ז'ואאו השני, מלך פורטוגל: הנסיך שדקר את בן דודו
בספטמבר 1484 זימן ז'ואאו השני, מלך פורטוגל (John II of Portugal), את בן דודו, דוכס ויזאו (Duke of Viseu), לחדר פרטי, הציג בפניו ראיות לקנוניה נגד הכתר ורצח אותו במו ידיו. לא היה זה כעס אלא מדיניות: אותו מלך שהורה למגלי ארצות לשוט דרומה לאורך חופי אפריקה לכיוון הודו, היה עסוק מבית בפירוק שיטתי של מעמד האצולה שהתרגל להתייחס לכתר כאל שווה ערך. איזבלה מקסטיליה (Isabella of Castile), שצפתה ממעבר לגבול, כינתה אותו בפשטות "El Hombre" – הגבר.
נולד לממלכה בתהפוכות
ז'ואאו נולד בליסבון ב-3 במאי 1455, בן שני למלך אפונסו החמישי (Afonso V) ואיזבלה מקוימברה (Isabella of Coimbra), שמתה שבעה חודשים בלבד לאחר לידתו. הוא גדל תחת השגחת האומנת שלו ביאטריס דה וילנה (Beatriz de Vilhena) ובהשפעת דודתו פיליפה מקוימברה (Philippa of Coimbra), והוכרז כיורש החוקי בהיותו בן חודש בלבד. הוא נישא לבן דודתו אלינור מוויזאו (Eleanor of Viseu) בינואר 1471 – שידוך שלפי הדיווחים נחשב בעיניו כנחות מאינטרסים שושלתיים למרות חיבתו כלפיה – וקיבל תואר אביר באוגוסט באותה שנה לאחר שלחם בכיבוש ארזילה (Arzila) שבמרוקו לצד אביו.
שליט משותף לפני הכתרתו
ז'ואאו החזיק בכתר בעצמו לתקופה קצרה בספטמבר 1477, לאחר ניסיונו הכושל של אפונסו החמישי לתבוע את כס המלוכה הקסטילי שהתמוטט בעקבות קרב טורו (Battle of Toro) הבלתי מכריע במרץ 1476, אך הוא החזיר את השלטון כשאביו חזר מעלייה לרגל. מ-1477 ועד מותו של אפונסו, שלטו האב והבן כשליטים משותפים בפועל, כאשר ז'ואאו שולט במדיניות החוץ – התחום שיגדיר את תקופת מלכותו המאוחרת. הוא הוכתר רשמית בסינטרה ב-31 באוגוסט 1481, שלושה ימים לאחר מות אביו.
שבירת כוחה של האצולה
ז'ואאו פעל מיד ובתוקפנות נגד הכוח שצברה האצולה בתקופת אביו. בכינוס הקורטס (Cortes) שקיים באבורה ב-1481, הוא דרש שבועת נאמנות מוחלטת מהאצילים הגדולים של פורטוגל – השפלה מכוונת עבור אצילים שהתרגלו לקרבה מסוימת לשוויון פיאודלי עם הכתר – ולאחר מכן נטל מהמגנאטים את הסמכות השיפוטית בנחלותיהם והחליפה בשופטים שמונו על ידי הכתר שנקראו קורגדורס (corregedores). פרננדו, דוכס ברגנזה (Fernando, Duke of Braganza), האציל העשיר ביותר בממלכה, קשר נגדו בתגובה; ז'ואאו הורה על מעצרו, העמדתו לדין ב-22 סעיפי בגידה ועריפת ראשו בפומבי ביוני 1483, תוך החרמת נכסי ברגנזה וגירוש המשפחה לקסטיליה. כאשר התגבשה קנוניה נוספת בשנה שלאחר מכן סביב דיוגו, דוכס ויזאו (Diogo, Duke of Viseu) – בן דודו ואחי המלכה – ז'ואאו התעמת איתו ישירות עם הראיות והרג אותו אישית בספטמבר 1484. הטיהורים הותירו את האצולה הגבוהה של פורטוגל מרוסקת ואת הכתר עשיר במידה ניכרת.
מכונה כלכלית לחקר העולם
ז'ואאו הפך את הסחר במערב אפריקה למונופול מלכותי, וההכנסות היו משנות מציאות: הכתר קיבל כ-8,000 אונקיות זהב בשנה בין 1487 ל-1489, סכום שעלה לכ-22,500 אונקיות בשנה עד אמצע שנות ה-90 של המאה ה-15. הכנסה זו, לצד מטבע זהב חדש והקמת הג'ונטה דוס מתימטיקוס (Junta dos Mathematicos), גוף מייעץ לניווט שייסד ב-1484, שחררו את המלוכה מהתלות בקורטס ומימנו את התוכנית הימית שבזכותה הוא זכור ביותר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דחיפה לעבר הודו
ז'ואאו החיה והאיץ את תוכנית החקירה שזוהתה עם דודו רבא, אנריקה הספן (Henry the Navigator). תחת הדרכתו, פורטוגל ייסדה את המבצר ותחנת הסחר של סאו ז'ורז'ה דה מינה (São Jorge da Mina) ב-1482, דיוגו קאו (Diogo Cão) הגיע לשפך נהר הקונגו ב-1484, וברתולומיאו דיאש (Bartolomeu Dias) הקיף את כף התקווה הטובה ב-1488, והוכיח לראשונה כי קיים נתיב ימי להודו סביב אפריקה. במקביל שלח ז'ואאו את אפונסו דה פאיבה (Afonso de Paiva) ופרו דה קוביליה (Pêro da Covilhã) בדרך היבשה בחיפוש אחר השליט הנוצרי האגדי הכומר יוחנן (Prester John), ופיקח על תחילת ההתיישבות הפורטוגלית בסאו טומה ופרינסיפה (São Tomé and Príncipe) ב-1493.
דחיית קולומבוס
סביב שנת 1484 הציג כריסטופר קולומבוס (Christopher Columbus) את הצעתו לנתיב מערבי לאסיה בפני חצרו של ז'ואאו; יועציו הימיים של המלך דחו אותה, בשופטם נכונה כי קולומבוס העריך בחסר את המרחק לאסיה בכשלושה רבעים. קולומבוס ניסה שנית ב-1488, אך נדחה פעם נוספת – בין השאר מכיוון שחזרתו של דיאש אישרה בדיוק באותה עת את קיומו של נתיב מזרחי עובד. קולומבוס לקח את הצעתו לקסטיליה במקום זאת, שם איזבלה תמכה במסע שהגיע לאמריקה ב-1492. כאשר קולומבוס עצר בליסבון בדרכו חזרה בתחילת 1493, ז'ואאו קיבל אותו באדיבות אך טען מיד כי תחת הסכם אלקסובש (Treaty of Alcáçovas) מ-1479 בין פורטוגל לקסטיליה, האדמות שנתבעו נפלו בתוך תחומי ההשפעה של פורטוגל – והחל להכין צי בפיקודו של פרנסיסקו דה אלמיידה (Francisco de Almeida) לאכיפת התביעה, מה שאילץ את ספרד לחזור לשולחן המשא ומתן.
חלוקת העולם
חוזה טורדסיאס (Treaty of Tordesillas) שנחתם ב-1494, שרטט מחדש את הקו המפריד בין תחומי החקירה והקולוניזציה הפורטוגליים והספרדיים ברחבי העולם שטרם מופה – אחד המסמכים הדיפלומטיים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של האימפריה האירופית, שנוהל ישירות מתוך התעקשותו של ז'ואאו על תביעתה הקודמת של פורטוגל. הוא עקב אחר ניצחונו הדיפלומטי המוקדם יותר, חוזה אלקסובש מ-1479, שסיים את מלחמת הירושה הקסטילית והבטיח את הדומיננטיות הפורטוגלית באוקיינוס האטלנטי מדרום לאיים הקנריים.
יהודים, גירוש ופרק אפל
שיא פעולותיו של ז'ואאו כלפי האוכלוסייה היהודית בפורטוגל היה מעורב ולעיתים אכזרי. הוא קיבל את הגבלות הפרלמנט על לבוש יהודי ועל בעלות רכוש של מומרים נוצרים, בעודו נוקט באופן אישי גישה פרגמטית שהעריכה את התרומה הכלכלית היהודית והתנגדה להטרדות לא מוצדקות. לאחר גירוש היהודים מספרד ב-1492, ז'ואאו התיר לעשרות אלפי פליטים יהודים פורטוגלים להיכנס תמורת שמונה קרוזדו לראש, אך הגביל את שהותם לשמונה חודשים; מתוך כ-20,000 משפחות, רק כ-600 בתי אב עשירים הבטיחו מעמד קבע, ורבים שלא יכלו לעזוב בזמן שועבדו, ילדיהם נחטפו בכוח וגורשו לסאו טומה כדי שיגדלו כמתיישבים נוצרים – מדיניות שלא שונתה עד תקופת מלכותו של יורשו.
ירושה, מוות וויתור על ערש דווי
בנו החוקי היחיד של ז'ואאו, הנסיך אפונסו (Prince Afonso), מת בתאונת רכיבה על סוס ביולי 1491, מה שעורר משבר ירושה. ז'ואאו רצה שבנו הלא חוקי, ז'ורז'ה (Jorge), יירש את הכס וביקש מרומא לגיטימציה עבורו; המלכה אלינור התעקשה על אחיה, מנואל (Manuel), היורש החוקי המשוער. ז'ואאו החזיק מעמד עד מחלתו האחרונה, והכיר במנואל רק על ערש דווי. הוא מת מבצקת באלבזור (Alvor) ב-25 באוקטובר 1495, ונקבר בקתדרלת סילבס לפני ששרידיו הועברו למנזר בטליה (Monastery of Batalha) ב-1499.
מדוע ז'ואאו השני מכונה גאון
הכינוי "הנסיך המושלם", שנטבע לאחר מותו בחלקו בהתייחס לשליט האידיאלי שמקיאוולי יתאר מאוחר יותר, מצביע על גאונות במדינאות ולא במלומדות או המצאה: כישרון קר ושיטתי לריכוז כוח והערכה נכונה של סיכונים אסטרטגיים. דחייתו את קולומבוס היא המקרה הברור ביותר – שיפוט מתמטי מוצדק, שאומת על ידי המספרים, שאף על פי כן עלה לפורטוגל בקרדיט על ההגעה לאמריקה, מה שמראה שאפילו ההחלטות הטובות ביותר שלו נשאו עלות ממשית. בני תקופתו לא חסכו בשבחיהם: ההומניסט האיטלקי פוליציאנו (Poliziano) כתב שהוא שלח "תודות בשם כל השייכים למאה הזו, אשר כעת נהנית מכישרונותיך האלוהיים למחצה", ומדרג את הישגיו של ז'ואאו מעל לאלו של אלכסנדר הגדול או יוליוס קיסר. הטיעון הנגדי הישר הוא חמור: ביסוס כוחו נשען על רצח משפטי, ומדיניות הפליטים שלו כלפי משפחות יהודיות שלא יכלו לשלם עבור מעמד קבע גלשה לשעבוד וחטיפת ילדים כפויה – גאונות מדינאית שהייתה גם, בסטנדרטים מאוחרים יותר, חסרת רחמים ואכזרית.
מורשת
תקופת מלכותו של ז'ואאו השני נתפסת בדרך כלל כציר שסביבו הפכה פורטוגל מממלכה פיאודלית המרוסנת על ידי האצולה שלה למדינה ריכוזית שבנתה אימפריה ימית גלובלית תחת יורשו, מנואל הראשון (Manuel I). הנתיב להודו שדיאש פתח תחת חסותו, והקו ששורטט בטורדסיאס שעיצב את הקולוניזציה של שתי יבשות, נותרו המונומנטים העמידים ביותר למלכות שנבנתה על חישוב לא פחות מאשר על אמביציה.