורי — הרכבת טקסטים אמינים של יצירות מופת של אנשים אחרים, תיקון שורות משובשות, ושחזור גרסאות קריאות של קלדרון ולופה עבור הציבור של המאה ה-19. זוהי חריצות מלומדת ומלאכת ספרות ברמה גבוהה, לא מקוריות של חזון. גם המשלים שלו זוכים להערכה בשל הליטוש והבהירות המוסרית ולא בשל פריצת דרך. מחוץ לספרד ולהיסטוריה הספרותית בשפה הספרדית הוא אינו מוכר, ואפילו בתוך ספרד המוניטין שלו כיום נשען כמעט כולו על מחזה אחד מ-1837 ולא על תשעים ומשהו האחרים שכתב. לפיכך, כינויו כגאון מובן בצורה הטובה ביותר כהכרה באיש מלאכה ספרותי שלם באופן יוצא דופן — מחזאי, משלי ופילולוג באחד — ולא במוח מקורי באופן רדיקלי.
מורשת
הרצנבוש מת במדריד ב-2 באוגוסט 1880, אבל על ידי האקדמיה שליוותה את ארונו לקבורה. האוהבים מטורואל האריכו ימים יותר מכל דבר אחר שכתב, והוא עדיין מועלה ונלמד כיצירה קנונית של הרומנטיקה הספרדית, בעוד המהדורות שלו למחזאי תור הזהב חיזקו בשקט את האופן שבו דורות של קוראים פגשו את קלדרון, לופה וטירסו. זוהי מורשת חצויה, ובאופן מתאים, בין התיאטרון לבין הספרייה — שני החדרים שבהם בילה בנו של הנגר את כל חיי עבודתו.