חוסה פליסיאנו: הקול שכתב מחדש את ההמנון
ב-7 באוקטובר 1968, זמר עיוור בן 23 מפורטו ריקו צעד אל אצטדיון טייגר לפני משחק 5 של הוורלד סיריס והפך את "הדגל זרוע הכוכבים" למדיטציית גיטרה איטית בסגנון לטיני-נשמה. הניו יורק טיימס כינה זאת "שנוי במחלוקת"; מעריצים כינו זאת "בושה". חוסה פליסיאנו כינה זאת פטריוטיות. בתוך שנתיים הוא מכר מיליוני תקליטים ועזר לפתוח את הרדיו האמריקאי, לראשונה, לקול בעל מבטא ספרדי ששר פופ באנגלית.
נולד עיוור בלארס
חוסה פליסיאנו נולד עיוור, מגלאוקומה מולדת, ב-10 בספטמבר 1945 בלארס, פורטו ריקו, אחד מאחד עשר אחים. משפחתו עברה לניו יורק כשהיה בן חמש, והתיישבה בהארלם הספרדית. הוא החל במפוחית ואקורדיון לפני שקיבל את הגיטרה הראשונה שלו בגיל תשע, כלי שתיאר מאוחר יותר כמרגיש "כמו קריאה". ללא תווים רשמיים שיכול היה לקרוא, הוא לימד את עצמו לפי שמיעה מהרדיו, תחילה קלט שירים בשפה הספרדית ואז, בגיל שלוש עשרה, את צ'אק ברי ורוק אנד רול מוקדם. בגיל חמש עשרה הוא למד הקלטות של הגיטריסט הקלאסי אנדרס סגוביה וגיטריסט הג'אז צ'ארלי בירד. הוא למד במגדלור לעיוורים בניו יורק, שם הדרכה רשמית בטכניקת אקורדי בארה התבררה כנקודת מפנה בנגינה שלו, ובגיל שש עשרה הוא חלק שם במה עם דיוק אלינגטון.
מגריניץ' וילג' לכוכב בינלאומי
פליסיאנו החל להופיע באופן מקצועי בבתי קפה בגריניץ' וילג' בגיל שבע עשרה, וביסס מוניטין כגיטריסט בעל טווח טכני יוצא דופן לפני שהיה לו תקליט להיט. הפריצה שלו הגיעה עם עיבוד מחדש בשפה הספרדית ל-"Light My Fire" של הדלתות ב-1968, שהציג את סגנון הגיטרה הנוזלי שלו, בעל גוון הג'אז הלטיני, ואת הטנור החם שלו לקהל אמריקאי מיינסטרימי בפעם הראשונה ועזר להפוך אותו לאחד האמנים הלטינים הראשונים שחצו לרדיו הפופ בשפה האנגלית.
ההמנון שחילק מדינה
מאוחר יותר באותה שנה הגיע הרגע שהפך אותו לשם מוכר בכל בית מסיבות שלא היו קשורות ללהיט יחיד. מוזמן על ידי שדרן הדטרויט טייגרס ארני הארוול לשיר את ההמנון הלאומי לפני משחק 5 של הוורלד סיריס ב-1968, פליסיאנו הגיש גרסה אישית, לא ממהרת, בעלת גוון בלוז ופולק בליווי הגיטרה האקוסטית שלו — סטייה רדיקלית מעיבודי כלי הנשיפה הצבאיים שהקהל ציפה להם. התגובה התפצלה בחדות: כמה מעריצים וכתבי ספורט כינו זאת לא פטריוטי ו-"פרודיה שלעולם לא תורשה שוב", ופליסיאנו אומר שהתגובה השלילית פגעה בתחילה בהשמעות הרדיו שלו ובמכירות התקליטים בארצות הברית. אחרים, כולל תופס הקרדינלס טים מקארבר ושחקן הטייגרס ביל פריאן, הגנו על כך. RCA הוציאה הקלטה של ההופעה כסינגל, שהגיע למקום ה-50 במצעד הבילבורד — הפעם הראשונה שביצוע של ההמנון עצמו נכנס למצעד. פליסיאנו אמר בפשטות, "עשיתי את זה כי אני פטריוט. ביטאתי את רגשותיי כלפי אמריקה", והחופש הפרשני שנטל לעצמו זוכה כיום לקרדיט על פתיחת הדלת להופעות המנון מותאמות אישית שניתנו מאוחר יותר על ידי אמנים מג'ימי הנדריקס ועד ויטני יוסטון. הוא חזר לאצטדיון טייגר ב-2010 כדי לשיר אותו שוב, והפעם זכה לתשואות עמידה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פליס נבידד וספר שירים דו-לשוני
המורשת המסחרית המתמשכת ביותר של פליסיאנו היא "Feliz Navidad", שיר חג דו-לשוני שכתב והקליט ב-1970 הממזג ברכה ספרדית פשוטה עם בית באנגלית. הוא הפך לאחד משירי חג המולד המבוצעים והמשודרים ביותר בעולם, מרכיב קבוע ברדיו החגים האמריקאי שעזר לנרמל מוזיקת פופ דו-לשונית עשורים לפני שפופ לטיני חוצה הפך לקטגוריה מסחרית מיינסטרימית. לאורך הקריירה שלו הוא הקליט בשפע גם בספרדית וגם באנגלית, תוך שהוא שואב מפלאמנקו, ג'אז, פופ וסגנונות לטינו-אמריקאיים, ולדבריו נשאר גיטריסט מיתרי ניילון בלב גם כשניגן בחשמלית: "הלחם והחמאה שלי תמיד היו מיתרי הניילון".
פרסים והוקרה
פליסיאנו זכה בפרסי גראמי מרובים לאורך עשורים — הכרה הגיעה ב-1968, 1983, 1986, 1989 ו-1990, עם סך זכיות מדווח קרוב לתשע — ומכר יותר מארבעים תקליטי זהב ופלטינה. הוא קיבל את פרס מפעל החיים של בילבורד ב-1996, הונצח עם כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד ב-1987, וקיבל את המדליה הלאומית לאמנויות ב-2021, אחד הכבודים הגבוהים ביותר של ארצות הברית לאמן. ב-2018 הוא ביצע את ההמנון הלאומי בטקס התאזרחות, וסגר מעגל מהמחלוקת חמישים שנה קודם לכן.
חיים אישיים
פליסיאנו המשיך להופיע ולהקליט אל תוך שנות השמונים לחייו, כשהוא מתאר את עצמו כתלמיד נצחי של הכלי שלו: "אני תמיד לומד".
מדוע חוסה מכונה גאון
הטענה של פליסיאנו למילה נשענת על מיומנות ספציפית וניתנת להוכחה ולא על גוף של תיאוריה או המצאה: שליטה אנציקלופדית בגיטרה שנלמדה בעצמה ונבנתה כולה לפי שמיעה, ללא הראייה לקרוא תווים או לצפות בידיים של נגן אחר, שאפשרה לו לנוע בנוזליות בין פלאמנקו, ג'אז, רוק ואידיומים לטיניים ולעשות הרמוניה מחדש למלודיה מוכרת — כפי שעשה עם ההמנון הלאומי — למשהו שניתן לזהות כשלו במקום. זוהי גאונות של מלאכה מוזיקלית ואוזן מאולתרת, לא של רעיונות מופשטים, והיא בלתי נפרדת מהנכות שהתגבר עליה כדי לבנות אותה: הוא למד את כל אוצר המילים של טכניקת הגיטרה המערבית והלטינית דרך הקשבה ומגע בלבד.
הסיבוך הכנה הוא שהרגע התרבותי המפורסם ביותר של פליסיאנו, ההמנון של 1968, היה פרובוקציה לא פחות מאשר תצוגה וירטואוזית, והוא היה שנוי במחלוקת ולא מוערך אוניברסלית באותה עת — תזכורת לכך שחדשנות בביצוע יכולה להיראות כגאונות בעיני חלק וכחילול קודש בעיני אחרים באותו רגע. השיא המסחרי שלו הגיע גם משיר חידוש חג יחיד ולא מהערכה ביקורתית מתמשכת לאורך הקטלוג שלו, והדיסקוגרפיה הרחבה יותר שלו, אף שהיא גדולה, משכה יותר חיבה מאשר ניתוח ביקורתי רציני.
מורשת
יותר מחמישים שנה לאחר הופעת ההמנון שלו, פליסיאנו זכור כאחד האמנים שפתחו את הרדיו האמריקאי בשפה האנגלית עבור אמנים דוברי ספרדית, ו-"Feliz Navidad" ממשיך להתנגן בכל דצמבר כאחד משירי הקרוס-אובר המוכרים ביותר שעונת חגים אמריקאית מייצרת.