ג'ודי פיקו: רב-המכר שלא תתנצל על מכירותיה
בשנת 2023, מחוז לימודי בפלורידה הסיר עשרים מהרומנים של ג'ודי פיקו (Jodi Picoult) מכיתות הלימוד ומהספריות שלו במבצע אחד. שנה לאחר מכן, ארגון PEN America הכריז על הרומן שלה משנת 2007, תשע עשרה דקות (Nineteen Minutes), כספר המוחרם ביותר בבתי ספר אמריקאים. תגובתה של פיקו הייתה בוטה כדרכה: "תיאורטית, אם תשאלו את אוסרי הספרים, כנראה שאני כותבת פורנוגרפיה. הנה ספוילר: אני לא כותבת פורנוגרפיה."
מלונג איילנד לפרינסטון
ג'ודי פיקו נולדה בשנת 1966 בנסקונסט, שבלונג איילנד, ניו יורק, למשפחה שהיא מתארת כיהודית לא דתית, וכתבה את סיפורה הראשון — שכותרתו "הלובסטר שלא הבין" — בגיל חמש, בעידודן של אמה וסבתה שהיו שתיהן מורות. היא סיימה את לימודיה בתיכון סמית'טאון איסט בשנת 1983 והמשיכה לאוניברסיטת פרינסטון, שם למדה כתיבה יוצרת אצל הסופרת מרי מוריס וסיימה את לימודיה בשנת 1987 עם תזה לתואר ראשון בהיקף של 320 עמודים. היא השלימה תואר שני בחינוך מאוניברסיטת הרווארד, ולאחר מכן בילתה מספר שנים בעריכת ספרי לימוד ובהוראת אנגלית לכיתות ח' לפני שעברה לכתיבת סיפורת במשרה מלאה. היא נישאה לטימותי ואן ליר, אותו פגשה בקולג', בשנת 1989, והשניים התיישבו בהנובר, ניו המפשייר, שם גידלו שלושה ילדים.
פס ייצור של דילמות מוסריות
ספרה הראשון של פיקו, Songs of the Humpback Whale, יצא לאור ב-1992, ומאז פרסמה קרוב לשלושים רומנים בקצב של בערך אחד בשנה, תוך יצירת פורמט המזוהה עמה: משפחה המפורקת על ידי משבר מוסרי או משפטי יחיד, המסופר מנקודות מבט מרובות, לעתים קרובות מנוגדות, ובדרך כלל מגיע לפתרון עם תפנית בעמודים האחרונים. הפריצה שלה הגיעה עם שומרת אחותי (My Sister's Keeper, 2004), העוסק בילדה שהרתה במיוחד כדי להיות תורמת מתאימה לאחותה הגוססת, שהפך לרב-מכר ובהמשך לסרט קולנוע ב-2009. תשע עשרה דקות (2007), שהתמקד בירי בבית ספר ובהשלכותיו ארוכות הטווח, הפך לרומן הראשון שלה שהגיע למקום הראשון ברשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס. רומנים מאוחרים יותר עסקו בהתאבדות בסיוע רפואי (Mercy), בשואה ואאוגניקה (סיפורה של אמה), בהטיה גזעית ברפואה (Small Great Things, 2016), ובאלימות במרפאות הפלות (A Spark of Light, 2018). היא כתבה תקופה קצרה עבור DC קומיקס, כתבה חמישה גיליונות של וונדר וומן בשנת 2007, ושיתפה פעולה עם בתה, סמנתה ואן ליר, בשני רומני פנטזיה לנוער. ספריה נמכרו בכ-40 מיליון עותקים ברחבי העולם ב-34 שפות, ורבים מהם עובדו לטלוויזיה ולקולנוע.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לא-מגניבה במכוון
פיקו כותבת סיפורת מונעת סוגיות מתוך כוונה תחילה, כשהיא בוחרת נושאים — עונש מוות, זכויות להט"ב, טיפולי פוריות, אלימות בנשק — שהיא חוקרת לעומק ובונה ישירות לתוך עלילות דמויות בית משפט המבוססות על עדויות מתנגשות. מבקרים מעולם לא אימצו אותה באופן מלא כסופרת ספרותית: ג'נט מסלין מהניו יורק טיימס כינתה אותה "מספרת סיפורים מוצקה ומלאת חיים, גם אם היא לעתים שוקעת במליצות ליריות," ועבודתה מסווגת לעתים קרובות כ-"צ'יק ליט" (ספרות נשים), תווית שפיקו קיבלה באדישות פרגמטית במקום במגננה, כשהיא מעדיפה תפוצה על פני יוקרה ביקורתית. התיאור שלה למוסר העבודה שלה הוא באופן אופייני לא רומנטי: "אם זה זמן כתיבה, אני כותבת. אני אולי כותבת זבל, אבל תמיד אפשר לערוך זבל. אי אפשר לערוך דף ריק."
המאבק על הספרים האסורים
פיקו הפכה לאחת הסופרות הבולטות ביותר הנאבקות בהסרת ספרים בבתי ספר אמריקאים, במיוחד בפלורידה, שם סקירה שנערכה ב-2023 הובילה להסרת עשרים מספריה ממדפי מחוז אחד, ובויסקונסין, שם התעמתה בפומבי עם מחוז שהסיר את עבודתה ללא דיון. היא טוענת שהקמפיינים לעתים רחוקות עוקבים אחר התוכן האמיתי של הספרים: "רבים מהאנשים שאוסרים את הספרים שלי לא קראו את הספרים שלי, ומודים בכך לחלוטין ואומרים זאת כשהם אוסרים אותם." תשע עשרה דקות, ציינה, מאותגר בדרך כלל לא בשל נושא הירי בבית הספר אלא בשל עמוד בודד המתאר סצנת אונס בדייט, שלטענתה הוא חיוני לטיעון של הרומן על בריונות ותוצאות, ולא כתוכן מיותר. היא הגדירה את הגל הרחב יותר של צנזורה בבתי הספר כהסלמה מתוזמרת: "הם התחילו עם ספרים וסופרים להט"בים וספרים וסופרים שחורים או בני מיעוטים, ועכשיו הם מתחילים להסתכל על מה שהם מכנים 'תוכן בוגר'... הם לא עוצרים ברמת ספריית בית הספר. הם באים גם בשביל הספרים שאתם קוראים."
צעד שגוי פומבי יותר
האקטיביזם של פיקו לא היה חופשי ממחלוקת. בשנת 2019, היא מתחה ביקורת פומבית על סטודנטית שהתנגדה לבחירת האוניברסיטה ברומנים לבני נוער של שרה דסן (Sarah Dessen) עבור תוכנית קריאה בקמפוס, וכינתה את עמדת הסטודנטית "מרושעת" ודחקה בעוקביה בטוויטר "להילחם בפטריארכיה". ההערות עוררו סיקור לאומי וחשפו את הסטודנטית להטרדה מקוונת משמעותית; פיקו התנצלה מאוחר יותר על הטון והתוצאות של התערבותה, פרשה שמסבכת את המיצוב המאוחר שלה כמגנה ישירה על גישת קוראים צעירים לספרים.
מדוע ג'ודי נחשבת לגאונה
פיקו לעתים רחוקות זוכה להכרה כגאונה ספרותית במובן הביקורתי המסורתי — הפרוזה שלה כונתה לעתים כשימושית בלבד, ומבקרי המיינסטרים סיווגו אותה בדרך כלל בין סופרי המסחר ולא בין הסופרים הספרותיים. המיומנות האמיתית והספציפית יותר שלה, שזוהתה גם על ידי מבקרים שלא התרשמו מהמשפטים שלה, היא מבנית: היכולת לקחת סוגיה חברתית שנויה במחלוקת באופן אמיתי, לבנות סביבה פיגום עלילתי שנחקר משפטית ורפואית, ולספק נקודות מבט מתחרות בגוף ראשון המאפשרות לקוראים להתווכח עם עצמם במקום שיגידו להם מה לחשוב, וכל זאת לאורך קרוב לשלושים רומנים מבלי שהפורמט יאבד מרעננותו המסחרית. האם זה מהווה גאונות או פשוט אומנות אמינה במיוחד, זו שאלה הוגנת שפיקו עצמה לא נראית מעוניינת להכריע בה — היא בנתה את זהותה במפורש סביב הגעה לקוראים במקום להשגת שבחים ביקורתיים, מה שמהווה או הערכה עצמית צנועה או החלטת המיתוג המבריקה ביותר בקריירה שלה. הטיעון הכן נגד התואר הוא שמכלול עבודתה, ממוקד חברתית ככל שיהיה, לא הניב אף רומן יחיד שנחשב לאבן דרך בפרוזה האמריקאית באופן שבו היקף המכירות שלה עשוי לרמוז שצריך להיות.
מורשת
לא משנה מה יחליטו המבקרים על הפרוזה שלה, פיקו הפכה למוקד אמיתי במאבק הנוכחי באמריקה על מה מותר לצעירים לקרוא, והפכה את התפוצה המסחרית שלה למינוף פוליטי נגד איסורי ספרים בבתי ספר — מערכה שנייה שהמבקרים המוקדמים שלה, שהתמקדו בצורה צרה בסגנון המשפטים שלה, לא יכלו לצפות.