חוסה דה סן מרטין: הגנרל שוויתר על שני כסאות מלכות
בשנת 1822, בשיא כוחו, נפגש חוסה דה סן מרטין עם סימון בוליבר (Simón Bolívar) בדלתיים סגורות בנמל גואיאקיל שבאקוודור. מה אמרו שני המשחררים זה לזה מעולם לא אושר — אין עדים, אין תמליל, רק אגדות מתחרות — אך התוצאה אינה שנויה במחלוקת: סן מרטין עזב את הפוליטיקה של דרום אמריקה לצמיתות, לאחר שכבר דחה את משרת המושל של צ'ילה אותה שחרר זה עתה, ולאחר שכבר התפטר מתפקידו כמגן פרו אותה שחרר זה עתה. מעט מאוד מנהיגים צבאיים בהיסטוריה זכו בכוח רב כל כך כמו סן מרטין ואז ויתרו עליו, פעמיים, ללא מאבק.
ממוצב קולוניאלי ספרדי לצבאה של ספרד עצמה
סן מרטין נולד ב-25 בפברואר 1778, ביאפיו (Yapeyú), במה שהיום הוא מחוז קוריינטס בארגנטינה, בנו של קצין קולוניאלי ספרדי; המשפחה עברה תחילה לבואנוס איירס ולאחר מכן, בשנת 1785, לספרד, שם נכנס חוסה בן השבע לבית הספר המלכותי לאצילים (Real Seminario de Nobles) במדריד והפך לצוער ברגימנט מורסיה עד גיל אחת עשרה. הוא בילה את שני העשורים הבאים כחייל ספרדי מקצועי, נלחם בכוחות מורים באוראן בשנת 1791, שירת במהלך המלחמות המהפכניות של צרפת, והצטיין בקרב ביילן במהלך מלחמת חצי האי בשנת 1808 נגד נפוליאון, מה שהביא לו מדליית זהב וקידום לדרגת לוטננט קולונל. הוא היה, בזמן שפנה לדרום אמריקה, אחד הקצינים המקצועיים המנוסים ביותר בדורו — מאומן על ידי אותה אימפריה שבילה את שארית חייו במלחמה לגירושה.
הקמת צבא מאפס בבואנוס איירס
סן מרטין הפליג לבואנוס איירס בשנת 1812, הגיע במרץ של אותה שנה כדי להצטרף לתנועת העצמאות של ארגנטינה, וארגן מיד את רגימנט הגרנאדרים הרכובים, שהפך, על פי רוב הדיווחים, לכוח הלוחם המאומן ביותר שהפיקה המהפכה. הוא היה ממייסדי הלשכה החשאית 'לוחיה לאוטארו' (Logia Lautaro) כדי לתאם את הפוליטיקה של העצמאות ברחבי האזור, ובפברואר 1813 ראה את קרבו המשמעותי הראשון בקרב סן לורנסו, שבו נהרג סוסו תחתיו והוא נלכד תחתיו עד שהסמל חואן באוטיסטה קברל (Juan Bautista Cabral) חילץ אותו במחיר חייו שלו — מעשה הקרבה שסן מרטין לא הפסיק להזכיר. עד ינואר 1814 הוא פיקד על צבא הצפון, כשהוא בונה מחדש כוח מדוכא באמצעות משמעת ולא באמצעות מספרים גולמיים.
צבא האנדים וחציית הרים בת 21 ימים
כמושל קוז'ו משנת 1814, הגה וביצע סן מרטין את אחד המבצעים הצבאיים הנועזים ביותר בהמיספירה המערבית: במקום לתקוף את הכוחות הספרדיים ישירות מארגנטינה, הוא יחצה את הרי האנדים לתוך צ'ילה וישחרר אותה כקרש קפיצה לפרו. הוא בילה כמעט שנתיים בבניית 'צבא האנדים' מאפס, הקים בתי מלאכה מקומיים לייצור נשק, אבק שריפה ומדים, ובסופו של דבר אסף כוח של כ-4,000 עד 6,000 חיילים — באופן יוצא דופן, כשני שלישים מהם חיילים שחורים, רבים מהם שוחררו במיוחד כדי להילחם, אשר היוו את הרוב ברגימנטים של הרגלים ה-7, ה-8 וה-11. בינואר 1817 התפצל הצבא לשתי טורים וחצה את האנדים דרך מעברי אוספאלאטה ולאס פאטוס במהלך כשלושה שבועות של צעדה אכזרית בגובה רב, כשהם מגיעים לצ'ילה כדי להביס את כוחות המלוכנים בקרב צ'קבוקו ב-12 בפברואר 1817. הודעתו של סן מרטין לאחר הקרב תפסה את קנה המידה של ההישג: "בעשרים וארבעה ימים השלמנו את המערכה, עברנו דרך רכס ההרים הגבוה בעולם, הבסנו את העריצים והענקנו חופש לצ'ילה."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דחיית צ'ילה, ואז כיבושה בכל זאת
כשהוצעה לו משרת המושל של צ'ילה ששוחררה זה עתה, סן מרטין סירב והמליץ במקום זאת על חברו ברנרדו או'היגינס (Bernardo O'Higgins) — הראשונה מבין שתי ויתוריו הגדולים. המערכה כמעט התפרקה לאחר שכוחות מלוכנים הביסו את הפטריוטים בהתקפת לילה מפתיעה בקאנצ'ה רייאדה במרץ 1818, אך סן מרטין איחד את צבאו לקרב המכריע של מאיפו באפריל, ניצחון מוחלט כל כך — כ-2,000 מלוכנים הרוגים ו-3,000 שבויים — עד שהיסטוריון אחד כינה זאת "פעולה טיפוסית של השמדה", מה שסיים למעשה את השליטה הספרדית בצפון צ'ילה לצמיתות.
שחרור פרו ועזיבה שוב
סן מרטין הפליג לפרו באוגוסט 1820, כשהוא מעדיף דיפלומטיה וסבלנות על פני עימות כפוי, וכבש את לימה ב-12 ביולי 1821; עצמאות פרו הוכרזה רשמית ב-28 ביולי. כמגן פרו הוא הקים את הספרייה הלאומית של המדינה, תרם את אוסף הספרים הפרטי שלו, עיצב את דגל הלאום הראשון של פרו, ופרסם חוקים זמניים שהבטיחו הגנות משפטיות לאזרחים. לאחר מכן, בעקבות הפגישה הלא פתורה עם בוליבר בגואיאקיל ביולי 1822 — היסטוריונים עדיין מתווכחים האם השניים לא הסכימו על אופן בניית פיקוד משותף, או שמא סן מרטין פשוט הגיע למסקנה שהשאפתנות והכריזמה של בוליבר לא השאירו מקום לשני משחררים באותה זירה — סן מרטין נסוג לחלוטין, והשאיר את בוליבר להשלים את שחרור פרו לבדו.
גלות אירופאית שקטה
סן מרטין חזר בקצרה לארגנטינה לקבלת פנים צוננת בהרבה ממה שהישגיו הצדיקו, ולאחר מות אשתו בשנת 1824 עבר לצמיתות לאירופה, חי באנגליה, בריסל, ולבסוף בפריז ובבולון-סור-מר שבצרפת, כשהוא מרוחק במידה רבה מהפוליטיקה לשארית חייו. הוא מת בבולון-סור-מר ב-17 באוגוסט 1850; שרידיו הוחזרו לארגנטינה שלושה עשורים לאחר מכן, בשנת 1880, וכעת הם נחים בקתדרלת בואנוס איירס.
מדוע חוסה מכונה גאון
המקרה של סן מרטין כגאון הוא כמעט כולו מבצעי: חציית האנדים נותרה אחד מהישגי הלוגיסטיקה והסיבולת המהוללים ביותר בהיסטוריה הצבאית, פרויקט בנייה של שנתיים שבוצע עם סוג של סבלנות שיטתית — היסטוריון אחד כינה אותו "מרוסן, שיטתי, זהיר, ברור וממושמע מאוד" — שיצר הפתעה אסטרטגית מוחלטת נגד אימפריה שמעולם לא ציפתה שצבא יופיע מעל ההרים בכלל. החלטתו לחמש ולשחרר אלפי גברים משועבדים ומשועבדים לשעבר לתוך ליבת רגימנטי הרגלים שלו, והוויתור הכפול שלו על כוח עליון הן בצ'ילה והן בפרו, הפכו אותו, לצד בוליבר, לשם המזווג שדרום אמריקה הספרדית משתמשת בו עבור השחרור שלה. טיעון הנגד הכן הוא שסן מרטין נכשל במידה רבה כמנהיג פוליטי ברגע שהלחימה פסקה: הוא יכול היה לנצח במלחמת תמרונים נגד חיל מצב קולוניאלי מתוח מדי, אך לא יכול היה, או לא רצה, לנווט בפוליטיקה הסיעתית של הרפובליקות החדשות שיצר, ונסוג לאירופה במקום להתמודד עם הממשל הסוער שלאחר העצמאות של ארגנטינה עצמה, והעביר את השלב הסופי והקשה ביותר של שחרור פרו לבוליבר במקום להשלים אותו בעצמו. גאונות על גב סוס לא תורגמה לגאונות בבית מחוקקים, ונראה שסן מרטין ידע זאת על עצמו לפני שמישהו היה צריך להגיד לו.
מורשת
ארגנטינה מכבדת את סן מרטין כגיבור הלאומי החשוב ביותר שלה, ומציינת את יום השנה למותו כחג לאומי וקראה לעיטור המדינה הגבוה ביותר שלה, מסדר המשחרר הגנרל סן מרטין, על שמו. פסלים שלו ניצבים ברחבי ארגנטינה, צ'ילה ופרו — שלוש המדינות שהמערכה היחידה שלו עזרה לשחרר — מקרה נדיר שבו שמו של גנרל אחד שייך במידה שווה לשלוש מיתולוגיות לאומיות נפרדות בו-זמנית.