יוסיף ברודסקי: המשורר שהאריך ימים יותר מהאימפריה
"מי רשם אותך לשורות המשוררים?" דרש השופט הסובייטי ב-1964. הנאשם בן העשרים ושלוש השיב: "אף אחד. מי רשם אותי לשורות המין האנושי?" כשנאמר לו שלא סיים בית ספר, השיב שלא חשב שהעניין הוא עניין של השכלה – הוא חשב שזה בא מאלוהים. בית המשפט גזר עליו חמש שנות עבודת פרך באזור הארקטי בגין טפילות חברתית. עשרים ושלוש שנים לאחר מכן העניקה האקדמיה השוודית לאותו אדם את פרס נובל "על כתיבה מקיפה, ספוגה בבהירות מחשבתית ובעוצמה פואטית", וב-1991 הפכה אותו ארצות הברית למשורר הלאומי שלה.
לנינגרד, וחינוך שהוא הרכיב בעצמו
יוסיף ברודסקי נולד ב-24 במאי 1940 בלנינגרד. הוא עזב את בית הספר בגיל חמש עשרה והלך לעבוד – עבודת כפיים, ואז תקופה כמלח בצי הסוחר – וכתב שירה במרווחים. את האנגלית שלו לימד את עצמו על ידי תרגום רוברט פרוסט וג'ון דאן, שזו תוכנית לימודים מדהימה וניכרת בכל מה שבא לאחר מכן. הוא החל לכתוב שירים ברצינות בגיל שמונה עשרה.
אנה אחמטובה, השורדת הגדולה האחרונה של המודרניזם הרוסי, זיהתה כמעט מיד מה הוא: הקול הלירי המוכשר ביותר של דורה. היא כינתה את שיריו קסומים. כשהמדינה רדפה אחריו היא הציעה את פסק הדין היבש ביותר האפשרי על רודפיו: "איזו ביוגרפיה הם יוצרים עבור הג'ינג'י שלנו! היית חושב שהוא שכר אותם."
המשפט והצפון
האישומים נגדו נגעו לעבודה אנטי-סובייטית, טפילות חברתית ושירה דקדנטית – שלוש דרכים לומר שלאדם שכתב שירים ללא אישור המדינה אין מקום לגיטימי בכלכלה. הוא ריצה את גלותו באזור ארכנגלסק שבצפון רוסיה ממרץ 1964 עד נובמבר 1965. מחאה בינלאומית, כולל מצד דמויות בסדר גודל של שוסטקוביץ' וסארטר, קיצרה את גזר הדין של חמש השנים לשמונה עשר חודשים.
הוא גורש מברית המועצות ב-4 ביוני 1972, והוגלה בכוח ללא משפט. לאחר עצירות קצרות בווינה ובלונדון הוא התיישב בארצות הברית והפך לאזרח אמריקאי ב-1977.
שינוי אימפריה
ברודסקי סירב לתאר את המעבר שלו במונחים שהמארחים שלו העדיפו. הוא כינה זאת שינוי אימפריה, בטענה שמערכות פוליטיות דומות מבנית זו לזו ללא קשר לאידיאולוגיה שלהן, ושהעקירה האמיתית היא פסיכולוגית ולא גיאוגרפית – תנועה קבועה הרחק מהמציאות שחי בה בפועל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא לימד: באוניברסיטת מישיגן, קווינס קולג', סמית', קולומביה, קיימברידג', ולבסוף כפרופסור לספרות ב-Mount Holyoke. הכבוד הצטבר – תואר דוקטור לשם כבוד מ-Yale ב-1978, בחירה לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות ב-1979, פרס מקארתור ב-1981, פרס הספר הלאומי ב-1986 עבור אוסף המאמרים Less Than One, ופרס נובל ב-1987.
הספרים נעו מ-Joseph Brodsky: Selected Poems (1973–74) דרך A Part of Speech (1980), Less Than One (1986), To Urania (1988) ו-Watermark (1992). האוספים שלו שפורסמו במערב נאסרו בבית; המהדורה הסובייטית המורשית הראשונה של עבודתו הופיעה רק לאחר שזכה בפרס נובל.
על מה השירים
הוא היה ישיר בצורה יוצאת דופן לגבי הנושא שלו. "כל השירים שלי הם פחות או יותר על אותו דבר – על זמן." בתוכנית שלו הזמן מדורג מעל המקום ומתפקד כאנטגוניסט הבסיסי של בני האדם, ומצמצם את כולם בסופו של דבר לאבק. כנגדו הוא הציב את השפה, כשהוא לוקח מ-ו. ה. אודן את ההנחה שהזמן סוגד לשפה, ומסיק שהמילה הכתובה היא הדבר היחיד שמסוגל להתנגד להרס זמני. זו הסיבה שהפורמליזם שלו מעולם לא היה דקורטיבי: משקל, צזורה וחריזה היו כלים להחזקת הזמן, והוא התעקש על עליונות השירה על הפרוזה בדיוק על בסיס זה.
מה שהוא עשה לשירה הרוסית היה לפתוח אותה מחדש. הוא החזיר רגיסטרים מטאפיזיים ומקראיים שהתקופה הסובייטית הפכה לבלתי שמישים, והוא מיזג את השושלת הרוסית של המאה ה-18 – דרז'אבין מעל לכל – עם המשוררים הפולנים גאוצ'ינסקי ונורוויד והמטאפיזיקאים האנגלים, דאן, הרברט ומארבל. התוצאה הייתה רגישות אירונית חדשה, דחוסה ברמיזות, בספרות שהייתה מורעבת להן. המאמרים העיקריים שלו כיבדו את שושלת היוחסין שלו: מנדלשטם, אחמטובה, צבטייבה.
המשורר הלאומי
כמשורר הלאומי של ארה"ב ב-1991–92 הוא הציע הצעה לא סנטימנטלית באופן אופייני: לשים אנתולוגיות שירה זולות בבתי מלון ובשדות תעופה, בבתי חולים ובסופרמרקטים, בכל מקום שאנשים תקועים בהמתנה. זה יושם. הנימוק שלו היה ש"שירה אינה צורת בידור... אלא המטרה האנתרופולוגית והגנטית שלנו" – טענה על המין האנושי, לא על טעם.
הוא מעולם לא חזר לרוסיה. לא אחרי שברית המועצות נפלה, לא בוויזת תייר, לא בהזמנה רשמית. עמדתו המוצהרת נבעה מהמטאפיזיקה שלו: אנשים נעים קדימה והלאה, לעולם לא אחורה, והעצמי הטוב ביותר שלו כבר היה בתוך שיריו. הוא מת מהתקף לב בביתו בניו יורק ב-28 בינואר 1996, בגיל חמישים וחמש.
מדוע יוסיף מכונה גאון
היכולת המרכזית היא אינטליגנציה קומפוזיציונית הפועלת ברמה של המסורת כולה. ברודסקי לא רק כתב שירים טובים; הוא שיפץ את השירה הרוסית, חיבר קו שעבר דרך דרז'אבין לקו שעבר דרך דאן, והוא עשה זאת ללא השכלה ספרותית פורמלית, לאחר שעזב את בית הספר בגיל חמש עשרה. לאחר מכן הוא חזר על הטריק בשפה שנייה, והפך למסאי מרכזי בשפה האנגלית עם Less Than One וזכה עבורו בפרס הספר הלאומי. מעט מאוד סופרים בכל מאה היו באמת מהשורה הראשונה בשתי שפות, והביטוי של האקדמיה השוודית – כתיבה מקיפה – היה תיאור הוגן של ההישג.
מתחת למלומדות יושב עמוד שדרה פילוסופי קשיח: עמדה קוהרנטית ומוצהרת על זמן, שפה ותמותה המארגנת את כל גוף העבודה במקום לקשט שירים בודדים. הוא תיאר את המשורר כ"שילוב של כלי ובן אדם באדם אחד, כשהראשון משתלט בהדרגה", והוא חי בהתאם.
טיעון הנגד הכנה מורכב משני חלקים. ראשית, לפי הערכת תומכיו שלו, ברודסקי מעולם לא השיג בשירה האנגלית את מה שהשיג ברוסית – התרגומים העצמיים שלו והשירה האנגלית נחשבים במידה רחבה כנופלים מהמקור, מה שאומר שהטענה הדו-לשונית נכונה רק בחלקה. שנית, המוניטין שלו במערב היה בלתי נפרד מהביוגרפיה שלו כדיסידנט נרדף, ותמליל המשפט עשה יותר לתהילתו מכל שיר בודד; קורא שאינו יכול לגשת לרוסית מקבל חלקית את ההישג באמון. והאמונות שלו התקשו לדוגמה: ההתעקשות ששירה מדורגת מעל פרוזה, ושהמשקל והחריזה הם חובות תרבותיות ולא בחירות, היא עמדה, לא הוכחה. שום דבר מזה לא נוגע בעבודה הרוסית, ששם נחה הטענה בפועל.
מורשת
חייו של ברודסקי היו הטיעון של המאה העשרים דחוס לביוגרפיה אחת: מדינה שהפלילה אדם צעיר על כתיבת שירים, ומשורר שהאריך ימים יותר מאותה מדינה, לקח את אזרחות יריבתה, והמשיך לכתוב בשפה שהמדינה ניסתה לגרום לו לוותר עליה. הוא השאיר את השירה הרוסית גדולה יותר ממה שמצא אותה, והשאיר מוסד ציבורי אמריקאי – שירה בשדה התעופה – כבדיחה פרידה שהייתה רצינית לחלוטין.