אסה דה קיירוש: הריאליסט בעל כורחו של פורטוגל
ז'וזה סאראמאגו (José Saramago), חתן פרס נובל בעצמו, כינה את "המאיה" (The Maias) בפשטות "הספר הגדול ביותר של הסופר הגדול ביותר בפורטוגל". המבקר ו. ס. פריצ'ט (V. S. Pritchett) הרחיק לכת אף יותר, כשהשווה את הפריסה האיטית והרחבה של דעיכת משפחה ביצירתו לזו של פרוסט – קונסול פורטוגזי הכותב דוחות ביום, ובשעות הפנאי, בונה בשקט את אחד מגופי היצירה המתוחכמים ביותר של הריאליזם האירופי.
לידה מחוץ לנישואין וילדות מושאלת
ז'וזה מריה דה אסה דה קיירוש (José Maria de Eça de Queirós) נולד ב-25 בנובמבר 1845, בפוֹבוֹאַ דה וארזים (Póvoa de Varzim), פורטוגל, כבן לא חוקי של שופט בולט. הוא גדל אצל סביו מצד אביו בעיירת החוף ורדמילו (Verdemilho) ולא אצל הוריו – שבסופו של דבר נישאו אך הותירו אותו אצל סביו בכל זאת – ונשלח ללמוד בפורטו ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטת קוימברה (University of Coimbra), שם סיים את לימודיו בשנת 1866. הוא מעולם לא עסק בעריכת דין. אביו, שהכיר בשבריריותה של קריירה ספרותית, כיוון אותו לשירות הקונסולרי, מסלול שיגדיר את שארית חייו המקצועיים אך יותיר לו זמן, באופן לא שגרתי, לכתיבה.
קונסול ביום, סופר בלילה
אסה החל לפרסם סיפורים קצרים ומאמרים ב-"גזטה דה פורטוגל" (Gazeta de Portugal) בשנים שלאחר קוימברה, ובשנת 1871 הוא היה מזוהה עם "דור ה-70" (Generation of '70), חוג של אינטלקטואלים פורטוגזים צעירים שדחפו לתרבות לאומית מודרנית, קוסמופוליטית ומעורבת ביקורתית נגד מה שראו כממסד קפוא. תפקידיו הדיפלומטיים הובילו אותו לאחר מכן על פני שלוש יבשות: קונסול בהוואנה מ-1872 עד 1874, שם הגן על עובדי מטעים סינים מנוצלים; ניוקאסל על הטיין מ-1874 עד 1879; בריסטול במשך תשע שנים, מ-1879 עד 1888; ולבסוף פריז מ-1888 ועד מותו ב-1900. מאנגליה שלח מאמרים לעיתונים פורטוגזיים המבקרים את מדיניות החוץ הבריטית באירלנד ובמזרח התיכון. למרבה הפלא, בהינתן התלהבותו המוקדמת מהתרבות הצרפתית, שנותיו בפריז הביאו לו קשר מועט להפליא עם סופרים אחרים – הוא נותר, לאורך כל הקריירה שלו, מעין אאוטסיידר המתבונן באירופה מקצוותיה ולא דמות קבועה בסלוני הספרות שלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית הריאליזם הפורטוגזי רומן אחר רומן
רומן הביכורים שלו, "החטא של האב אמארו" ("O Crime do Padre Amaro"), הופיע ב-1875 ועבר עדכון משמעותי למהדורה חזקה יותר ב-1880, וביסס את המוניטין שלו עם סיפור שערורייתי על רומן כנסייתי וצביעות פרובינציאלית. הוא הציג את מה שיוותר ככישרון המובהק שלו: דיוק בפרטים פיזיים ופסיכולוגיים שגרמו לדמויות להיחרט לצמיתות בזיכרון הקורא – ציפורניים מוכתמות בניקוטין, ידיים דמויות שורשים – לצד עין חריפה ליומרה חברתית. "בן דוד באזיליו" ("O Primo Basílio", 1878) עסק בנושא שפלובר כבר הפך למפורסם ב-"מאדאם בובארי", תוך התחקות אחר ניאוף בורגני עם פן קומי אפל ולא חגיגיות טראגית. יצירת המופת המוכרת שלו, "המאיה" ("Os Maias", 1888), עקבה אחר שלושה דורות של משפחה אריסטוקרטית באמצעות טכניקה נרטיבית שמבקרים תיארו ככזו שנפרשת ב"נינוחות נשגבת, כמעט ארבוראלית" (דמוית עץ) – סבלנית, שכבתית, קרובה יותר להצטברות האיטית של הזיכרון מאשר לעלילה קונבנציונלית. יצירות מאוחרות יותר, כולל "בית ראמירש המפואר" ("A Ilustre Casa de Ramires", בהמשכים 1897–1900) ו-"התיבה" ("O Cofre", פורסם לאחר מותו), המשיכו לשלב סאטירה פוליטית עם פסטיש ספרותי.
סופר של אומה בדעיכה
הפרוזה של אסה חוזרת באובססיביות לרגע היסטורי ספציפי: פורטוגל הלכודה בין עבר חקלאי פיאודלי לבין מודרניות אירופית שלא יכלה להגיע אליה, מרוקנת מהגירה לברזיל, מנוהלת על ידי מלוכה אדישה, ועדיין בית לאליטה ליסבונאית מתוחכמת שיכלה לראות את דעיכתה שלה בבירור אך לא עשתה דבר בנידון. דמויותיו מתאבלות לעתים קרובות על נפילת המדינה מתור הזהב הימי שלה, ומזמנות את המשורר קמואש (Camões) כסמל לגדולה שפורטוגל יכולה לזכור אך לא לשחזר. החזון הכפול הזה – קומדיה חברתית אינטימית המרובדת על פני אלגיה לאומית – הוא חלק ממה שמבדיל את הריאליזם שלו מהמודלים הצרפתיים שעבד כנגדם ולצידם.
מוניטין שנשאר בבית
אסה הציג את הריאליזם לספרות הפורטוגזית באמצעות נרטיבים שהיו כנים מבחינה מינית ונוקבים מבחינה חברתית לפי הסטנדרטים של תקופתו, במיוחד כלפי אנשי דת והבורגנות הפרובינציאלית, ועבודתו עוררה מחלוקת אמיתית בחייו; המבקר הברזילאי מאשאדו דה אסיס (Machado de Assis), בעודו מכיר בכישרונו, התנגד לחושניות המפורשת שלו ולמה שנחשב בעיניו לסגנון ריאליזם "צילומי" מדי. עשורים לאחר מכן, תחת הדיקטטורה של סלזאר, "ראמירש" נחטף על ידי מבקרים לאומניים בשל העלאת האוב הרומנטית שלו להיסטוריה האבירית הפורטוגזית, למרות שהרומן נקרא בצורה מדויקת יותר כסאטירה על בדיוק סוג זה של מיתולוגיזציה – קריאה שגויה שאומרת יותר על המשטר מאשר על אסה. למרות מעמדו המקומי הזה, הוא נותר עלום יחסית לקוראים בינלאומיים בהשוואה לבני דורו הריאליסטים הצרפתים והרוסים, פער שמבקרים מייחסים בחלקו לשוליות היחסית של הפורטוגזית כשפת ייצוא ספרותית ולא לחוסר כלשהו בעבודה עצמה.
מדוע אסה מכונה גאון
טענתו של אסה לגאונות היא ספרותית, ונשענת על מלאכת מחשבת ספציפית וניתנת להוכחה: עין מדויקת בצורה יוצאת דופן לפרט הפיזי שחושף דמות, בשילוב עם סבלנות מבנית – אותה פריסה "ארבוראלית" של "המאיה" – המאפשרת לדעיכה חברתית להירשם בקצב של התפרקות איטית של משפחה שלמה ולא באמצעות מלודרמה. השוואתו של פריצ'ט לפרוסט וקביעתו הבוטה של סאראמאגו שהוא ה"סופר הגדול ביותר" מצביעות שתיהן על אותה איכות: סופר הפועל בשיא האפשרויות הטכניות של הצורה הריאליסטית, המשלב סאטירה, ניואנסים פסיכולוגיים ואלגיה לאומית במשלב אחד מתמשך. טיעון הנגד הכן הוא שהישג זה מעולם לא עבר את הגבולות במלואו. אסה נותר סופר חשוב בעל טביעת רגל בינלאומית צרה, ואפילו מבקרים אוהדים מציינים חוסר יציבות פרשנית אמיתית בעבודתו – מתח לא פתור בין סנטימנט רומנטי למשמעת ריאליסטית, בין לעג ללאומיות הפורטוגזית לבין אבל שקט על מה שאבד – שאחרים קוראים כפיכחון ואחרים כסופר שמעולם לא יישב את אמונותיו שלו. גאונותו, במילים אחרות, היא עניין של קונצנזוס ביקורתי בתוך הספרות בשפה הפורטוגזית וקרב זרים מעריצים, לא של הקאנון הבינלאומי הרחב שזכו לו בני דורו הצרפתים.
מורשת
אסה דה קיירוש מת בפריז ב-16 באוגוסט 1900, בגיל חמישים וארבע, כשהוא מותיר את "העיר וההרים" ("A Cidade e as Serras") לפרסום לאחר מותו בשנה שלאחר מכן. הוא זכור כיום כדמות המרכזית של הריאליזם הספרותי הפורטוגזי ואחד הסופרים המוכשרים טכנית שהשפה הפיקה – סופר שמוניטין שלו, איתן בביתו, עדיין ממתין לקהל הקוראים הרחב יותר שמעריציו מאמינים שמלאכתו ראויה לו.