ז'וזה לואיש פეიშוטו: השם הצעיר ביותר שזכה בפרס סארמאגו
בגיל 27, מורה מבית ספר בכפר בן מאות תושבים באלנטז'ו זכה בפרס הספרותי הנושא את שמו של ז'וזה סארמאגו (José Saramago) עצמו — ועשה זאת בעוד סארמאגו, הסופר היחיד בשפה הפורטוגלית שזכה אי פעם בפרס נובל, היה בחיים כדי לצפות בכך. איש לא זכה בו בגיל צעיר יותר מאז.
גלבייאס
ז'וזה לואיש פეიშוטו (José Luís Peixoto) נולד ב-4 בספטמבר 1974 בגלבייאס (Galveias), כפר קטן באזור אלנטז'ו שפנים פורטוגל, וחי שם עד גיל שמונה עשרה. נוף זה — שטוח, צרוב שמש, דליל אוכלוסין, המנוהל על ידי מקצבי החיים החקלאיים ורכילות עיירות קטנות — הפך לטריטוריה הדמיונית החוזרת ונשנית של בדיוניו, המופיעה באופן ישיר או במסווה כמעט בכל מה שכתב מאוחר יותר, עד וכולל רומן משנת 2016 שנושא פשוט את שמו של הכפר כותרתו. הוא עבר לליסבון כדי ללמוד שפות וספרות מודרניות באוניברסיטת נובה של ליסבון (NOVA University Lisbon), והשלים תואר שהציב אותו, כמו סופרים פורטוגלים רבים לפניו, בקריירת הוראה ולא מיד בקריירה ספרותית. הוא עבד כמורה לשפה הפורטוגלית בבתי ספר בפורטוגל ובכף ורדה לפני שכתיבה הפכה לעיסוקו במשרה מלאה בשנת 2001.
הגעה מהירה ומוקדמת
הקריירה הספרותית של פეიშוטו נפתחה במהירות ולא האטה. עוד לפני הרומן הראשון שלו, הוא אסף שורה של פרסי היוצר הצעיר בשנים 1997, 1998 ו-2000, עדות לכך שהוא זכה להכרה בתוך המוסדות הספרותיים של פורטוגל זמן רב לפני שהיה לו ספר על המדפים. רומן הבכורה שלו, Morreste-me ("מתת לי"), הופיע בשנת 2000. ספר ההמשך, שפורסם ממש בשנה שלאחר מכן, שינה את הקריירה שלו: Nenhum Olhar (בשנת 2001, תורגם מאוחר יותר לאנגלית בשם Blank Gaze), זכה בפרס ז'וזה סארמאגו הראשון בשנת 2001, כאשר פეიშוטו היה בן עשרים ושבע — מה שהפך אותו, ועדיין משאיר אותו, לסופר הצעיר ביותר שקיבל אותו אי פעם. הפרס, שהוקם על ידי הוצאת הספרים הפורטוגלית לייא (Leya) ונקרא על שם חתן פרס נובל של המדינה, מוענק לסופרי פרוזה בשפה הפורטוגלית מתחת לגיל ארבע十 עבור גוף עבודה שעדיין נמצא בהתהוות משמעותית, וזכייתו של פეიშוטו הכריזה עליו כנושא הדגל של דור ספרותי חדש עוד בטרם פרסם יותר משני ספרים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הרומן Nenhum Olhar מתרחש בנוף כפרי בדיוני המעוצב מקרוב לפי האלנטז'ו של ילדותו של פეიშוטו, והוא מנוסח בסגנון פרוזה חסכוני ומכשף שמבקרים השוו שוב ושוב לשל סארמאגו עצמו — משפטים ארוכים חסרי סימני פיסוק, קול סיפורי הנע בצורה נוזלית בין דמויות ובין החיים והמתים, וטשטוש מכוון של מרשמים ריאליסטיים ופולקלוריסטיים. ההשוואה לסארמאגו הייתה, במובن זה, כפולה: פეიშוטו זכה בפרס הנושא את שמו של הסופר המבוגר יותר עבור ספר שנראה, מבחינה סגנונית, בשיחה ישירה עמו, אף על פי שפეიშוטו פיתח גם קול המוכר כשל עצמו — לירי ואליפטי יותר מקום שבו של סארמאגו היה דיסקורסיבי ואירוני יותר.
גוף עבודה מתרحب
פეიშוטו לא הסתפק בחזרה על הצלחתו המוקדמת. Cemitério de Pianos ("בית הקברות לפסנתרים"), שפורסם בשנת 2003, עבר למרשם מבני אחר, כשהוא שוזר יחד דורות מרובים של משפחה לאורך ציר זמן לא ליניארי. הוא המשיך לפרסם בעקביות לאורך שנות ה-2000 ושנות ה-2010 על פני ז'אנרים שונים — רומנים, שירה ותיאטרון. מחזהו Anathema הושק בבכורה בתיאטרון דה לה באסטי בפריז בשנת 2005, ומחזה שני, À Manhã, נפתח בתיאטרון סאו לואיש של ליסבון (Teatro São Luís) בשנת 2006, ובכך הרחיב את עבודתו לתיאטרון לצד פרוזה. בשנת 2012 הוא פרסם את Dentro do Segredo, ספר מסעות יוצא דופן המתאר ביקור עיתונאי בצפון קוריאה — סטייה בולטת לעבר ז'אנר הדיווח העיתונאי מאת סופר המזוהה בדרך כלל עם הגדרות פורטוגליות כפריות, פנימיות ולעיתים מיתיות. Livro הגיע בעקבותיו בשנת 2013, ובשנת 2016 הוא חזר במפורש לשורשיו עם Galveias, רומן שנקרא ישירות על שם כפר הולדתו, אשר זכה בפרס אוקייאנוס (Oceanos Prize), אחד הפרסים הספרותיים המשמעותיים ביותר בעולם דובר הפורטוגלית, באותה שנה ממש. לאורך הדרך הוא אסף גם את פרס קאלאמו (Prémio Cálamo) בספרד בשנת 2007 ופרס תרגום מיטבי ביפן בשנת 2019, המהווים עדות לקהל קוראים שהפך עד אז בינלאומי באמת ולא מוגבל לפורטוגל או לברזיל.
קהל קוראים גלובלי באמת
מעטים הם סופרי הפרוזה הפורטוגלים מבני דורו של פეიშוטו שהגיעו להיקף תרגום כה רחב משלו. יצירתו הופיעה בלמעלה משלושים שפות, ופורסמה על ידי הוצאות בינלאומיות מרכזיות ובהן בלומסברי (Bloomsbury) בעולם דובר האנגליה, רנדום האוס (Random House), ההוצאה הצרפתית גראסה (Grasset), והמוציא לאור הברזילאי קומפניה דאס לטרס (Companhia das Letras). סיפוריו ושירתו נכללו באנתולוגיות בכל חמש היבשות. טביעת רגל בינלאומית זו מבדילה אותו מסופרים רבים בשפה הפורטוגלית הזוכים להערכה אזורית: קהל הקוראים של פეიშוטו נבנה, בכוונה ובהצלחה, הרבה מעבר לגבולותיה של פורטוגל עצמה במהלך חייו שלו, ולא לאחר מותו או רק בתוך הביקורת הלוזופונית.
מדוע ז'וזה מכונה גאון
הטיעון בעד פეიშוטו נשען על טענה ספציפיות וניתנת להוכחה: הוא הגיע לבגרות ספרותית מלאה מוקדם מהרגיל וזכה להכרה על כך מצד השופט המוסמך ביותר שהיה בנמצא. הזכייה בפרס ז'וזה סארמאגו בגיל עשרים ושבע, והפיכתו לחתן הפרס הצעיר ביותר שלו בתחום המתגמל סופרי פרוזה מתפתחים בשפה הפורטוגלית מתחת לגיל ארבעים, היא סמן מוסדי מוחשי של בגרות מוקדמת ולא מוניטין מעורפל — והיא הגיעה עם חותמת ההכשר, עקיפה ככל שתהיה, של נושא שם הפרס וחתן פרס נובל. סגנון הפרוזה שלו, ב-Nenhum Olhar במיוחד, זוכה לקרדיט מצד מבקרים בשל אינטנסיביות לירית מבוקרת ושאיפה צורנית — משפטים ארוכים וזורמים, תחושת זמן מקופלת, קול הנוח במידה שווה בתוך המיתוס ובתוך הפרטנות הגרגרית של עוני כפרי — המסמנים אותו כחדשן סגנוני רציני בתוך הפרוזה הפורטוגלית העכשווית, ומגוון יצירתו שלאחר מכן ברומן, בשירה, בתיאטרון ואפילו בדיווח עיתונאי מעיד על סופר המסרב לחזור על נוסחה שעבדה. הטיעון הנגדי ההגון הוא שפეიშוטו, הנמצא כעת בשנות החמישים לחייו ועדיין מפרסם באופן פעיל, הוא דמות עכשווית שמעמדה הסופי בקאנון הספרותי טרם נקבע על ידי הזמן באופן שבו נקבע מעמדם של סארמאגו או קמואיש (Camões); "גאון" המוחל על סופר חי באמצע הקריירה הוא בהכרח טענה זמנית יותר מזו המוחלת על מוניטין היסטורי מבוסס, ותהילתו, אף שהיא בינלאומית באמת לפי סטנדרטים פורטוגליים, נותרת זו של מחבר ספרות יפה הנקרא על ידי קהל קוראים מעורב ולא שם מוכר בכל בית אפילו בעולם דובר האנגליה.
מורשת בהתהוות
המורשת של פეიშוטו, מעצם הגדרתה, עדיין נכתבת. מה שכבר מובטח הוא הסמן המוסדי של פרס סארמאגו בגיל עשרים ושבע, גוף עבודה שנע בצורה נוזלית בין האלנטז'ו של ילדותו לבין מקומות רחוקים כמו צפון קוריאה, וטביעת רגל תרגומית המציבה אותו בין סופרי הפרוזה הפורטוגלים הנקראים ביותר בינלאומית מבני דורו. הוא נותר סופר פעיל ועובד, המפרסם בעקביות תחת שמו בכתובת joseluispeixoto.net ובאמצעות הוצאות ספרים מרכזיות ביבשות מרובות.