ג'ון גולסוורתי: הסופר שהאשים את המעמד שלו
כאשר "ההגדה לבית פורסייט" קובצה לכרך אחד במאי 1922, היא נמכרה, לפי דיווח אחד, ביותר משני מיליון עותקים תוך חודשים. חמש שנים לאחר מכן ד. ה. לורנס פרסם הריסה שלה: "הסיפור חלש, לדמויות אין דם ועצמות, הרגשות מזויפים, מזויפים, מזויפים. זה זיוף אחד גדול." במותו של גולסוורתי ב-1933, וירג'יניה וולף רשמה את הקלתה ש-"החולצה הממולאת" הזו הלכה. הוא זכה בפרס נובל שנה קודם לכן. כמעט אף סופר גדול של המאה העשרים לא היה כל כך פופולרי וכל כך בזוי בבת אחת.
כסף, הארו, ומקצוע שהוא תיעב
הוא נולד ב-14 באוגוסט 1867 בפארקפילד, קינגסטון היל בסארי, בנו של עורך דין שגם שמו ג'ון גולסוורתי ושל בלאנש ביילי בארטליט. המשפחה הייתה מהמעמד הבינוני-גבוה האמיד, כספה נעשה במקור על ידי סב שהיה ספק אוניות בפלימות' והשקיע את רווחיו בנדל"ן. פרט זה חשוב יותר מרוב העובדות על ילדותו של סופר, מכיוון שהצבירה וההגנה על בדיוק סוג כזה של רכוש הפכו לנושא של עבודת חייו.
הוא חונך על ידי אומנת עד גיל תשע, נשלח לבית ספר הכנה בסוגין בבורנמות' ואז להארו, שם הצטיין בעיקר כספורטאי. הוא נרשם לניו קולג', אוקספורד, באוקטובר 1886 וקיבל תואר שני במשפטים ב-1889, הוסמך לעריכת דין בלינקולנ'ס אין בחג הפסחא 1890, ומצא את המקצוע כלא מתאים. הוא פרסם את ספרו הראשון, אוסף הסיפורים הקצרים "מהארבע רוחות", ב-1897, בגיל שלושים.
עדה
בשנת 1895 הוא החל רומן עם עדה גולסוורתי, אשתו של בן דודו ארתור. הוא נשאר סודי במשך תשע שנים, עד מותו של אביו ב-1904 שהסיר את הסיבה להסתרה. ארתור תבע גירושין בפברואר 1905; הצו הגיע ב-13 בספטמבר, וגולסוורתי נשא את עדה עשרה ימים לאחר מכן. הנישואים היו ללא ילדים ונמשכו עד מותו, והיא נזקפת לזכותה ההשפעה המכרעת על התפתחותו כסופר. המצב גם נתן לו את החומר המרכזי שלו: אישה המוחזקת כנכס בתוך נישואים מכובדים, והמנגנון המוסרי של מעמד שמתייחס לאנשים כרכוש.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →איש הרכוש
זהו הכותרת שנתן לרומן מ-1906 שעשה אותו, ספר הפורסייט הראשון וההצלחה האמיתית הראשונה שלו. "בצ'נסרי" הגיע ב-1920 ו-"להשכרה" ב-1921. השלושה נקשרו יחד כ-"ההגדה לבית פורסייט" ב-1922 והפכו לאחת מתופעות ההוצאה לאור של המאה. הוא הרחיב את הכרוניקה פעמיים נוספות, עם "קומדיה מודרנית" ב-1929, כשהוא מאסף את "הקוף הלבן" של 1924, "כף הכסף" של 1926 ו-"שירת הברבור" של 1928, ועם "סוף הפרק" ב-1935, כשהוא אוסף את "משרתת בהמתנה", "שממה פורחת" ו-"מעבר לנהר", האחרון שבהם הופיע בשנה שבה מת.
המחזאי כמסית
בין 1906 ל-1929 הוא השלים עשרים ושמונה מחזות, והם הדבר התכליתי ביותר שעשה. "קופסת הכסף" ב-1906 הציגה עד כמה החוק מתייחס אחרת לעבריין עשיר ולעני. "סכסוך" ב-1909 בחן את ניצול העובדים בכריית בדיל בקורנוול. "צדק" ב-1910 תקף את הבידוד בבתי כלא אנגליים. "הבן הבכור" ב-1912 התייחס לדיכוי נשים, "ההמון" ב-1914 לקח על עצמו את השוביניזם ואת מוסר המלחמה, ו-"משחק העור" ב-1920 ביים את ההתנגשות של כסף ישן עם חדש. הם לעיתים רחוקות עשו כסף, אבל הם משכו את המפיקים הפרוגרסיביים שמוכנים לביים ויכוח על במה ציבורית.
מחוץ לתיאטרון הוא קמפיין לרפורמה בבתי הכלא, רווחת בעלי חיים, זכויות עובדים, זכויות נשים ושכר מינימום, ונגד צנזורה, ספורט דמים והפצצות אוויריות. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא נתן חלק ניכר מהתמלוגים האמריקאיים שלו לצדקה למלחמה ועבד בצרפת כמעסה מתנדב לחיילים פצועים מ-1914 עד 1917.
פן, הנובל, והתואר שהוא לא ייקח
באוקטובר 1921 הוא ייסד את PEN אינטרנשיונל בלונדון, איגוד הסופרים ששמו עמד עבור משוררים, מסאים, סופרים, ושימש כנשיאו למשך שארית חייו. הוא דחה תואר אבירות ב-1917 על העיקרון ש-"אף אמן של מכתבים לא צריך להתעסק עם תארים", אך קיבל את מסדר ההצטיינות ב-1929, שאינו מעניק דבר. תארים לשם כבוד הגיעו מקיימברידג', דבלין, מנצ'סטר, אוקספורד, פרינסטון, שפילד וסנט אנדרוז. פרס נובל לספרות לשנת 1932 הוענק "על אמנות הנרטיב המכובדת שלו שתופסת את צורתה הגבוהה ביותר ב'ההגדה לבית פורסייט'." הוא היה חולה מדי מכדי לנסוע לסטוקהולם, ומת ב-31 בינואר 1933 בביתו בלונדון מפקקת מוחית וטרשת עורקים, אולי מסובכת על ידי גידול במוח. אפרו פוזר ממטוס מעל הסאות' דאונס, כפי שהורה.
מדוע ג'ון נקרא גאון
מכל האנשים שהמילה נצמדת אליהם, לגולסוורתי יש את הטענה החלשה ביותר, והדבר הכנה הוא לומר זאת לפני שאומרים כל דבר אחר. שני הסופרים המרשימים ביותר של הדור שבא אחריו דחו אותו על הסף, לורנס קרא לספרי פורסייט "זיוף אחד גדול" ווולף צמצמה אותו לחולצה ממולאת, וההתנגדות שלהם הייתה ספציפית לאיכות האמנות שלו: שהפרוזה הייתה אינרטית, הפסיכולוגיה מוצהרת ולא מורגשת, כל המיזם חיקוי מוכשר של ספרות. האישום הזה החזיק במידה רבה. הציטוט של נובל שיבח את "אמנות הנרטיב" שלו, שהיא מחמאה למיומנות ולא לדמיון.
מה שהוא כן החזיק היה נדיר יותר ממה שזה נשמע: אינטליגנציה סוציולוגית שהופנתה על האנשים שלו, נשמרה לאורך תשעה רומנים ושלושה עשורים. הוא היה איש הארו ואוקספורד של רכוש בירושה שבילה את הקריירה שלו באבחון אינסטינקט הרכישה של רכוש בירושה, והוא לא נרתע מהעובדה שהוא כותב על עצמו. יחד עם זה הייתה רצינות מוסרית שהניבה תוצאות מחוץ לספרות, במחזות שנבנו במכוון כוויכוחים על תנאי כלא, צדק מעמדי ויחס לנשים, ובהקמת PEN, מוסד שהגן על סופרים נרדפים מאז. פסק הדין הידידותי יותר הגיע מהיו וולפול, שכינה אותו "עדין, ישר והוגן" ו-"בעל לב טוב לחלוטין", אם כי "רציני מדי". זהו תיאור של מצפון, לא של גאון, וזה כנראה הנכון.
מורשת
המוניטין שלו קרס לאחר מותו ושוקם על ידי טלוויזיה: העיבוד של ה-BBC לעשרים ושישה חלקים של "ההגדה לבית פורסייט" ב-1967 שלח את "איש הרכוש" מעבר למאה אלף עותקים בבריטניה באותה שנה בלבד, והפך את הפורסייטים בחזרה לרכוש לאומי. PEN אינטרנשיונל האריך ימים אחריו במאה שנים וסופר. ו-"צדק" נשאר הדוגמה הסטנדרטית למה שמחזאי יכול לעשות כשהוא מפסיק לנסות לעשות אמנות ומתחיל לנסות לשנות חוק.