חואן קרלוס הראשון: המלך שהציל ואז בזבז את כתר מלכותו
בשעה שתיים לפנות בוקר ב-24 בפברואר 1981, מלך ספרדי במדים צבאיים הופיע בטלוויזיה הלאומית כדי לומר לקציני צבא מורדים שהחזיקו בפרלמנט באיומי נשק כי הכתר "לא יסבול" כל ניסיון לקטוע את הדמוקרטיה החדשה והשברירית של ספרד בכוח. עד עלות השחר, הניסיון להפיכה קרס. זה היה הרגע הבודד שהגדיר את המוניטין ההיסטורי של חואן קרלוס הראשון – ושלושים ותשע שנים מאוחר יותר, אותו אדם יברח ממדינתו בבושת פנים, לאחר שהואשם בהסתרת עשרות מיליוני דולרים מערב הסעודית בחשבונות שוויצריים חשאיים. שני הסיפורים נכונים, ואף אחד מהם אינו מבטל את האחר.
היורש הנבחר של פרנקו
חואן קרלוס נולד למשפחת המלוכה הספרדית המודחת וגדל ברובו מחוץ לספרד, אך עד שנת 1969 הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו (Francisco Franco) ייעד אותו ליורש רשמי בתואר נסיך ספרד – הימור מחושב שבן מלוכה צעיר שגדל בתוך מוסדות המשטר ינציח אותו לאחר מותו של פרנקו. כאשר מת פרנקו ב-20 בנובמבר 1975, חואן קרלוס הוכרז כמלך יומיים לאחר מכן בפני הפרלמנט הפרנקיסטי, הקורטס (Cortes), ובנאומו הראשון כמונרך סימן משהו שפרנקו לא התכוון לו: מחויבות ל"קונסנזוס לאומי יעיל של הסכמה" במקום המשכיות הדיקטטורה.
הנדסת דמוקרטיה מתוך דיקטטורה
מה שבא לאחר מכן היה פחות פעולה דרמטית בודדת אלא שימוש מתמשך ומכוון בסמכות מלכותית כדי לפרק את המנגנון שיצר אותו. ביולי 1976 החליף המלך ראש ממשלה לא יעיל באדולפו סוארס (Adolfo Suárez), שהשתמש בתפקידו כדי להעביר את חוק הרפורמה הפוליטית – שאושר, באופן מדהים, על ידי הקורטס של פרנקו עצמו ואז אושרר על ידי 94.2 אחוזים מהבוחרים במשאל עם בדצמבר 1976. אותה רפורמה בודדת ביטלה במשתמע את מוסדות המדינה הפרנקיסטית וכוננה בית מחוקקים דו-בתי. ממשלתו של סוארס הכשירה את המפלגה הקומוניסטית באפריל 1977, מהלך שבני התקופה כינו ההחלטה המסוכנת ביותר של המעבר, וספרד קיימה את הבחירות החופשיות הראשונות שלה ביוני 1977 עם שיעור הצבעה של כ-80 אחוזים. חוקת 1978 – שנוהלה על ידי פלגים פוליטיים יריבים ועברה ב-325 קולות בקונגרס הנבחרים לפני שזכתה ל-88 אחוזי תמיכה במשאל עם – הפכה לבסיס החוקי של הדמוקרטיה הספרדית המודרנית, וכל זאת הושג בגיבוי מוסדי של המלוכה ולא למרות זאת.
הלילה שבו נכשלה ההפיכה
הישרדותו של תהליך המעבר מעולם לא הייתה מובטחת, וב-23 בפברואר 1981 השבריריות הזו הפכה למפורשת. סגן-אלוף אנטוניו טחרו (Antonio Tejero) הוביל אנשי המשמר האזרחי חמושים אל תוך קונגרס הנבחרים במהלך הצבעה לאישור ראש הממשלה, כשהוא יורה יריות לתקרה, בעוד גנרל נפרד, חיימה מילאנס דל בוש (Jaime Milans del Bosch), הכריז על משטר צבאי ונייד טנקים בוולנסיה. חואן קרלוס, כמפקד העליון, טלפן אישית למפקדים צבאיים אזוריים והורה להם להשאיר את חייליהם בצריפים, ולאחר מכן פנה לאומה לפני עלות השחר כדי להכריז על ההפיכה כבלתי לגיטימית. טחרו נכנע למחרת בבוקר. ההפיכה הכושלת הולידה את ההפגנות הפרו-דמוקרטיות הגדולות ביותר של ספרד עד לאותה נקודה וביססה, בזיכרון הפוליטי של המדינה, את תפקידו של המלך כשומר המכריע של הדמוקרטיה ולא כדמות טקסית בלבד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שלושה עשורים על כס המלוכה
העשורים הבאים ראו את ספרד מבססת את הדמוקרטיה שחואן קרלוס עזר לבנות: ניצחונה של המפלגה הסוציאליסטית בבחירות 1982 סימן את העברת השלטון השלווה הראשונה במדינה למפלגה ללא קשר לפרנקיזם, ספרד הצטרפה לקהילה הכלכלית האירופית ב-1986, ומשאל עם ב-1986 אישר את החברות בנאט"ו. המלך עמד בראש, בעיקר כראש המדינה החוקתי, בעת שספרד אירחה את אולימפיאדת ברצלונה 1992 ואת תערוכת סביליה, גם כאשר המדינה חוותה מיתון ואבטלה של מעל 24 אחוזים, ועל חילופי שלטון מתפקדים בין סוציאליסטים לשמרנים שהפכו לסימן ההיכר של דמוקרטיה אירופית יציבה.
ויתור על הכתר ונפילה
חואן קרלוס ויתר על כס המלוכה ב-19 ביוני 2014, לטובת בנו פליפה השישי (Felipe VI), לאחר שהמשבר הפיננסי של 2008–2014 פגע קשות בפופולריות האישית שלו. מה שבא לאחר מכן היה גרוע מפרישה שקטה. טענות לשחיתות התרבו: חתנו איניאקי אורדנגארין (Iñaki Urdangarin) הורשע בתיק מעילה נפרד, וחוקרים בספרד ובשוויץ פתחו בחקירות על חוזה רכבת מהירה בשווי 6.7 מיליארד אירו בין ספרד לערב הסעודית, ובחנו האם חואן קרלוס הפיק רווח אישי מקידום העסקה. דיווחים שצוטטו בסיקור התקופתי טענו כי הוא קיבל "תרומה" של 100 מיליון דולר מהמלך הסעודי בשנת 2008, שהופקדו בחשבון חוץ, ומאוחר יותר העביר כ-65 מיליון אירו מתוכם לבת זוג לשעבר. באוגוסט 2020, בגיל שמונים ושתיים, הוא כתב למלך פליפה השישי והודיע על עזיבתו את ספרד – "אני מודיע לך על החלטתי בשלב זה לעזוב את ספרד" – כשהוא נוסע תחילה לפורטוגל ואז לגלות באיחוד האמירויות הערביות, תוך שהוא מתעקש שהוא נשאר זמין לתובעים הספרדים. המהלך פורש באופן נרחב כניסיון להגן על שלטונו של בנו מפני השערורייה שבלעה את שלו.
מדוע חואן קרלוס מכונה גאון
הטענה החזקה והספציפית ביותר לגאונות כאן היא פוליטית ולא אינטלקטואלית: חואן קרלוס השתמש בסמכות המוחלטת ובלתי ניתנת לערעור שהעניק לו פרנקו – פיקוד על הכוחות המזוינים, נאמנותם של מוסדות פרנקיסטיים, הכוח החוקי למנות ולפטר ראשי ממשלה – כדי לפרק את אותה דיקטטורה מבפנים, ברגע שבו כוח לבדו היה יכול לשמר אותה. בחירתו באדולפו סוארס, גיבוי הכשרת מפלגה קומוניסטית שעדיין הייתה מזוהה במוחם של אנשי הצבא עם אויבי מלחמת האזרחים, ואז ביטול אישי של הפיכה מזוינת חיה על ידי הוראה למפקדים לסגת – כל אחת הייתה החלטה עם סיכון מיידי ואמיתי למעמדו שלו, שהתקבלה תחת לחץ זמן אמיתי ולא בדיעבד. זהו בדיוק סוג השיפוט הטקטי בעל הסיכון הגבוה שהיסטוריונים ודמוקרטים ספרדים ייחסו לו במשך ארבעה עשורים.
טיעון הנגד הכן אינו עניין של מחלוקת. אותו אדם שהציל דמוקרטיה כביכול העשיר את עצמו בעשרות מיליוני דולרים ממלוכה זרה בעת שכיהן כראש מדינה, הסתיר זאת באמצעות חשבונות חוץ, ועזב את המדינה תחת ענן שמשפחתו שלו לא יכלה לשרוד פוליטית ללא היעדרותו. האם התערבותו ב-1981 שיקפה שכנוע דמוקרטי או חישוב פוליטי של שימור עצמי – מלך ללא תפקיד מתפקד שנותר לשחק תחת דיקטטורה צבאית – נותר נתון לוויכוח אמיתי בין היסטוריונים, גם בקרב אלה שמסכימים שהתוצאה הייתה חשובה.
מורשת
חואן קרלוס הראשון מותיר אחריו שני תיעודים היסטוריים נפרדים שספרד לא השלימה עמם במלואם: המונרך שזכה לקרדיט על ביסוס המעבר השלו של המדינה לדמוקרטיה, והמלך האמריטוס שעזב לגלות חשאית תחת חשד פלילי. פליפה השישי ירש כס מלכות שהתאפשר בזכות התיעוד הראשון והפך לפגיע פוליטית בגלל השני.