חואקין בלאגר (Joaquín Balaguer): האדריכל העיוור של הכוח הדומיניקני
ביולי 1994, אדם שברירי וכמעט עיוור בן שמונים ושש הוכרז כמנצח בבחירות לנשיאות ברפובליקה הדומיניקנית, שנערכו בצורה כה גלויה של רמאות, עד שהאופוזיציה שלו ומשקיפים בינלאומיים דחו את התוצאות על הסף. במקום פשוט לתפוס את השלטון, חואקין בלאגר הגיע לעסקה: הוא יכהן שנתיים במקום ארבע ויקדים את הבחירות. זה היה מהלך אופייני לאדם שבילה חלקים משבעה עשורים בהישרדות מול יריבים, בניצוח על אלימות פוליטית וטענות להונאה, וביציקת בטון ברחבי מדינתו באותה אנרגיה. עד מותו בשנת 2002 הוא כיהן כנשיא במשך עשרים ושתיים מתוך ארבעים ושתיים השנים הקודמות - הישג שאף אדם בהיסטוריה הדומיניקנית לא השתווה אליו מלבד הדיקטטור שמינה אותו לתפקיד מלכתחילה.
מווילה ביסונו (Villa Bisonó) ועד לחוג הפנימי של טרוחיו
בלאגר נולד ב-1 בספטמבר 1907 בווילה ביסונו, עיירה קטנה ברפובליקה הדומיניקנית ששמה שונה מאוחר יותר לכבודו. הוא הוכשר כעורך דין באוניברסיטת סנטו דומינגו וקיבל דוקטורט נוסף בפריז, הישג קוסמופוליטי יוצא דופן עבור פוליטיקאי דומיניקני בדורו. בשנת 1930 הוא השתתף בקנוניה של רפאל אסטרייה אורניה (Rafael Estrella Ureña) נגד הנשיא הוראסיו ואסקס (Horacio Vásquez), תמרון שעזר לסלול את הדרך לתפיסת השלטון של רפאל לאונידס טרוחיו (Rafael Leónidas Trujillo). במשך רבע המאה הבאה שירת בלאגר את הדיקטטורה בנאמנות, החזיק במשרות שגריר בחו"ל וניהל את משרד החינוך מבית, שם הרחיב את האוניברסיטאות הציבוריות ואת מתקני הספרייה. בניגוד לרבים מסגניו של טרוחיו, הוא לא צבר הון אישי ושמר, על פי אחד הדיווחים, על "חיי הרווקות הצנועים שלו" גם כשהתקדם לסגנות הנשיאות ב-1957 ואז לנשיאות עצמה ב-1960, בעוד טרוחיו שמר בידיו את מנופי השליטה האמיתיים.
מעבר, גלות ומפלגה חדשה
התנקשותו של טרוחיו במאי 1961 הותירה את בלאגר כראש המדינה הנומינלי של מדינה שאיבדה לפתע את הדיקטטור שלה. הוא ניסה לבצע ליברליזציה זהירה, ניתק קשר עם אחיו השורדים של טרוחיו כשניסו להחזיר לעצמם את הכוח, ועמד בראש מועצת המדינה הזמנית - רק כדי להיות מודח על ידי הפיכה צבאית ב-1962. הוא בילה את השנים הבאות בגלות מרצון בניו יורק, בזמן שהרפובליקה עברה ממשלה נבחרת קצרת ימים, מלחמת אזרחים והתערבות צבאית של ארצות הברית ב-1965. מתוך התהפוכות הללו הוא ייסד את המפלגה הרפורמיסטית וחזר הביתה כדי לנצח בבחירות של 1966 עם 57 אחוזים מהקולות, מה שהיווה את תחילת מה שהדומיניקנים יקראו לימים "תריסר השנים" שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כבישים, בטון ודיכוי
התקופה שבין 1966 ל-1978, שבה נבחר מחדש ב-1970 וב-1974, שילבה טרנספורמציה חומרית אמיתית עם אלימות פוליטית ממשית. סיוע אמריקאי ומחירי סוכר גבוהים מימנו תוכנית שאפתנית של עבודות ציבוריות - כבישים, גשרים, בתי ספר, דיור ושיקום סנטו דומינגו הקולוניאלית - שעיצבו מחדש את פניה הפיזיים של המדינה. אך אותן שנים התאפיינו, לפי דברי אנציקלופדיה אחת, ב"אלימות פוליטית, התנקשויות וטענות לזיופי בחירות". המקרה המתועד הברור ביותר הוא רצח העיתונאי אורלנדו מרטינס (Orlando Martínez) בשנת 1975, מבקר עקבי של ממשלת בלאגר, על ידי כיתת חיסול; עשורים לאחר מכן, כשהמקרה הגיע סוף סוף למשפט, האנשים שביצעו אותו קיבלו עונשים מקסימליים, בעוד בלאגר עצמו סירב להעיד. הוא איבד את השלטון בקלפי בשנת 1978, העברה שלווה ראשונה של סמכות ביצועית דומיניקנית למועמד אופוזיציה מזה עשורים - מורשת בפני עצמה, גם אם הגיעה בסוף תקופת שלטון דכאני.
השיבה השנייה ודמדומים שנויים במחלוקת
לאחר שמונה שנים מחוץ לתפקיד, בלאגר ניצח שוב בנשיאות ב-1986 והחזיק בה לאורך בחירות חוזרות ב-1990 וב-1994, כשהוא חוזר על אותה נוסחה של השקעה אגרסיבית בתשתיות - עוד בתי ספר, דיור, כבישים, ספריות ומוזיאונים - שמומנה יותר ויותר על ידי חוב שהמדינה לא יכלה לשאת בנוחות. באמצע שנות ה-90 הוא היה כמעט עיוור לחלוטין, ועל פי הדיווחים קרא גרסאות ברייל של מסמכי מדינה והסתמך על עוזרים שיתארו לו את הטקסים שניהל. בחירות 1994 הנגועות בהונאה, שבהן "ניצח" את מועמד האופוזיציה חוסה פרנסיסקו פניה גומס (José Francisco Peña Gómez) על רקע האשמות שאלפי דומיניקנים שחורים וכהי עור הוסרו שלא כדין מרשימות הבוחרים, עוררו תגובת נגד מקומית ובינלאומית חמורה מספיק כדי שבלאגר יקבל כהונה מקוצרת של שנתיים כמחיר להישארות בשלטון בכלל. הוא ניסה פעם נוספת להתמודד לנשיאות בשנת 2000, בגיל תשעים ושתיים, והפסיד.
מלומד ויריב
בלאגר היה גם איש ספרות עובד, קריירה שנייה יוצאת דופן לפוליטיקאי מסוגו. הוא פרסם את "La realidad dominicana" בשנת 1947, היסטוריה של הספרות הדומיניקנית באמצע שנות ה-50, ספר זיכרונות בשם "Memorias de un cortesano" בשנת 1989, ואת "La isla al revés: Haití y el destino dominicano" בשנת 1983, מחקר פולמוסי על היחסים של האי עם האיטי ששיקף את הזרמים האנטי-האיטיים העמוקים בפוליטיקה הלאומנית הדומיניקנית. היריבות הספרותית שלו עם הסופר והנשיא לעתיד חואן בוש (Juan Bosch) התנהלה לצד עשורים של תחרות פוליטית ביניהם, מה שהעניק לחיים הציבוריים הדומיניקניים מרקם מוזר של שני ראשי מדינה שמתווכחים גם על הפרוזה של זה של זה.
מדוע חואקין מכונה גאון
כמעט אף היסטוריון רציני לא מכנה את בלאגר גאון במובן שיש למילה עבור מדען או אמן; המקורות שמעריכים את הקריירה שלו בוחרים במקום זאת במילים כמו "מדינאי בולט" ומתמקדים בעמידותו, לא במקוריותו. מה שהתואר, היכן שהוא בכלל בשימוש, מצביע עליו הוא כישרון ספציפי וצר יותר: יכולת יוצאת דופן לקרוא את סדרי העדיפויות המשתנים של וושינגטון, הצבא הדומיניקני ומעמדו הפוליטי המפולג שלו, ולהתאים את עצמו מחדש - כליברל, נאמן, בונה או עושה עסקאות - מהר יותר ממה שיריביו יכלו להסתגל אליו. העובדה שהמשיך לשלוט בשטף לכאורה לאחר שאיבד את מאור עיניו, והפיק מלגה ספרותית לצד עשורים של מינהל ביצועי, הזינה תדמית עממית של סיבולת מנטלית יוצאת דופן. אך החשבון הישר חייב לעמוד לצד תדמית זו: הרקורד שלו כולל שירות לדיקטטורה רצחנית, "תריסר שנים" דכאניות שסומנו על ידי רציחות פוליטיות מתועדות כולל התנקשות בעיתונאי, ובחירות שנטען כי נגנבו באמצעות מניעת זכויות בחירה על רקע גזעי. כל גאונות שנטענת עבור בלאגר מתארת ערמומיות פוליטית וסיבולת - היכולת לשרוד ולהחזיק מעמד - ולא גאונות אינטלקטואלית או יצירתית, והיא מתקיימת לצד סגנון ממשל שהתבסס על פחד והונאה באותה מידה כמו על יכולת.
מורשת
בלאגר מת ב-14 ביולי 2002 בסנטו דומינגו בגיל תשעים וארבע, עיוור ובשלב זה דמות שולית במפלגה שייסד. הוא הותיר אחריו מונומנטים קולוניאליים משוקמים, רשת כבישים לאומית מורחבת, גוף של עבודה ספרותית, ומערכת פוליטית שעדיין מעוצבת על ידי רשתות הפטרונות שבנה במשך עשרים ושתיים שנות שלטונו - כמו גם שאלות בלתי פתורות לגבי היעלמותם ורציחתם של מתנגדיו, שרפובליקה קריבית קטנה מעולם לא התמודדה איתן במלואן.